אם יש משהו שאיתו השנה הזאת הולכת לעזוב אותנו ולהוציא את נשמתה – רגע אחד לפני שהיא מוציאה את נשמתנו – זו אותה תחושה שקשה למצוא לה מילים. המשוררים קראו לזה חרון; חרון אף. זה זעם. אולי תסכול. בוודאי חוסר אונים. תחושה עזה של כעס נוראי שאין דרך לפרוק אותו. שאין על מי לפרוק אותו. תחושה של בגידה. של נטישה.

לא סופרים אותנו. אנחנו לא מעניינים אף אחד. לא שמים בכיוון שלנו. לאיש לא אכפת מה יהיה איתנו. איתכם. עם כולנו. אנחנו נובחים, אבל השיירה עוברת לה ברעש, בצלצולים; בלי להזהיר, בלי לבלום, בלי לראות אותנו, בלי לספור אותנו.  

לפני עשור בערך, כשהתמנה לעורך הראשי של מעריב אחרי שהגן על המו"ל המועד לפורענות שלו בחירוף נפש, השיק אמנון דנקנר קמפיין מעריבי שכותרות היתה "איפה הבושה". השותף הבכיר שלו לקמפיין היה פרשן מעריב אז, אחד דן מרגלית. אירועי הימים האחרונים במעריב החזירה אותי לפארסה ההיא. איפה דנקנר היום, איפה מרגלית, ובעיקר: איפה הבושה. איפה הבושה של דנקנר שקרא לפרקליט המדינה לתלות את עצמו והבושה של מרגלית, שנהפך למשרתו הצייתן של פטרונו של הקיסר (ורעייתו).

וכמה שהבושה שעליה הם דיברו אז, נראית היום כמו פעולת חברה בתנועה.

אין דין, אין דיין, גם אין שופטים בירושלים

הרבה נאמר ונכתב על אובדן הבושה במקומותינו. על החוצפה. על עזות המצח. על היהירות. על אני ואפסי עוד. ובכל זאת, נדמה שמה שראינו בשנה המסתיימת עוד לא היה כאן. אפשר להגיד שאין גבול, אבל מה חדש בזה. אין גבול, אין דין, אין דיין ונראה שגם אין ממש שופטים בירושלים ובכלל.

השנה הזאת מסתיימת עם ראש עיר שיוצא בחגיגות ראוותניות למרות ועל אף הבשורה שהוא עומד להיות מואשם במעשים מגונים, שוחד, הטרדות ושאר מיני תועבות;

עם ראש ממשלה לשעבר שיוצא מבית המשפט וחוגג כאילו זכה בפרס נובל ומצהיר מתחת לכל מיקרופון רענן ש"לא היו מעטפות", למרות שאותו בית משפט אמר רק דקות לפני כן שהיו מעטפות, ועוד איך היו מעטפות ובאותה הזדמנות גם הרשיע אותו בסעיף אחר;

עם שר בממשלה שנתפס שוב ושוב עם מכנסיים מופשלים, גרון רווי אלכוהול, עיניים אדומות ונפוחות, בילויים מפוקפקים במקומות מפוקפקים עוד יותר (וגם עניינים נוספים שאף אחד לא אומר, אבל כולם רואים וחוששים להגיד), ובכל זאת זוכה לכיסוי גיבוי מכל עבר ומכל פינה;

עם מערכת פוליטית ששולחת רגל גסה אל כל מערכת החקירה והמשפט; ממנה שופטים ודוחה אחרים, מתעמרת בפרקליטים, בחוקרים ובמבקרים ובלבד שיהיו אנשי שלומם;

עם מתנחלים ופטרוניהם שמשתלטים ברגליים גסות על אדמות ועל אנשים, גוזלים ורומסים ואחר-כך עוד מייללים ששתו להם ואכלו להם ועשו להם ורימו עליהם ועבדו עליהם ובגדו בהם;  

עם עבריינים מועדים ששותים ומעשנים ומסניפים, ואחר-כך דורסים והורגים ונמלטים, ומיד מצטיידים בכיפות מרשימות ועורכי דין מלוקקים שבסוף יוציאו אותם כמו כלום ובלי כלום;

עם נהגים מופקרים שרק רצו להפחיד, אבל דרסו רצות צעירות ורק רצו להעיף עליהם קצת חול כי לא דיברו אליהם יפה, אבל "הטרקטורון בגד בהם".

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת טובי פולק"]

פוליטיקאים, בנקאים, מו"לים וטייקונים. והכל על חשבוננו

עם מנכ"ל עשיר של בנק עשיר, שמעיף מהדירקטוריון של הבנק שלו (זה שאמור לפקח עליו) חבר בכיר, שהיה שר בכיר, ואפילו שר אוצר לא רע, רק בגלל שהאחרון ניסה לעצור חלוקת שלל נוספת לבכירים באותו הבנק;

עם טייקונים בדימוס שנכנסו להשקעות מטורפות, בכסף שלנו, ללא שם בסיס והצדקה כלכלית, ועכשיו מפילים עלינו את מילוי בורות המיליארדים שהם עצמם כרו לעצמם (ולנו);

עם מו"לים ובעלים של אמצעי תקשורת, שבסך הכל רצו לייצר לעצמם יחסי ציבור ו"מכפילי כוח" ותקשורת אוהדת, ורק שכחו בדרך שיש עסק לנהל ועובדים שצריכים להתפרנס וגם… סליחה, גם מוצר שהוא אבן יסוד של חברה, דמוקרטיה וחופש;

עם ראש ממשלה שאפילו הוא עצמו לא מאמין למילה אחת שיוצאת מפיו; שמעסיק בלשכתו מטרידן כפייתי, מגונן עליו ולבסוף מפיל את התיק על זה שחשף את מעשיו; שמתנער מכל הבטחה והתחייבות שלו עצמו; שמזגזג על ימין ועל שמאל; שלמען שרידותו הפוליטית יביא את כולנו לתהום; ראש ממשלה שבהתקף בלתי נשלט של טירוף משיחי מסית נגד נשיא אמריקני, נגד ממשל אמריקני, נגד זרם פוליטי אמריקני מרכזי; שמתערב בבוטות ובגסות חסרת תקדים והרת אסון בענייניה של מעצמה זרה, המעצמה היחידה, שבלעדיה כולנו לא נשרוד כאן;

עם שר ביטחון שבפה אחד שלו ממש מבין ואמפטי למצוקות הכלכליות ו"תומך במחאה החברתית",  בפה השני שלו מוכר דירה בעשרות מיליונים רק בשביל לרכוש דירה אחרת בעשרות מיליונים; זועק את מצוקת תקציב הביטחון ובה בשעה מציע לרכוש אי יווני, אשכרה לקנות אי ירוק בים;

עם צבא וממשלה שרואים מהגרים לכודים בין שתי גדרות ולא נוקפים אצבע. יום אחרי יום, בחום נוראי ביום, בקור מקפיא בלילה;

עם שר חוץ. נו טוב, מה עוד אפשר להגיד על השר הזה;

ושר פנים. על אחת כמה וכמה וכמה.

עוד נתגעגע לשנה שהיתה, כי זו שתבוא תהיה הרבה יותר גרועה

עוד מעט ראש השנה והוא יפטור אותנו מעונשה של השנה האיומה האחרונה שעברנו כאן. באמת איומה. אנשים רעים, יהירים ואדישים שולטים בנו, אבל כוחנו דל ותשו כוחותינו להתמודד איתם. הם עברו את המחאה ושרדו; הם עברו את השריפה ושרדו; הם יעברו את המלחמה וישרדו. כי במקום הזה אין בושה, אבל גם אין דין, אין דיין  ואין חשבון; יש שכר – אבל לא עונש. אז תספדו לשנה שהלכה, כי זו שתבוא אחריה תהיה גרועה אפילו ממנה.