ייתכן בהחלט שההפגנות ברמאללה ובחברון הן פרומו לבאות

בנימין נתניהו יכול לדבוק באשליה שהכול שקט בחזית הפלסטינית, כך שהוא יכול להתרכז במאמציו להביא לבחירת מיט רומני בארצות הברית ולהפחיד את האייתוללות באיראן. אחרי הכול, כאשר פלסטינים מפגינים נגד פלסטינים, מה רע? הסכסוך הישראלי-פלסטיני קפוא. אבל זו אכן אשליה. בסכסוך שלנו, שום דבר אינו קפוא. לא זו בלבד שפעולת ההתנחלות מתקדמת בהתמדה, אם כי בשקט, אלא שגם בצד הפלסטיני הדברים זזים. הלחצים מצטברים. בזמן כלשהו יהיה פיצוץ

ייתכן בהחלט שההפגנות ברמאללה ובחברון הן פרומו לבאות

בנימין נתניהו יכול לדבוק באשליה שהכול שקט בחזית הפלסטינית, כך שהוא יכול להתרכז במאמציו להביא לבחירת מיט רומני בארצות הברית ולהפחיד את האייתוללות באיראן. אחרי הכול, כאשר פלסטינים מפגינים נגד פלסטינים, מה רע? הסכסוך הישראלי-פלסטיני קפוא. אבל זו אכן אשליה. בסכסוך שלנו, שום דבר אינו קפוא. לא זו בלבד שפעולת ההתנחלות מתקדמת בהתמדה, אם כי בשקט, אלא שגם בצד הפלסטיני הדברים זזים. הלחצים מצטברים. בזמן כלשהו יהיה פיצוץ

כאשר ביקרתי לפני ימים אחדים ברמאללה, אחרי היעדרות של כמה חודשים, נדהמתי שוב משפע הבנייה ברחבי העיר. בכל מקום קמים בניינים רבי-קומות, רבים מהם יפים (נראה שיש לערבים כישרון מולד לארכיטקטורה. על כך מעידות כל האנתולוגיות על האדריכלות העולמית).

נדמה כאילו הבנייה הרבה היא סימן טוב, אישור לטענה הישראלית שהגדה המערבית משגשגת. אך במחשבה שנייה, האופטימיות יורדת. אחרי הכול, הכסף המושקע בבניינים לא זורם לבתי-חרושת ולמפעלים אחרים המספקים מקומות-עבודה ותורמים לצמיחה. עובדה זו רק מראה שיש אנשים המתעשרים גם תחת הכיבוש.

היעד שלי בביקור ברמאללה היה קבלת-פנים דיפלומטית. נכחו בה אחדים מבכירי הרשות הפלסטינית ובני האליטה המקומית.

החלפתי דברי נימוסים עם ראש הממשלה, סלאם פיאד, וכמה אורחים מהודרים, ונהניתי מהכיבוד. לא הבחנתי בשום התרגשות.

מפגינים מול משרדו של פיאד (צילום: סוכנות מען)
מפגינים מול משרדו של פיאד (צילום: סוכנות מען)

איש לא היה מנחש שבאותה שעה עצמה מתקיימת במרכז העיר הפגנה סוערת. זאת הייתה ההתחלה של תנועת-המחאה הגדולה, הנמשכת עד היום.

המפגינים ברמאללה ובשאר הערים והכפרים של הגדה מוחים על יוקר המחייה בפרט ועל המצב הכלכלי העגום בכלל.

עיתונאי פלסטיני סיפר לי שמחיר הבנזין בגדה המערבית שווה כמעט למחירו בישראל. מכיוון ששכר המינימום בגדה הוא 1,000 שקל, פחות מרבע שכר המינימום בישראל, זה נורא (השבוע הזדרזה הרשות להוריד את המחיר).

באחרונה הרשו שלטונות הכיבוש לכ-150 אלף פלסטינים לבקר בישראל, כמתנה לכבוד עיד-אל-פיטר, החג המסיים את צום הרמדאן. רבים מיהרו עם ילדיהם לים, שאותו הם לא ראו מעולם, למרות שהם גרים פחות משעת נסיעה משם. אחרים ביקרו בבתי אבותיהם. אך רבים אחרים הלכו לקניות. נראה שמצרכים רבים זולים בישראל יותר מאשר בשטחים הכבושים העניים! (אגב, באותו יום לא הייתה ולוא תקרית אחת).

זה דומה לכלב שנושך את המקל המכה אותו, ולא את האיש המחזיק במקל

המחאות כוונו נגד הרשות הפלסטינית. זה דומה לכלב שנושך את המקל המכה אותו, ולא את האיש המחזיק במקל.

למעשה, הרשות חסרת ישע. היא כבולה ב"פרוטוקול פאריס", הנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו. על פיו, השטחים הפלסטינים הכבושים הם חלק מ"מעטפת המכס" הישראלית. כלומר, הפלסטינים אינם יכולים לקבוע בעצמם את שעורי המכס שהם משלמים.

עמירה הס מ"הארץ" הצביעה על אחדות מן המגבלות: תושבי רצועת עזה אינם יכולים לייצא את מוצריהם; ישראל מנצלת את המים, המחצבים ומשאבי-הטבע האחרים של הגדה המערבית לטובתה; חקלאים פלסטינים צריכים לשלם מחיר גבוה הרבה יותר עבור המים  מאשר המתנחלים; דייגי עזה אינם יכולים להתרחק מהחוף יותר משלושה מיל; אסור לפלסטינים לנוע בכבישים המהירים, ועליהם להשתמש בדרכים עקלקלות הדורשות נסיעה הרבה יותר ארוכה.

אך יותר מכול המגבלות, עצם הכיבוש מונע כל שיפור אמיתי. איזה משקיע זר שפוי ישקיע את כספו בשטח שבו כל דבר תלוי בשרירותו של ממשל צבאי, שכל עניינו הוא להחזיק את האוכלוסיה במצב של תלות? שטח שבו כל מעשה של התנגדות יגרום לתגמול אכזרי, כמו הריסת המשרדים הפלסטיניים במבצע "חומת מגן" ב-2002? שטח שבו יכולים מוצרי-ייצוא מתכלים להירקב במשך שבועות, מפני שמתחרה ישראלי ישחד איזה פקידון?

המדינות התורמות נותנות לרשות הפלסטינית מעט כסף כדי להחזיק אותה בחיים, אך הן אינן יכולות לשנות את המצב. גם ביטול "פרוטוקול פאריס" לא ישנה הרבה. כל עוד נשאר הכיבוש על כנו, כל שיפור – אם יש כזה – תלוי על בלימה.

באחרונה משתפר המצב ברצועת עזה במהירות

בכל זאת, המצב בגדה טוב בהרבה מזה שברצועה. נכון, כתוצאה מה"משט התורכי" הוסר המצור על הרצועה כמעט לגמרי. ניתן עכשיו להכניס כל דבר לרצועה דרך המעבר הישראלי, אך לא ניתן כמעט להוציא משם מאומה. גם המצור הימי נשאר בתוקפו.

אולם באחרונה משתפר המצב ברצועת עזה במהירות. מאות המנהרות מתחת לגבול המצרי מאפשרות למעשה להכניס לרצועה כל דבר, כגון מכוניות, בנזין וחומרי בניין. ועכשיו, אחרי שה"אחים המוסלמים" מכהנים בשלטון במצרים, הגבול הזה ייפתח מן הסתם לגמרי, דבר שישנה את המצב הכלכלי ברצועה מן הקצה אל הקצה.

נביל שעת', הדיפלומט הפלסטיני מספר 1, סיפר לי בקבלת הפנים שזה עלול דווקא להוות מכשול בפני הפיוס בין פת"ח לחמאס. ייתכן שהחמאס יחכה עד שרמת החיים ברצועה תעלה על זו שבגדה, כדי להגביר את סיכוייו לנצח שוב בבחירות הכול-פלסטיניות. אבו-מאזן, מצדו, מקווה שהנשיא המצרי ישכנע את האמריקנים לסייע לגדה ולתמוך ברשות.

(כאשר הזכרתי לשעת' שהשתתפתי בחתונה שלו, שנערכה בשעתו ב"אוריינט האוס", הוא נאנח: "הרגשנו אז שאנחנו קרובים-קרובים לשלום! מאז נהדף השלום הרבה שנים אחורה!")

החברה הפלסטינית מלאת חיים וסומכת על עצמה

למרות הצרות הכלכליות, תיאור הפלסטינים כקורבן חסר ישע רחוק מן המציאות. הישראלים שמחים שזה נראה כך, וכך גם אוהדי הפלסטינים ברחבי העולם. אבל רוחם של הפלסטינים לא נשברה. החברה הפלסטינית מלאת חיים וסומכת על עצמה. רוב הפלסטינים נחושים להשיג מדינה משלהם.

ייתכן שאבו-מאזן יגיש לעצרת הכללית של האו"ם עתירה לקבלת פלסטין כ"חברה שאינה מדינה". הוא עשוי לעשות זאת מיד אחרי הבחירות בארצות הברית. שאלתי את עצמי בקול רם אם זה באמת ישנה את המצב. "בוודאי!" אמר לי פלסטיני נכבד, "זה יאשר שפיתרון שתי-המדינות חי וקיים וישים קץ לקשקוש על מדינה דו-לאומית".

בדרך לקבלת הפנים לא ראיתי ברחוב ברמאללה אפילו לא אישה אחת בעלת שיער גלוי. כל הנשים עטו חיג'ב. הערתי על כך לידיד פלסטיני חילוני. "כן, האסלאם נמצא בעלייה", הודה, "אבל ייתכן שזה דווקא דבר טוב, מפני שזה אסלאם מתון, שיחסום את הדרך בפני זרמים קיצוניים יותר. זה המצב גם בארצות ערביות אחרות".

בין משתתפי קבלת הפנים הפלסטינים לא חשתי באהדה למשטר האייתוללות באיראן. איש גם לא קיווה להתקפה ישראלית. "אם איראן תגיב בהפצצת ישראל", העיר נביל שעת', "הטילים לא יבחינו בין יהודים וערבים. אנו חיים בקירבה פיזית כזאת שהפלסטינים ייפגעו כמו הישראלים".

מאז ביקורי, ההפגנות ברמאללה גברו. נראה שסלאם פיאד משמש כולא ברק לאבו-מאזן.

אינני חושב שזה הוגן. פיאד נראה כאדם הגון. הוא כלכלן מקצועי, פקיד לשעבר בקרן המטבע הבינלאומית. הוא לא פוליטיקאי, ואפילו לא חבר בפת"ח. השקפתו הכלכלית שמרנית, אך אינני חושב שזה משנה הרבה לאור המצב בפלסטין.

במוקדם או במאוחר – וייתכן שזה יהיה יותר מוקדם מאשר מאוחר – זעם השכבות העניות ישנה כיוון. במקום להאשים את הרשות הפלסטינית, הוא יפנה נגד המדכא האמיתי: הכובש, הכיבוש.

הממשלה שלנו ערה לאפשרות זו. לכן היא הקדימה השבוע לשלם לרשות מקדמה על חשבון המסים שהיא חייבת. אחרת לא הייתה הרשות, שהיא המעביד הגדול ביותר בגדה, מסוגלת לשלם את השכר לעובדיה. אבל זה רק פיתרון לשעה, כיבוי שריפה.

בנימין נתניהו יכול לדבוק באשליה שהכול שקט בחזית הפלסטינית, כך שהוא יכול להתרכז במאמציו להביא לבחירת מיט רומני בארצות הברית ולהפחיד את האייתוללות באיראן. אחרי הכול, כאשר פלסטינים מפגינים נגד פלסטינים, מה רע? הסכסוך הישראלי-פלסטיני קפוא. אין בעיות.

אבל האשליה הזאת אינה אלא – אשליה. בסכסוך שלנו, שום דבר אינו קפוא.

לא זו בלבד שפעולת ההתנחלות מתקדמת בהתמדה, אם כי בשקט, אלא שגם בצד הפלסטיני הדברים זזים. הלחצים מצטברים. בזמן כלשהו יהיה פיצוץ.

צמיגים בוערים על כביש 57. מחאה פלסטינית (צילום: סוכנות מען)
צמיגים בוערים על כביש 57. מחאה פלסטינית (צילום: סוכנות מען)

כאשר האביב הערבי יגיע סוף-סוף לפלסטין, היריב העיקרי שלו לא יהיה אבו-מאזן או פיאד. אבו-מאזן אינו מוברק, ופיאד הוא ההפך לקדאפי. היריב יהיה הכיבוש, הכובש.

יש פלסטינים החולמים על אינתיפאדה בלתי-אלימה חדשה. המונים יקומו ויצעדו לעבר סמלי הכיבוש. ייתכן שזוהי תקווה מוגזמת – מרטין לותר קינג לא היה ערבי. אך ייתכן בהחלט שההפגנות ברמאללה ובחברון הן פרומו לבאות.

עדיין יש אמת באימרה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא התנגשות בין כוח שלא ניתן לעצרו לבין גוש שלא ניתן להזיזו.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]

כאשר ביקרתי לפני ימים אחדים ברמאללה, אחרי היעדרות של כמה חודשים, נדהמתי שוב משפע הבנייה ברחבי העיר. בכל מקום קמים בניינים רבי-קומות, רבים מהם יפים (נראה שיש לערבים כישרון מולד לארכיטקטורה. על כך מעידות כל האנתולוגיות על האדריכלות העולמית).

נדמה כאילו הבנייה הרבה היא סימן טוב, אישור לטענה הישראלית שהגדה המערבית משגשגת. אך במחשבה שנייה, האופטימיות יורדת. אחרי הכול, הכסף המושקע בבניינים לא זורם לבתי-חרושת ולמפעלים אחרים המספקים מקומות-עבודה ותורמים לצמיחה. עובדה זו רק מראה שיש אנשים המתעשרים גם תחת הכיבוש.

היעד שלי בביקור ברמאללה היה קבלת-פנים דיפלומטית. נכחו בה אחדים מבכירי הרשות הפלסטינית ובני האליטה המקומית.

החלפתי דברי נימוסים עם ראש הממשלה, סלאם פיאד, וכמה אורחים מהודרים, ונהניתי מהכיבוד. לא הבחנתי בשום התרגשות.

מפגינים מול משרדו של פיאד (צילום: סוכנות מען)
מפגינים מול משרדו של פיאד (צילום: סוכנות מען)

איש לא היה מנחש שבאותה שעה עצמה מתקיימת במרכז העיר הפגנה סוערת. זאת הייתה ההתחלה של תנועת-המחאה הגדולה, הנמשכת עד היום.

המפגינים ברמאללה ובשאר הערים והכפרים של הגדה מוחים על יוקר המחייה בפרט ועל המצב הכלכלי העגום בכלל.

עיתונאי פלסטיני סיפר לי שמחיר הבנזין בגדה המערבית שווה כמעט למחירו בישראל. מכיוון ששכר המינימום בגדה הוא 1,000 שקל, פחות מרבע שכר המינימום בישראל, זה נורא (השבוע הזדרזה הרשות להוריד את המחיר).

באחרונה הרשו שלטונות הכיבוש לכ-150 אלף פלסטינים לבקר בישראל, כמתנה לכבוד עיד-אל-פיטר, החג המסיים את צום הרמדאן. רבים מיהרו עם ילדיהם לים, שאותו הם לא ראו מעולם, למרות שהם גרים פחות משעת נסיעה משם. אחרים ביקרו בבתי אבותיהם. אך רבים אחרים הלכו לקניות. נראה שמצרכים רבים זולים בישראל יותר מאשר בשטחים הכבושים העניים! (אגב, באותו יום לא הייתה ולוא תקרית אחת).

זה דומה לכלב שנושך את המקל המכה אותו, ולא את האיש המחזיק במקל

המחאות כוונו נגד הרשות הפלסטינית. זה דומה לכלב שנושך את המקל המכה אותו, ולא את האיש המחזיק במקל.

למעשה, הרשות חסרת ישע. היא כבולה ב"פרוטוקול פאריס", הנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו. על פיו, השטחים הפלסטינים הכבושים הם חלק מ"מעטפת המכס" הישראלית. כלומר, הפלסטינים אינם יכולים לקבוע בעצמם את שעורי המכס שהם משלמים.

עמירה הס מ"הארץ" הצביעה על אחדות מן המגבלות: תושבי רצועת עזה אינם יכולים לייצא את מוצריהם; ישראל מנצלת את המים, המחצבים ומשאבי-הטבע האחרים של הגדה המערבית לטובתה; חקלאים פלסטינים צריכים לשלם מחיר גבוה הרבה יותר עבור המים  מאשר המתנחלים; דייגי עזה אינם יכולים להתרחק מהחוף יותר משלושה מיל; אסור לפלסטינים לנוע בכבישים המהירים, ועליהם להשתמש בדרכים עקלקלות הדורשות נסיעה הרבה יותר ארוכה.

אך יותר מכול המגבלות, עצם הכיבוש מונע כל שיפור אמיתי. איזה משקיע זר שפוי ישקיע את כספו בשטח שבו כל דבר תלוי בשרירותו של ממשל צבאי, שכל עניינו הוא להחזיק את האוכלוסיה במצב של תלות? שטח שבו כל מעשה של התנגדות יגרום לתגמול אכזרי, כמו הריסת המשרדים הפלסטיניים במבצע "חומת מגן" ב-2002? שטח שבו יכולים מוצרי-ייצוא מתכלים להירקב במשך שבועות, מפני שמתחרה ישראלי ישחד איזה פקידון?

המדינות התורמות נותנות לרשות הפלסטינית מעט כסף כדי להחזיק אותה בחיים, אך הן אינן יכולות לשנות את המצב. גם ביטול "פרוטוקול פאריס" לא ישנה הרבה. כל עוד נשאר הכיבוש על כנו, כל שיפור – אם יש כזה – תלוי על בלימה.

באחרונה משתפר המצב ברצועת עזה במהירות

בכל זאת, המצב בגדה טוב בהרבה מזה שברצועה. נכון, כתוצאה מה"משט התורכי" הוסר המצור על הרצועה כמעט לגמרי. ניתן עכשיו להכניס כל דבר לרצועה דרך המעבר הישראלי, אך לא ניתן כמעט להוציא משם מאומה. גם המצור הימי נשאר בתוקפו.

אולם באחרונה משתפר המצב ברצועת עזה במהירות. מאות המנהרות מתחת לגבול המצרי מאפשרות למעשה להכניס לרצועה כל דבר, כגון מכוניות, בנזין וחומרי בניין. ועכשיו, אחרי שה"אחים המוסלמים" מכהנים בשלטון במצרים, הגבול הזה ייפתח מן הסתם לגמרי, דבר שישנה את המצב הכלכלי ברצועה מן הקצה אל הקצה.

נביל שעת', הדיפלומט הפלסטיני מספר 1, סיפר לי בקבלת הפנים שזה עלול דווקא להוות מכשול בפני הפיוס בין פת"ח לחמאס. ייתכן שהחמאס יחכה עד שרמת החיים ברצועה תעלה על זו שבגדה, כדי להגביר את סיכוייו לנצח שוב בבחירות הכול-פלסטיניות. אבו-מאזן, מצדו, מקווה שהנשיא המצרי ישכנע את האמריקנים לסייע לגדה ולתמוך ברשות.

(כאשר הזכרתי לשעת' שהשתתפתי בחתונה שלו, שנערכה בשעתו ב"אוריינט האוס", הוא נאנח: "הרגשנו אז שאנחנו קרובים-קרובים לשלום! מאז נהדף השלום הרבה שנים אחורה!")

החברה הפלסטינית מלאת חיים וסומכת על עצמה

למרות הצרות הכלכליות, תיאור הפלסטינים כקורבן חסר ישע רחוק מן המציאות. הישראלים שמחים שזה נראה כך, וכך גם אוהדי הפלסטינים ברחבי העולם. אבל רוחם של הפלסטינים לא נשברה. החברה הפלסטינית מלאת חיים וסומכת על עצמה. רוב הפלסטינים נחושים להשיג מדינה משלהם.

ייתכן שאבו-מאזן יגיש לעצרת הכללית של האו"ם עתירה לקבלת פלסטין כ"חברה שאינה מדינה". הוא עשוי לעשות זאת מיד אחרי הבחירות בארצות הברית. שאלתי את עצמי בקול רם אם זה באמת ישנה את המצב. "בוודאי!" אמר לי פלסטיני נכבד, "זה יאשר שפיתרון שתי-המדינות חי וקיים וישים קץ לקשקוש על מדינה דו-לאומית".

בדרך לקבלת הפנים לא ראיתי ברחוב ברמאללה אפילו לא אישה אחת בעלת שיער גלוי. כל הנשים עטו חיג'ב. הערתי על כך לידיד פלסטיני חילוני. "כן, האסלאם נמצא בעלייה", הודה, "אבל ייתכן שזה דווקא דבר טוב, מפני שזה אסלאם מתון, שיחסום את הדרך בפני זרמים קיצוניים יותר. זה המצב גם בארצות ערביות אחרות".

בין משתתפי קבלת הפנים הפלסטינים לא חשתי באהדה למשטר האייתוללות באיראן. איש גם לא קיווה להתקפה ישראלית. "אם איראן תגיב בהפצצת ישראל", העיר נביל שעת', "הטילים לא יבחינו בין יהודים וערבים. אנו חיים בקירבה פיזית כזאת שהפלסטינים ייפגעו כמו הישראלים".

מאז ביקורי, ההפגנות ברמאללה גברו. נראה שסלאם פיאד משמש כולא ברק לאבו-מאזן.

אינני חושב שזה הוגן. פיאד נראה כאדם הגון. הוא כלכלן מקצועי, פקיד לשעבר בקרן המטבע הבינלאומית. הוא לא פוליטיקאי, ואפילו לא חבר בפת"ח. השקפתו הכלכלית שמרנית, אך אינני חושב שזה משנה הרבה לאור המצב בפלסטין.

במוקדם או במאוחר – וייתכן שזה יהיה יותר מוקדם מאשר מאוחר – זעם השכבות העניות ישנה כיוון. במקום להאשים את הרשות הפלסטינית, הוא יפנה נגד המדכא האמיתי: הכובש, הכיבוש.

הממשלה שלנו ערה לאפשרות זו. לכן היא הקדימה השבוע לשלם לרשות מקדמה על חשבון המסים שהיא חייבת. אחרת לא הייתה הרשות, שהיא המעביד הגדול ביותר בגדה, מסוגלת לשלם את השכר לעובדיה. אבל זה רק פיתרון לשעה, כיבוי שריפה.

בנימין נתניהו יכול לדבוק באשליה שהכול שקט בחזית הפלסטינית, כך שהוא יכול להתרכז במאמציו להביא לבחירת מיט רומני בארצות הברית ולהפחיד את האייתוללות באיראן. אחרי הכול, כאשר פלסטינים מפגינים נגד פלסטינים, מה רע? הסכסוך הישראלי-פלסטיני קפוא. אין בעיות.

אבל האשליה הזאת אינה אלא – אשליה. בסכסוך שלנו, שום דבר אינו קפוא.

לא זו בלבד שפעולת ההתנחלות מתקדמת בהתמדה, אם כי בשקט, אלא שגם בצד הפלסטיני הדברים זזים. הלחצים מצטברים. בזמן כלשהו יהיה פיצוץ.

צמיגים בוערים על כביש 57. מחאה פלסטינית (צילום: סוכנות מען)
צמיגים בוערים על כביש 57. מחאה פלסטינית (צילום: סוכנות מען)

כאשר האביב הערבי יגיע סוף-סוף לפלסטין, היריב העיקרי שלו לא יהיה אבו-מאזן או פיאד. אבו-מאזן אינו מוברק, ופיאד הוא ההפך לקדאפי. היריב יהיה הכיבוש, הכובש.

יש פלסטינים החולמים על אינתיפאדה בלתי-אלימה חדשה. המונים יקומו ויצעדו לעבר סמלי הכיבוש. ייתכן שזוהי תקווה מוגזמת – מרטין לותר קינג לא היה ערבי. אך ייתכן בהחלט שההפגנות ברמאללה ובחברון הן פרומו לבאות.

עדיין יש אמת באימרה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא התנגשות בין כוח שלא ניתן לעצרו לבין גוש שלא ניתן להזיזו.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן