דיווח מס' 7 מאת דרור ברלי שמתמודד בשטח ומסייע לצוותי הראלי הישראליים. וזהו הדיווח על אתמול.
"מי לעזאזל מזנק למירוץ בשעה פסיכית לפנות בוקר ובחשיכה מוחלטת? מסתבר שבראלי מרתון הבלקן, אחד הראלים הקשים ביותר כפי שמגדיר אותו הלל סגל, כבר אי אפשר להיות מופתע מכלום. הזינוק לסטייג' הראשון, בהרים שמעל לפראנסטי, בסמוך לאגם ולסכר מרשים, התקיים בחשיכה ולכן המכוניות זינקו לפני האופנועים והטרקטורונים. מסיבות של בטיחות כמובן. צוות פוינטר מס' 306 שעבר שלושה ימים מאוד לא טובים, בלשון המעטה, זינק רביעי, אחרי הפאג'רו מס' 300, הב.מ.וו X3 מס' 301 והטויוטה לנדקרוזר מס' 302 המובילה במירוץ בפער גדול. אנחנו התמקמנו כמה קילומטרים לתוך הסטייג', ויכולנו להתרשם, שוב – שרז נוהג חזק מאוד, לוחץ את הצוללת הצהובה לתת את כל מה שהיא יכולה, וכבר בפתיחה הוא נראה מהיר בהרבה משלושת הצוותים הבולגריים שנהגו באופן מתון יותר, אם לא אפילו מהוסס. בסטייג' הזה רז והלל מצליחים לעקוף את צוות 300, להתברבר קשות בניווט, להיעקף שוב על ידי צוות 300 ואפילו על ידי צוות אראן מס' 310, לחזור ולעקוף אותם ואת הפאג'רו הבולגרי ולסיים את הסטייג' במקום השלישי, ועל הדרך גם לגלח עוד קצת את הצמיגים הגוססים שלהם ולהשמיד ציריה אחורית ימנית. ובינתיים הפער בינם לבין הטויוטה מס' 302 המובילה רק גדל. הם מתקשרים לצוות הסיוע ומודיעים לו לפרוס ארגזי כלים ולהתכונן לתיקון.

הסטייג' השני כבר היה טוב יותר, מהיר יותר וקשה פחות מבחינת הניווט, וצוות פוינטר מצליח לעקוף גם את הב.מ.וו מס' 301 ולסיים שני, למרות ה ציריה שמשמיעה חרחורי גסיסה במשך כל הסטייג'. לנקודת הסרוויס הם מגיעים על שאריות הציריה, וכדי להספיק לזינוק לסטייג' השלישי, כולנו מפשילים שרוולים, ומצויידים במפתחות ובבוקסות, מסתערים על הציריה הגוססת. הלל סגל, שלא רגיל להרשות למישהו אחר פרט לעצמו לגעת באיבריה המוצנעים של הצוללת שלו, לא מסוגל להתנגד ומוצא אפילו דקה-שתיים ללגום פחית קולה ולאכול משהו קל, בזמן שכל אחד מאיתנו עושה משהו. ויקו אסולין השרוע מתחת לצוללת, מחבר את הציריה במהירות שיא, בוקסה שחסרה אנחנו מקבלים מצוות הסיוע של הב.מ.וו X3 ואנחנו סוגרים את הציריה, הגלגל מוחזר למקומו ותוך פחות מעשרים דקות הצוללת מוכנה ומזומנה לצאת לסטייג' השלישי. בין לבין, אנחנו רואים בעיניים כלות את צוות הטויוטה מס' 302 מחליף את ארבעת הצמיגים לרביעיית BF-MUD חדשים וטריים… אנחנו מביטים בעצב על ארבעת המישלנים השחוטים של הצוללת שכבר כמעט ולא נותר מהם כלום ורק מקווים לטוב.

הצוותים יוצאים לדרך, ואנחנו ממהרים על הכביש לכיוון נקודת הזינוק לסטייג' הרביעי, פוגשים את הצלם הגרמני הנזי שעוזר לי אישית הרבה מאוד ומכוון אותי לנקודות טובות כדי לתפוס תמונות (ואם מישהו מכם מרוצה ממה שאני מצלם, בבקשה תודו להנזי שמדריך אותי) ומתמקמים על המצוק שמעל לשביל. השביל הזה חלק, בלי אבנים בכלל, אבל מלא באבני חצץ זעירות, וראשוני האופנועים שמזנקים מחליקים זנב בפניות על סף איבוד שליטה ונוסעים ממש לאט. השביל הזה גם עתיר באבק פודרתי סמיך, והמתחרים מזנקים בהפרשי זמן גדולים מהרגיל, כדי לא להיחנק מהאבק. רעש מנועי המכוניות מכניס אותנו להיכון – והנה מגיעה הטויוטה מס' 302, נהיגה רהוטה, קוים נכונים, אבל מה? לאט יחסית. כמה דקות אחריה מגיע רז, כהרגלו במהירות מסחררת, וכנראה שם לב אלינו ורוצה לתת לנו הצגה של דריפט קטן בפנייה שמאלה, למען התמונה כמובן – אבל על הצמיגים הכמעט חלקים לחלוטין שלו, התרגיל הזה כמעט ומסתיים בתוך קיר הסלע… אבל הוא משתלט על העניינים וממשיך הלאה. בקצב הזה, אולי הוא יעקוף את הטויוטה? זה בדיוק מה שקורה כמה דקות אחר כך. התנאים בסטייג' הזה תפורים על רז והלל והצוללת – השביל אמנם מפותל ביותר, אבל נטול סלעים לחלוטין וחלק ומאפשר לצמיגים לשרוד עוד קצת, וגם כמעט ללא מסעפים ופיצולים – כך שבעיית הניווט לא קיימת עוד. עכשיו רז יכול להתבטא בחופשיות, להראות לצוות הטויוטה מאיפה צוללות משתינות ולעקוף אותו כרוח סערה, לתפוס את המקום הראשון ולא להרפות ממנו עד לסיום, קצת לפני עיירת הנופש לוטראקי בה נבלה את הלילה.
אחר כך נגלה שרז בכלל ניצח גם את הסטייג' השלישי ובסיכום היומי הוא צימצם את הפער בינו לבין צוות 300 שבמקום השני (שגם פגש בדרך בעץ… מישהו למעלה שומע תפילות כנראה) בלא פחות מארבעים דקות, כך שבין צוות פוינטר לבין המקום השני הכללי מפרידות עתה ארבע דקות בלבד. הפער הגדול מצוות 302 צומצם בעשר דקות ועומד נכון לרגע זה על שעה ו-3 דקות. זהו עדיין הפרש גדול מכדי שאפשר יהיה לצמצם אותו רק בנהיגה מהירה נטו, אבל מכיוון שצוות פוינטר יזנק בבוקר שני, אחרי הב.מ.וו X3 שמובילה בסיכום הסופי של היום, אבל מחוץ למאבק על המקום הראשון הכללי בראלי, הכל אמור להיות קל יותר.

על צוות אראן מס' 310 עוברים חיים קלים הרבה יותר. רועי שפירא נוהג בצורה שקולה ושומר על הפאג'רו הלבן, איתי מולדבסקי מנווט לעילא ולעילא והם מובילים בקטגוריית T2 בפער עצום, ולמעשה אין להם שום תחרות משום שרוב המתחרים בקטגוריה שלהם פרשו (האיווקו מאסיף הצרפתי, שצוותו השתכנע סוף-סוף שראלי הבלקן זה לא בשבילם, והצוותים הבולגריים שסיימו את חלקם בראלי שנחשב לצורך הניקוד באליפות בולגריה). המתחרים היחידים בקטגוריה הם הגרמנים בטויוטה פראדו האדום שפרש מהראלי כבר באמצע היום הראשון בשל בעיית חשמל שמנעה ממנו להניע. אבל מסתבר שכבר בחניון הלילה בשטיפ (מקדוניה), דני פרל שלנו שמתגלה כבולדוזר בלתי נלאה, הצליח לשדך להם חשמלאי מקדוני שפתר להם את הבעיה, והם חזרו למירוץ. אמנם בפיגור עצום של שעות רבות, אבל אם יצליחו לסיים איכשהו, הם יזכו במקום השני בקטגוריה ויחזרו הביתה עם גביע. הקצב שהם נוסעים בו איטי וזהיר, כמעט כמו בטיול, והם לא מהווים שום איום על רועי ואיתי שהגדילו היום את יתרונם ל-23 שעות!…. הם מדורגים ראשונים וצריכים למעשה רק לסיים, כדי לחגוג את נצחונם.

ואין סיום ראוי יותר ליום כה מפרך מאשר להגיע לעיירת הנופש לוטראקי הסמוכה לעיר אירידאיה, ולגלות שראש צוות הסיוע שלנו, ניצן שקל, ערך סיור רגלי מקדים וגילה מעיין גדול עם נביעה של מים חמים, הזורמים לתוך בריכה יפהפיה. בלי לחשוב פעמיים פשטנו בגדים וזינקנו לתוך המים המהבילים והמרעננים, לשטוף את כל אבק היום. אמנם אנחנו ישנים הלילה באוהל, אבל נקיים ורגועים לקראת מחר – יום ארוך גם כן, עם שלושה סטייג'ים (420 ק"מ מצטברים, כולל קטעי קישור מתישים)."