איך האישיות שלנו משפיעה על סיכויינו להיות מאושרים?

מדהים לחשוב שמה שהופך אותנו למי שאנחנו כיום התחיל כבר בינקות ובילדות. גם מי שסולד מפסיכולוגיה מבין שיש כנראה נטיות מולדות כגון מזג, רמות רגישות ואנרגיה שונה, וכנראה ניתן לנבא את הגורמים הפנימיים לרמת האושר העתידית שלנו כבר בשלבים המוקדמים של חיינו

איך האישיות שלנו משפיעה על סיכויינו להיות מאושרים?

מדהים לחשוב שמה שהופך אותנו למי שאנחנו כיום התחיל כבר בינקות ובילדות. גם מי שסולד מפסיכולוגיה מבין שיש כנראה נטיות מולדות כגון מזג, רמות רגישות ואנרגיה שונה, וכנראה ניתן לנבא את הגורמים הפנימיים לרמת האושר העתידית שלנו כבר בשלבים המוקדמים של חיינו

בסדרה המקסימה "ילד בן זמננו", חלק מפרויקט  פסיכולוגי של ה-BBC העוקב אחר התפתחותם של ילדים לאורך השנים דרך ראיונות, נדהמתי לגלות שוב כמה מצחיקה ומרגשת היא הגאונות הילדית, זאת שאובדת לנו מהר מאוד עם גיל ההתבגרות לנצח ובמקומה באה המודעות העצמית והחברתית המופרזת המתפתחת במקום האני האותנטי והאמיתי שלנו.

מבחן האישיות הגדול של הסדרה "ילד בן זמננו"

פרופסור רוברט ווינסטון, מנחה הסדרה, עורך ניסוי בו נתנו לכל הילדים ללכת ולחזור עם קערות
מלאות מים. מובן שלכל הילדים נשפכו המים והם לא שבו עם קערות מלאות. את היכולת שלנו כאנשים להאשים את הסביבה, הכול חוץ מעצמנו, אנחנו כנראה מתחילים לפתח כבר בגיל שש. כל הילדים כולם השיבו מיד כשנשאלו מה הסיבה לדעתם שלא הצליחו לחזור עם המים תשובות  יצירתיות המוכיחות שהם לא אשמים: "זה בגלל הרוח", "זה כי זה היה כבד מדי! " ועוד. מלבד  ילד אחד ויחיד שהפתיע במיקוד השליטה הפנימי שלו: "כי לא הייתי זהיר מספיק", הודה.

לאחר מכן גיליתי שהיכולת הגבוהה של אותו ילד דווקא היא זו המובילה אותו להיות הכי פחות מאושר, בעל תנודות במצב הרוח ופגיע יותר .

נראה שעדיין הדרך הטובה ביותר להרגיש טוב עם עצמנו היא תמיד להאשים את האחרים ולא את עצמנו.

מאוחר יותר בתוכנית, כשהילדים הושבו בכסא מול בובת מכשפה  משעשעת שדיברה אליהם, אותו ילד לא רק שהיה חברותי, אלא גם היה אמפתי לבובה  בצורה יוצאת דופן. הוא לא רק הזמין אותה אליו הביתה לשחק, אלא שאל אותה אם היא יכולה ללכת, כדי לבדוק אם אכן תוכל להגיע אליו בכוחות עצמה. כשהבובה ענתה לו שלא, הוא אמר באופן מדהים: " אני אביא לך מטאטא כדי שתוכלי לבוא" .

אני חשבתי שהילד הזה נדיר בתבונתו, אבל בכל הקשור לאושר, זה לא קידם אותו כלל. נראה כי הרגישות שלו לבובה מראה על רגישותו לאנשים, חיות וחפצים, דבר שבחיים לא יסייע לו להיות מאושר יותר.

לעומת זאת, הילדה הגנדרנית הלנה צדה את עיניי דווקא בחוסר הרגישות המהמם שלה. אחרי שהצהירה שהיא אינה מרוצה מהחדר שלה כי הוא "קטן מדי" והכריזה "הייתי רוצה חדר גדול יותר, כי החדר שלי הוא לא גדול כמו ארמון", היא הוכיחה כי בגיל שש ילדה יכולה כבר להיות חומרנית ולפתח חיבה לממון ורכוש. בסדרה נבדקה יכולתה להתמודד חברתית עם ילדים שונים ממנה. הלנה למדה בבית ספר "טוב" של  ילדים מהמעמד הבינוני-גבוה, ואמהּ הסכימה לאפשר לה לשחק גם עם ילדים זרים שאינה מכירה ולבחון כיצד תגיב.

הלנה גילתה דומיננטיות ובחרה מיד ילד שמצא חן בעיניה במתקני השעשועים לילדים, ניגשה אליו והצהירה בגלוי כי היא רוצה לשחק  איתו. הוא בתגובה לא הסכים ויותר מכך – כל הילדים הנוספים דחו אותה וצחקו עליה. הלנה חזרה לאימה ותיארה את מה שקרה בענייניות פרגמטית נטולת רגש.

"הילדים האלה צחקו עליי, הם קראו לי 'בובו' או 'פופו' או משהו כזה" ('בובו' הוא כינוי לתינוק). אמא של הלנה לא עשתה מזה סיפור, אפילו קצת חייכה. הלנה לא נתנה לכך לדכדכך אותה, ודקה אחרי התקרית הלא-נעימה עם כל הילדים, תקרית שהייתה גורמת לילדים רבים לבכות ובטח שלא לשוב לזירת המאורע, הלנה הלכה שוב אל הילדים.

הדבר מוכיח שיש לה חוסן נפשי גבוה, או במילים אחרות, רגישות נמוכה למה שילדים אחרים אומרים לה והאופן בו הם מתנהגים כלפיה, גם אם לא יפה.

הלנה גם איזנה את נטייתה החומרנית כשהוצגו בפני הילדים שתי תמונות: של ילד שנראה לא נחמד אבל עם צעצוע "שווה", ושל ילד חייכן ונעים. הלנה בחרה בילד החביב ואמרה "לא הייתי רוצה לשחק בחיים עם הילד ההוא, כי הוא מרושע!" . כך הוכיחו גם רוב הילדים כי הם מעדיפים חבר טוב למשחק על פני משחק טוב.

הלנה, שיש לה שיקול דעת ומעבר לרצונה לחיות בארמון, תרצה גם נסיך אוהב וטוב לב לצידה ולא מאצ'ו רודף שמלות. כמה חכמה יכולה להיות ילדה בת שש!

גם למידת השליטה העצמית והיכולת לדחות סיפוקים יש כמובן השפעה על מידת האושר לטווח הרחוק. הדבר נבדק ע"י הניסוי הידוע של הכנסת הילדים לחדר סגור מול צלחת עם ממתק, שאם יחכו חמש דקות  בלי לאכול אותו יקבלו כמה ממתקים בתמורה. ניסוי זה הוכיח שוב שיש ילדים אימפולסיביים שמתקשים מאוד להמתין לתגמול שאינו מיידי, גם הוא אטרקטיבי יותר.


מדהים לחשוב שמה שהופך אותנו למי שאנחנו כיום התחיל כבר בינקות ובילדות. גם מי שאינו פרוידיאני וסולד מפסיכולוגיה מבין שיש כנראה נטיות הקיימות בנו ואיתן נולדנו, מזג, רמות רגישות ואנרגיה שונה, וכנראה ניתן לנבא את הגורמים הפנימיים לרמת האושר העתידית שלנו  כבר בשלבים המוקדמים של חיינו. אחר כך נותר רק לקוות שהנסיבות והחינוך של ההורים יהיו לצד התורשה והגנטיקה הטובה ולא יקצינו את המקומות הפגיעים בבסיס האישיות הילדית.

_________________________________________________________________________

ליה עינבליה עינב היא בת 30, גרה בתל- אביב, בעלת תואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטת ת"א, עבדה מספר שנים בתחומי החינוך הבלתי פורמלי במגזר השלישי, מורה לחינוך-מיוחד ולהוראה מתקנת , מכורה לשוקולד ולקפה, מנסה להיות אדם טוב כלפי עצמה וכלפי הזולת. לפעמים גם מצליחה.

בסדרה המקסימה "ילד בן זמננו", חלק מפרויקט  פסיכולוגי של ה-BBC העוקב אחר התפתחותם של ילדים לאורך השנים דרך ראיונות, נדהמתי לגלות שוב כמה מצחיקה ומרגשת היא הגאונות הילדית, זאת שאובדת לנו מהר מאוד עם גיל ההתבגרות לנצח ובמקומה באה המודעות העצמית והחברתית המופרזת המתפתחת במקום האני האותנטי והאמיתי שלנו.

מבחן האישיות הגדול של הסדרה "ילד בן זמננו"

פרופסור רוברט ווינסטון, מנחה הסדרה, עורך ניסוי בו נתנו לכל הילדים ללכת ולחזור עם קערות
מלאות מים. מובן שלכל הילדים נשפכו המים והם לא שבו עם קערות מלאות. את היכולת שלנו כאנשים להאשים את הסביבה, הכול חוץ מעצמנו, אנחנו כנראה מתחילים לפתח כבר בגיל שש. כל הילדים כולם השיבו מיד כשנשאלו מה הסיבה לדעתם שלא הצליחו לחזור עם המים תשובות  יצירתיות המוכיחות שהם לא אשמים: "זה בגלל הרוח", "זה כי זה היה כבד מדי! " ועוד. מלבד  ילד אחד ויחיד שהפתיע במיקוד השליטה הפנימי שלו: "כי לא הייתי זהיר מספיק", הודה.

לאחר מכן גיליתי שהיכולת הגבוהה של אותו ילד דווקא היא זו המובילה אותו להיות הכי פחות מאושר, בעל תנודות במצב הרוח ופגיע יותר .

נראה שעדיין הדרך הטובה ביותר להרגיש טוב עם עצמנו היא תמיד להאשים את האחרים ולא את עצמנו.

מאוחר יותר בתוכנית, כשהילדים הושבו בכסא מול בובת מכשפה  משעשעת שדיברה אליהם, אותו ילד לא רק שהיה חברותי, אלא גם היה אמפתי לבובה  בצורה יוצאת דופן. הוא לא רק הזמין אותה אליו הביתה לשחק, אלא שאל אותה אם היא יכולה ללכת, כדי לבדוק אם אכן תוכל להגיע אליו בכוחות עצמה. כשהבובה ענתה לו שלא, הוא אמר באופן מדהים: " אני אביא לך מטאטא כדי שתוכלי לבוא" .

אני חשבתי שהילד הזה נדיר בתבונתו, אבל בכל הקשור לאושר, זה לא קידם אותו כלל. נראה כי הרגישות שלו לבובה מראה על רגישותו לאנשים, חיות וחפצים, דבר שבחיים לא יסייע לו להיות מאושר יותר.

לעומת זאת, הילדה הגנדרנית הלנה צדה את עיניי דווקא בחוסר הרגישות המהמם שלה. אחרי שהצהירה שהיא אינה מרוצה מהחדר שלה כי הוא "קטן מדי" והכריזה "הייתי רוצה חדר גדול יותר, כי החדר שלי הוא לא גדול כמו ארמון", היא הוכיחה כי בגיל שש ילדה יכולה כבר להיות חומרנית ולפתח חיבה לממון ורכוש. בסדרה נבדקה יכולתה להתמודד חברתית עם ילדים שונים ממנה. הלנה למדה בבית ספר "טוב" של  ילדים מהמעמד הבינוני-גבוה, ואמהּ הסכימה לאפשר לה לשחק גם עם ילדים זרים שאינה מכירה ולבחון כיצד תגיב.

הלנה גילתה דומיננטיות ובחרה מיד ילד שמצא חן בעיניה במתקני השעשועים לילדים, ניגשה אליו והצהירה בגלוי כי היא רוצה לשחק  איתו. הוא בתגובה לא הסכים ויותר מכך – כל הילדים הנוספים דחו אותה וצחקו עליה. הלנה חזרה לאימה ותיארה את מה שקרה בענייניות פרגמטית נטולת רגש.

"הילדים האלה צחקו עליי, הם קראו לי 'בובו' או 'פופו' או משהו כזה" ('בובו' הוא כינוי לתינוק). אמא של הלנה לא עשתה מזה סיפור, אפילו קצת חייכה. הלנה לא נתנה לכך לדכדכך אותה, ודקה אחרי התקרית הלא-נעימה עם כל הילדים, תקרית שהייתה גורמת לילדים רבים לבכות ובטח שלא לשוב לזירת המאורע, הלנה הלכה שוב אל הילדים.

הדבר מוכיח שיש לה חוסן נפשי גבוה, או במילים אחרות, רגישות נמוכה למה שילדים אחרים אומרים לה והאופן בו הם מתנהגים כלפיה, גם אם לא יפה.

הלנה גם איזנה את נטייתה החומרנית כשהוצגו בפני הילדים שתי תמונות: של ילד שנראה לא נחמד אבל עם צעצוע "שווה", ושל ילד חייכן ונעים. הלנה בחרה בילד החביב ואמרה "לא הייתי רוצה לשחק בחיים עם הילד ההוא, כי הוא מרושע!" . כך הוכיחו גם רוב הילדים כי הם מעדיפים חבר טוב למשחק על פני משחק טוב.

הלנה, שיש לה שיקול דעת ומעבר לרצונה לחיות בארמון, תרצה גם נסיך אוהב וטוב לב לצידה ולא מאצ'ו רודף שמלות. כמה חכמה יכולה להיות ילדה בת שש!

גם למידת השליטה העצמית והיכולת לדחות סיפוקים יש כמובן השפעה על מידת האושר לטווח הרחוק. הדבר נבדק ע"י הניסוי הידוע של הכנסת הילדים לחדר סגור מול צלחת עם ממתק, שאם יחכו חמש דקות  בלי לאכול אותו יקבלו כמה ממתקים בתמורה. ניסוי זה הוכיח שוב שיש ילדים אימפולסיביים שמתקשים מאוד להמתין לתגמול שאינו מיידי, גם הוא אטרקטיבי יותר.


מדהים לחשוב שמה שהופך אותנו למי שאנחנו כיום התחיל כבר בינקות ובילדות. גם מי שאינו פרוידיאני וסולד מפסיכולוגיה מבין שיש כנראה נטיות הקיימות בנו ואיתן נולדנו, מזג, רמות רגישות ואנרגיה שונה, וכנראה ניתן לנבא את הגורמים הפנימיים לרמת האושר העתידית שלנו  כבר בשלבים המוקדמים של חיינו. אחר כך נותר רק לקוות שהנסיבות והחינוך של ההורים יהיו לצד התורשה והגנטיקה הטובה ולא יקצינו את המקומות הפגיעים בבסיס האישיות הילדית.

_________________________________________________________________________

ליה עינבליה עינב היא בת 30, גרה בתל- אביב, בעלת תואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטת ת"א, עבדה מספר שנים בתחומי החינוך הבלתי פורמלי במגזר השלישי, מורה לחינוך-מיוחד ולהוראה מתקנת , מכורה לשוקולד ולקפה, מנסה להיות אדם טוב כלפי עצמה וכלפי הזולת. לפעמים גם מצליחה.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן