גברי בנאי וחיים גורי: "בושה וחרפה ששרת התרבות ואף אחד מהממסד הפוליטי לא הגיעו להלוויה של חיים חפר"

מאות חברים, אמנים ובני משפחה ליוו היום (ד') את הפזמונאי והמשורר חיים חפר בדרכו האחרונה. גברי בנאי: "בושה וחרפה ששרת התרבות ואף אחד מהממסד הפוליטי לא הגיעו". גם חיים גורי וסטף ורטהיימר מחו על כך שאף נציג ממשלה לא חלק כבוד אחרון לאיש הפלמ"ח ולאחד מגיבורי התרבות הגדולים. בסיום ההלוויה שרו הנוכחים את שיר הפלמ"ח שכתב חפר. הנשיא פרס שלח רק היום, לאחר ההלווייה, איגרת תנחומים למשפחתו של חפר והערב שלח גם ראש הממשלה נתניהו איגרת תנחומים

גברי בנאי וחיים גורי: "בושה וחרפה ששרת התרבות ואף אחד מהממסד הפוליטי לא הגיעו להלוויה של חיים חפר"

מאות חברים, אמנים ובני משפחה ליוו היום (ד') את הפזמונאי והמשורר חיים חפר בדרכו האחרונה. גברי בנאי: "בושה וחרפה ששרת התרבות ואף אחד מהממסד הפוליטי לא הגיעו". גם חיים גורי וסטף ורטהיימר מחו על כך שאף נציג ממשלה לא חלק כבוד אחרון לאיש הפלמ"ח ולאחד מגיבורי התרבות הגדולים. בסיום ההלוויה שרו הנוכחים את שיר הפלמ"ח שכתב חפר. הנשיא פרס שלח רק היום, לאחר ההלווייה, איגרת תנחומים למשפחתו של חפר והערב שלח גם ראש הממשלה נתניהו איגרת תנחומים

ביקש הלווייה חילונית. חפר

מאות חברים, אמנים, עיתונאים ואזרחים ליוו את הפזמונאי והמשורר חיים חפר בדרכו האחרונה. חפר, שנפטר אתמול בגיל 87,  הובא למנוחות בעין הוד לפי בקשתו. חפר ביקש שיערכו לו הלוויה חילונית. בסיום ההלוויה שרו הנוכחים את שיר הפלמ"ח שכתב חפר.

בלטו בהיעדרם מההלוויה: שרת התרבות, שר החינוך וראשי הממסד הפוליטי. גברי בנאי, חבר, אמר אחרי ההלוויה לגלי צה"ל: "בושה וחרפה ששרת התרבות ואף אחד מהממסד הפוליטי לא הגיעו לחלוק כבוד אחרון לחיים חפר. בטח שרת התרבות היתה עסוקה בהענקת מדליה למישהו".

לפני כן ארונו של חפר, איש הפלמ"ח וחתן פרס ישראל, הוצב מהשעה 11.00 באולם התיאטרון הקאמרי בתל-אביב. קהל רב עבר על פני הארון.  בשעה 13:00 התקיים טקס האשכבה בהשתתפות ראש העירייה רון חולדאי, נעמי פולני מייסדת להקת "התרנגולים", רועי בר נתן, שקרא את השיר "הכול זהב" ומירי מסיקה שרה את "הן אפשר".

אגב, על אותה במה, שעליה הוצב בצהריים ארונו של חפר, תעלה בקרוב הפקה מחודשת של המחזמר "קזבלן", שחיים חפר כתב בו את הפזמונים ביחד עם דן אלמגור ועמוס אטינגר.

נזכר מאוחר. מעניין למה. פרס. צילום: David Shankbone, ויקיפדיה

כיממה שלמה חלפה, מאז נודע על דבר מותו של חיים חפר – ועד שנשיא המדינה שלח היום איגרת תנחומים מיוחדת למשפחתו.

"שיריו של חיים חפר היו לשירת עם שזכר את מלחמותיו, העריץ את גיבוריו והנציח את נופליו והם יוסיפו להישמע בפי העם ימים רבים גם לאחר מותו של המשורר", נאמר באיגרתו של הנשיא. "פטירתו של חיים חפר היא אבידה גדולה למדינת ישראל כולה, לתרבותה ולמורשתה. שיר אמיתי כותבים פעם אחת, אבל שרים אותו כל החיים".

עוד כתב הנשיא: "שיריו של חיים חפר היו לשירת עם שזכר את מלחמותיו, העריץ את גיבוריו והנציח את נופליו והם יוסיפו להישמע בפי העם ימים רבים גם לאחר מותו של המשורר".

בין פרס לחיים חפר זרם הרבה דם רע. השיר של חיים חפר, "איך הפשפש עלה למעלה", יוחס לדמותו של שמעון פרס. חפר עצמו אישר זאת, בראיון לערוץ 10, אחרי שפרס בחר לשיר ביום העצמאות, עם מירי מסיקה, את שירו "בשלכת נושב כבר הסתיו". "שמעון פרס היה צריך לבחור לפי דעתי (את השיר) 'איך הפשפש עלה למעלה'", אמר חפר בסארקזם אופייני. "אני לא אהבתי אותו עוד ממלחמת העצמאות. אלתרמן ביקש להשתתף בקרבות, וילנסקי הלך לעזור להעמיס שקי קמח ופרס היה פקיד במשרד הביטחון. הוא נשיא, אז הפשפש הצליח".

גברי בנאי בהלוויה. צילום: גרשון גירון

מאוחר יותר שיגר גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, איגרת השתתפות בצער למשפחתו של חפר. "כולנו גדלנו על שיריו", הוא כתב. "הוא ביטא את רוח תש"ח ואת רוחה של מדינת ישראל הצעירה והמתהווה. שיריו היו שזורים בחוטי רעות, ערגה והקרבה ולא מעט שנינות. לא בכדי זכה בפרס ישראל לזמר העברי – ושם, בזמר העברי, יישמר לו מקום של כבוד".

גם יו"ר הכנסת, ח"כ ראובן (רובי) ריבלין, פרסם הודעת אבל שבה כתב: "חיים חפר לא היה מלח הארץ אלא הארץ עצמה. למרות שהיה ממבקריה החריפים של תנועת הליכוד, מנהיגי התנועה קיבלו בעניין את ביקורתו המושחזת".

ריבלין שיצא הבוקר לכנס ראשי פרלמנט בשטרסבורג, הביע צער על שלא יוכל להשתתף בהלווייתו של חיים חפר. ריבלין ספד לחפר, ואמר: "כילד, גדלתי על כתביו ועל שירתו. ילקוט הכזבים שלו לימד אותנו להבחין מהו שקר, מהי גוזמא, ולדעת את האמת. למרות שהיה ממבקריה החריפים של תנועתי, אני יודע שגם מנהיגי תנועתי היו מעיינים בביקורתו הצינית והמושחזת. חיים חפר לא הסתפק בשפה העברית, אלא בנה עליה קומה נוספת, ויצר מתוכה את השפה הישראלית. הוא ייזכר כיוצר השפה הישראלית וכתמצית הישראליות".

איתמר ארגוב מנגן את "שמלה סגולה". צילום: גרשון גירון

השר משה (בוגי) יעלון היה אתמול אחד הראשונים לפרסם הודעת אבל עם מותו של חיים חפר: "יצירתו המגוונת של חיים חפר ז"ל, כמו גם חייו המרתקים, שזורים כחוט השני בחייה של מדינת ישראל טרם הקמתה וב-64 שנות קיומה. חפר נלחם למען הקמתה של מדינת ישראל ולמען העלאתם של מעפילים ארצה, וביטא ביד אמן מדויקת את קורותיו וקורותיהם של חבריו וחברותיו לוחמי הפלמ"ח.

"חיים חפר היה שייך לדור הנפילים של עמנו, דור תש"ח אשר בנה את המדינה, אהב אותה בכל נימי נפשו והיה גם למייצגו בתרבות הישראלית על רבדיה השונים, בפזמונים שכתב, בתוכניות ובתסריטים שחיבר ובמקאמות שפרסם. במובן זה יש ליצירותיו לא רק משמעות תרבותית חשובה מאין כמותה, אלא גם ערך היסטורי. הוא היה ברבות השנים לאחד מענקי התרבות של ישראל שהשפעתו בל תשוער, ויצירתו תלווה אותנו עוד שנים רבות. יהי זכרו ברוך".

מדינת ישראל אבלה על לכתו של אחד מענקי התרבות שלה. עוד דמות מיתולוגית הלכה מאיתנו. חיים חפר נולד ב-29 באוקטובר 1925 בעיירה סוסנוביץ שבפולין. משם עברה משפחתו למיסלוביץ –  "עיר שהיתה עיר חשובה מאוד ליהודים כי ביאליק חי וכתב בה שנה שלמה". אביו, יששכר פיינר, היה סוכן נוסע של שוקולד, ואמו – רבקה לבית הרצברג – היתה עקרת בית.

חיים חפר ורחל הרמתי, 1982 (צילום: ויקימדיה)
חיים חפר ורחל הרמתי, 1982 (צילום: ויקימדיה)

ברוך שחר מאתר "מטיבי לסת" מספר עליו שכאשר היה בן תשע, החליט אביו, שהיה ציוני, שחיים יהיה חבר בתנועת הנוער "גורדוניה". כך הוקם סניף גורדוניה הראשון במיסלוביץ'.  חיים פיינר היה גם היו"ר וגם החבר היחיד בסניף. כילד למד עברית עם מורה פרטי ובכל יום היה מעתיק דף מספר מנוקד. העברית שלו היתה כשל בן גימנסיה "תרבות".

ב-1936, בהיותו בן 11, עלה לארץ ישראל והתגורר עם הוריו ואחותו שרה ברעננה, שם היתה להוריו חנות לבגדים ישנים.

באותם ימים פגש את יהושע נובק, היום עו"ד יהושע נבו, נער בן גילו שהגיע לארץ מרומניה חצי שנה לפני פיינר. נובק ידע עברית היטב, נהדרת, ונטע בחיים פיינר את האהבה הגדולה לעברית. את חרוזיו הראשונים חרז פיינר כשהיה בן 13, במסגרת תחרות ארצית עבור חברת "שמן". הוא לא זכה במקום הראשון אבל קיבל מבחר ממוצרי החברה – "משחת שיניים, ולוטה וסבון."

חיים פיינר היה חניך בתנועת "מחנות העולים". בצריף של התנועה התעצבה תודעתו בכל מה שנוגע לארץ, לגיבוריה, לחלומותיה ולמחיר שיש לשלם עליה.

להקת הצ'יזבטרון בספטמבר 1949. חיים חפר יושב בשורה התחתונה בין נעמי פולני לגדעון זינגר (צילום: ויקימדיה)
להקת הצ'יזבטרון בספטמבר 1949. חיים חפר יושב בשורה התחתונה בין נעמי פולני לגדעון זינגר (צילום: ויקימדיה)

את ביה"ס התיכון חפר לא סיים. בן 17 וחצי הלך לפלמ"ח, הישר מהצריף של מחנות העולים. שם, בחורף 1943, במחלקה 3 פלוגה ו' של הפלמ"ח שבקיבוץ דפנה, נולד חיים פיינר מחדש כשקיבל את המספר האישי 9252. בתחילה שירת כלוחם, סייר ושותף בהעלאת 3,206 עולים מסוריה ולבנון במסגרת ההעפלה היבשתית דרך גבול הצפון.

בתל-אביב גייס תלמידי תיכון לפלמ"ח. כשמנהל גימנסיה הרצליה גירש אותו בטענה שהנערים צריכים ללמוד, שאל אותם חפר: "ואם יבואו הנה הערבים, מה תראו להם? תעודת בגרות?"

בפברואר 1948 הקים חפר את הצ'יזבטרון, להקת הבידור של הפלמ"ח. חפר הקים את הלהקה בהשראת ספר שקרא בשם "כוכב בשמי סין", אשר מספר על להקה צבאית בסין, שליוותה את מסע צבאו של מאו טסה טונג להשתלטות על סין בסוף שנות הארבעים, ועל תרומתה למורל החיילים וחיבורם לאידאולוגיה הקומוניסטית.

חפר הושפע מהספר, והחליט ליישם את הרעיון בפלמ"ח והתמנה למפקד הלהקה. את רוב פזמוני הלהקה, 31 במספר, כתב חפר. שני פזמונים נוספים כתב חיים גורי. פזמוניו, שבהם הירבה חפר לתאר את הווי הפלמ"ח, הושרו מעל המשאיות והמשוריינים בכל פינה בארץ הקטנה, והפכו ללהיטי ענק ששוב ושוב הושמעו ברדיו ומושמעים עד היום.

אחרי סיום מלחמת השחרור, פרסם חפר את ספרו הראשון – "תחמושת קלה" – ובו פזמוניו מתקופת הצ'יזבטרון. חלק מפזמונים אלה הפכו להיות סמלי התקופה: "יצאנו אט", "הקרב האחרון", "היי הג'יפ" ואחרים.

עבדה עם חפר ב"תרנגולים". נעמי פולני נפרדת צילום: גרשון גירון

לפני, במהלך ואחרי מלחמת השחרור הוא המשיך בכתיבת שירים, שחלקם הולחנו על-ידי המלחין דוד זהבי ואחרים, ואחרים הושרו על-פי לחנים זרים, בעיקר רוסיים. שירו הראשון "בין גבולות" (על פי מנגינה רוסית) תיאר חולייה של הברחת המעפילים שבה השתתף.

עוד שירים שכתב על ההעפלה ועל אנשי הפלי"ם היו "שושנה שושנה", שמתאר ליווי של ספינת מעפילים (כנראה האונייה "שבתאי לוז'ינסקי"), "רותי" ("לי כל גל נושא מזכרת") ו"זמר לספינה" (שקיעה נוגה). כל השירים הללו נכתבו ברמזים, שכן הפעילות היתה בלתי לגאלית בתקופת המנדט הבריטי. שירים נוספים שכתב באותה תקופה היו "שיר הפינג'אן" ע"פ מנגינה ארמנית, ו"יצאנו אט", שמתאר יציאה לפעולה בפלמ"ח.

בין שיריו הבולטים ביותר: "הפרוטה והירח", "קרב אחרון", "היי הג'יפ", "רבותי ההיסטוריה חוזרת", "הן אפשר",  "ובג'יפ שעבר שאגו בחורים כי נגמר" ("הן אפשר") – ביטוי לכמיהה לשלום של לוחמי תש"ח (נכלל בתוכנית השלישית של הצ'יזבטרון "הפלמ"חניק מחפש את המחר"); "היו זמנים, אז במשלט ישבנו" ("היו זמנים") – תיאור כיצד מאורעות התקופה יסופרו כעבור שנים רבות; "קצת דרומה לבאר שבע רוח במדבר נושבת" ("היי דרומה") – נכתב בעת הנסיעה של הלהקה לעקבה (אילת) במסגרת מבצע עובדה ומתאר את הנופים שעברו בדרך; "הגישו פינג'אן והגידו, היש עוד פלמ"חניק כמו דודו?", ("דודו") נכתב על דוד צ'רקסקי בחייו, ולאחר נפילתו הפך לשיר זיכרון שתרם לקיבוע תדמית הפלמ"חניק בחברה הישראלית.

 

ב-1956 ערך חפר ביחד עם דן בן אמוץ את "ילקוט הכזבים" – ריכוז של כזבים, סיפורי הווי ואמרות שפר  שנולדו בפלמ"ח, ספר שזכה להצלחה גדולה. ב-1961 יסדו השניים את מועדון החמאם ביפו, שנתן במה לאמנים רבים בזמר, בסאטירה ובבידור והפך למוקד חברתי ותרבותי. ב-1958 כתב יחד עם בן-אמוץ את ההצגה המוזיקלית "תל אביב הקטנה", ששחזרה את השנים הראשונות של העיר. בשנות השישים הפיק עם בן-אמוץ את הרכבי הבידור רביעיית מועדון התיאטרון ושלישיית גשר הירקון וכתב חלק משיריהם הידועים, לצד שירים שכתב ללהקות הצבאיות, לתרנגולים ולהרכבים אחרים.

במשך שנים רבות היה לחיים חפר טור קבוע ב"ידיעות אחרונות", שבו פרסם מדי שבוע מקאמה על ענייני היום. זכורה במיוחד המקאמה "מסדר הנופלים", על נופלי מלחמת ששת הימים. את טורו זה פרסם עד לשנת 2003.

חפר כתב לטובי המלחינים והזמרים. סשה ארגוב, משה וילנסקי ודובי זלצר הלחינו רבים מפזמוניו. בין הזמרים שהרבו לבצע את שיריו נמנים אריק לביא ("שיר הקטר", "הסלע האדום", "הדודה מחדרה"), יהורם גאון ("הנני כאן", "רוזה", "השר משה מונטיפיורי", "לא נפסיק לשיר", "בית אבי", "אני עושה לי מנגינות"), שושנה דמארי ("בת שבע", "הקרב האחרון"), יפה ירקוני ("רבותי ההיסטוריה חוזרת", "הפִינְגָ'אן", "שושנה שושנה") ואורי זוהר ("החופש בבית ההבראה", "שיר הפטנטים").

x

הוא כתב פזמונים ללהקות רבות, בהן התרנגולים ("שיר השכונה", "הכל זהב", "השמלה הסגולה", "האם אמרו לך פעם", "שיר אהבה חיילי"), בצל ירוק ("אדוני השופט", "ערב במסחה", "הפרוצה החלוצה"), שלישיית גשר הירקון ("אל תעברי לבד ילדה ברחוב", "איזה יום יפה", "כשיבוא שלום" ו"קרב הראל"), החלונות הגבוהים ("יחזקאל", "ילדה קטנה", "הורוסקופ"), רביעיית מועדון התיאטרון ("אין כמו יפו בלילות" על לחן צרפתי של קריסטיאן ורז'ה, "זאת מרחוב פנורמה") והלהקות הצבאיות ("הוא לא ידע את שמה", "דינה ברזילי", "כאן השריונים", "האיש מן הבקעה", "יש לי אהוב בסיירת חרוב", "הימים האחרים" ועוד).

כמו כן כתב פזמונים למחזות הזמר "קזבלן" ("כולנו יהודים", "מה קרה"), "תל אביב הקטנה" ("בחולות", "טיטינה ואפרים", "שני בנאים"), "איי לייק מייק" ("לחיי העם הזה") ו"סאלח שבתי" ("אח יא-רב").

שלום חבר. חיים גורי נפרד מחיים חפר. צילום: גרשון גירון

חלק מפזמוניו של חפר נאסרו בזמנם לשידור ברדיו, בהם: "הגנרל המקסיקני" הלועג למפקד בכיר בצבא שאינו לוחם; "הסלע האדום" – שחפר דאג בעצמו שיאסרו אותו לשידור, כשראה שהוא עלול להשפיע על הצעירים לצאת לפטרה שמעבר לגבול; "שיר השכונה", שנאסר תקופה מסוימת עקב המשפט "מסובבת את התחת"; ו"יחזקאל", שנאסר על מנת לא לפגוע ברגשות הציבור הדתי.

חפר עסק גם בתרגום מחזות לתיאטרון, בהם "טרטיף" של מולייר, פזמונים ל"רביזור" של גוגול  ומחזות הזמר "הלו דולי", "אירמה לה דוס" ו"אוויטה". הוא כתב גם תסריטים לסרטי קולנוע, טלוויזיה ווידאו. בין היתר כתב עם מנחם גולן את התסריט לסרט "קזבלן" ויצר את סרטי התעודה "אוהלי פלמ"ח" (ביוגרפיות על לוחמים ועל יחידות בארגון) ו"שיבולים וחרב" (יחד עם חיים יבין), המתאר באור ביקורתי כיצד רואים נכדיהם של לוחמי הפלמ"ח את אותה התקופה.

בשנת 1969 זכה חפר בפרס סוקולוב לעיתונות‏ וביום העצמאות תשמ"ג (1983) הוענק לו פרס ישראל לזמר העברי. בשנת 2007 ניתן לו תואר יקיר העיר תל אביב וב-2011 זכה באות הוקרה על מפעל חיים מאוניברסיטת בר-אילן.

חפר נודע בדעותיו הנחרצות, שאותן הביע לא אחת במאקמות שלו ובאמצעי התקשורת. הוא זוהה עם תנועת העבודה והיה מקורב לשניים מבכיריה, שהיו מפקדיו בפלמ"ח: יגאל אלון ויצחק רבין. בשנים 1977-1975 מינה אותו אלון לשמש כנספח תרבות בקונסוליה של ישראל בלוס-אנג'לס.

בשנת 2002 עורר חפר סערה ציבורית, כאשר בראיון עיתונאי אמר על עדת עולי מרוקו: "מה הביאו לנו המרוקאים? תרבות של מופלטות וכמה קברים. אולי ההתפתחות שלהם תבוא עוד מעט", ועל הזמר המזרחי: "החבר'ה האלה לא מדברים עברית נכונה, זה לא רק עוני של השפה זה עוני של רגשות". לאחר מספר ימים טען שדבריו הוצאו מהקשרם ואף התנצל כי הובן לא נכון.

חפר היה גרוש, אב לבת, מימי (עליה כתב את השיר "ילדה קטנה"), וסב לנכדים. התגורר בתל-אביב ובכפר האמנים עין-הוד.

ביקש הלווייה חילונית. חפר

מאות חברים, אמנים, עיתונאים ואזרחים ליוו את הפזמונאי והמשורר חיים חפר בדרכו האחרונה. חפר, שנפטר אתמול בגיל 87,  הובא למנוחות בעין הוד לפי בקשתו. חפר ביקש שיערכו לו הלוויה חילונית. בסיום ההלוויה שרו הנוכחים את שיר הפלמ"ח שכתב חפר.

בלטו בהיעדרם מההלוויה: שרת התרבות, שר החינוך וראשי הממסד הפוליטי. גברי בנאי, חבר, אמר אחרי ההלוויה לגלי צה"ל: "בושה וחרפה ששרת התרבות ואף אחד מהממסד הפוליטי לא הגיעו לחלוק כבוד אחרון לחיים חפר. בטח שרת התרבות היתה עסוקה בהענקת מדליה למישהו".

לפני כן ארונו של חפר, איש הפלמ"ח וחתן פרס ישראל, הוצב מהשעה 11.00 באולם התיאטרון הקאמרי בתל-אביב. קהל רב עבר על פני הארון.  בשעה 13:00 התקיים טקס האשכבה בהשתתפות ראש העירייה רון חולדאי, נעמי פולני מייסדת להקת "התרנגולים", רועי בר נתן, שקרא את השיר "הכול זהב" ומירי מסיקה שרה את "הן אפשר".

אגב, על אותה במה, שעליה הוצב בצהריים ארונו של חפר, תעלה בקרוב הפקה מחודשת של המחזמר "קזבלן", שחיים חפר כתב בו את הפזמונים ביחד עם דן אלמגור ועמוס אטינגר.

נזכר מאוחר. מעניין למה. פרס. צילום: David Shankbone, ויקיפדיה

כיממה שלמה חלפה, מאז נודע על דבר מותו של חיים חפר – ועד שנשיא המדינה שלח היום איגרת תנחומים מיוחדת למשפחתו.

"שיריו של חיים חפר היו לשירת עם שזכר את מלחמותיו, העריץ את גיבוריו והנציח את נופליו והם יוסיפו להישמע בפי העם ימים רבים גם לאחר מותו של המשורר", נאמר באיגרתו של הנשיא. "פטירתו של חיים חפר היא אבידה גדולה למדינת ישראל כולה, לתרבותה ולמורשתה. שיר אמיתי כותבים פעם אחת, אבל שרים אותו כל החיים".

עוד כתב הנשיא: "שיריו של חיים חפר היו לשירת עם שזכר את מלחמותיו, העריץ את גיבוריו והנציח את נופליו והם יוסיפו להישמע בפי העם ימים רבים גם לאחר מותו של המשורר".

בין פרס לחיים חפר זרם הרבה דם רע. השיר של חיים חפר, "איך הפשפש עלה למעלה", יוחס לדמותו של שמעון פרס. חפר עצמו אישר זאת, בראיון לערוץ 10, אחרי שפרס בחר לשיר ביום העצמאות, עם מירי מסיקה, את שירו "בשלכת נושב כבר הסתיו". "שמעון פרס היה צריך לבחור לפי דעתי (את השיר) 'איך הפשפש עלה למעלה'", אמר חפר בסארקזם אופייני. "אני לא אהבתי אותו עוד ממלחמת העצמאות. אלתרמן ביקש להשתתף בקרבות, וילנסקי הלך לעזור להעמיס שקי קמח ופרס היה פקיד במשרד הביטחון. הוא נשיא, אז הפשפש הצליח".

גברי בנאי בהלוויה. צילום: גרשון גירון

מאוחר יותר שיגר גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, איגרת השתתפות בצער למשפחתו של חפר. "כולנו גדלנו על שיריו", הוא כתב. "הוא ביטא את רוח תש"ח ואת רוחה של מדינת ישראל הצעירה והמתהווה. שיריו היו שזורים בחוטי רעות, ערגה והקרבה ולא מעט שנינות. לא בכדי זכה בפרס ישראל לזמר העברי – ושם, בזמר העברי, יישמר לו מקום של כבוד".

גם יו"ר הכנסת, ח"כ ראובן (רובי) ריבלין, פרסם הודעת אבל שבה כתב: "חיים חפר לא היה מלח הארץ אלא הארץ עצמה. למרות שהיה ממבקריה החריפים של תנועת הליכוד, מנהיגי התנועה קיבלו בעניין את ביקורתו המושחזת".

ריבלין שיצא הבוקר לכנס ראשי פרלמנט בשטרסבורג, הביע צער על שלא יוכל להשתתף בהלווייתו של חיים חפר. ריבלין ספד לחפר, ואמר: "כילד, גדלתי על כתביו ועל שירתו. ילקוט הכזבים שלו לימד אותנו להבחין מהו שקר, מהי גוזמא, ולדעת את האמת. למרות שהיה ממבקריה החריפים של תנועתי, אני יודע שגם מנהיגי תנועתי היו מעיינים בביקורתו הצינית והמושחזת. חיים חפר לא הסתפק בשפה העברית, אלא בנה עליה קומה נוספת, ויצר מתוכה את השפה הישראלית. הוא ייזכר כיוצר השפה הישראלית וכתמצית הישראליות".

איתמר ארגוב מנגן את "שמלה סגולה". צילום: גרשון גירון

השר משה (בוגי) יעלון היה אתמול אחד הראשונים לפרסם הודעת אבל עם מותו של חיים חפר: "יצירתו המגוונת של חיים חפר ז"ל, כמו גם חייו המרתקים, שזורים כחוט השני בחייה של מדינת ישראל טרם הקמתה וב-64 שנות קיומה. חפר נלחם למען הקמתה של מדינת ישראל ולמען העלאתם של מעפילים ארצה, וביטא ביד אמן מדויקת את קורותיו וקורותיהם של חבריו וחברותיו לוחמי הפלמ"ח.

"חיים חפר היה שייך לדור הנפילים של עמנו, דור תש"ח אשר בנה את המדינה, אהב אותה בכל נימי נפשו והיה גם למייצגו בתרבות הישראלית על רבדיה השונים, בפזמונים שכתב, בתוכניות ובתסריטים שחיבר ובמקאמות שפרסם. במובן זה יש ליצירותיו לא רק משמעות תרבותית חשובה מאין כמותה, אלא גם ערך היסטורי. הוא היה ברבות השנים לאחד מענקי התרבות של ישראל שהשפעתו בל תשוער, ויצירתו תלווה אותנו עוד שנים רבות. יהי זכרו ברוך".

מדינת ישראל אבלה על לכתו של אחד מענקי התרבות שלה. עוד דמות מיתולוגית הלכה מאיתנו. חיים חפר נולד ב-29 באוקטובר 1925 בעיירה סוסנוביץ שבפולין. משם עברה משפחתו למיסלוביץ –  "עיר שהיתה עיר חשובה מאוד ליהודים כי ביאליק חי וכתב בה שנה שלמה". אביו, יששכר פיינר, היה סוכן נוסע של שוקולד, ואמו – רבקה לבית הרצברג – היתה עקרת בית.

חיים חפר ורחל הרמתי, 1982 (צילום: ויקימדיה)
חיים חפר ורחל הרמתי, 1982 (צילום: ויקימדיה)

ברוך שחר מאתר "מטיבי לסת" מספר עליו שכאשר היה בן תשע, החליט אביו, שהיה ציוני, שחיים יהיה חבר בתנועת הנוער "גורדוניה". כך הוקם סניף גורדוניה הראשון במיסלוביץ'.  חיים פיינר היה גם היו"ר וגם החבר היחיד בסניף. כילד למד עברית עם מורה פרטי ובכל יום היה מעתיק דף מספר מנוקד. העברית שלו היתה כשל בן גימנסיה "תרבות".

ב-1936, בהיותו בן 11, עלה לארץ ישראל והתגורר עם הוריו ואחותו שרה ברעננה, שם היתה להוריו חנות לבגדים ישנים.

באותם ימים פגש את יהושע נובק, היום עו"ד יהושע נבו, נער בן גילו שהגיע לארץ מרומניה חצי שנה לפני פיינר. נובק ידע עברית היטב, נהדרת, ונטע בחיים פיינר את האהבה הגדולה לעברית. את חרוזיו הראשונים חרז פיינר כשהיה בן 13, במסגרת תחרות ארצית עבור חברת "שמן". הוא לא זכה במקום הראשון אבל קיבל מבחר ממוצרי החברה – "משחת שיניים, ולוטה וסבון."

חיים פיינר היה חניך בתנועת "מחנות העולים". בצריף של התנועה התעצבה תודעתו בכל מה שנוגע לארץ, לגיבוריה, לחלומותיה ולמחיר שיש לשלם עליה.

להקת הצ'יזבטרון בספטמבר 1949. חיים חפר יושב בשורה התחתונה בין נעמי פולני לגדעון זינגר (צילום: ויקימדיה)
להקת הצ'יזבטרון בספטמבר 1949. חיים חפר יושב בשורה התחתונה בין נעמי פולני לגדעון זינגר (צילום: ויקימדיה)

את ביה"ס התיכון חפר לא סיים. בן 17 וחצי הלך לפלמ"ח, הישר מהצריף של מחנות העולים. שם, בחורף 1943, במחלקה 3 פלוגה ו' של הפלמ"ח שבקיבוץ דפנה, נולד חיים פיינר מחדש כשקיבל את המספר האישי 9252. בתחילה שירת כלוחם, סייר ושותף בהעלאת 3,206 עולים מסוריה ולבנון במסגרת ההעפלה היבשתית דרך גבול הצפון.

בתל-אביב גייס תלמידי תיכון לפלמ"ח. כשמנהל גימנסיה הרצליה גירש אותו בטענה שהנערים צריכים ללמוד, שאל אותם חפר: "ואם יבואו הנה הערבים, מה תראו להם? תעודת בגרות?"

בפברואר 1948 הקים חפר את הצ'יזבטרון, להקת הבידור של הפלמ"ח. חפר הקים את הלהקה בהשראת ספר שקרא בשם "כוכב בשמי סין", אשר מספר על להקה צבאית בסין, שליוותה את מסע צבאו של מאו טסה טונג להשתלטות על סין בסוף שנות הארבעים, ועל תרומתה למורל החיילים וחיבורם לאידאולוגיה הקומוניסטית.

חפר הושפע מהספר, והחליט ליישם את הרעיון בפלמ"ח והתמנה למפקד הלהקה. את רוב פזמוני הלהקה, 31 במספר, כתב חפר. שני פזמונים נוספים כתב חיים גורי. פזמוניו, שבהם הירבה חפר לתאר את הווי הפלמ"ח, הושרו מעל המשאיות והמשוריינים בכל פינה בארץ הקטנה, והפכו ללהיטי ענק ששוב ושוב הושמעו ברדיו ומושמעים עד היום.

אחרי סיום מלחמת השחרור, פרסם חפר את ספרו הראשון – "תחמושת קלה" – ובו פזמוניו מתקופת הצ'יזבטרון. חלק מפזמונים אלה הפכו להיות סמלי התקופה: "יצאנו אט", "הקרב האחרון", "היי הג'יפ" ואחרים.

עבדה עם חפר ב"תרנגולים". נעמי פולני נפרדת צילום: גרשון גירון

לפני, במהלך ואחרי מלחמת השחרור הוא המשיך בכתיבת שירים, שחלקם הולחנו על-ידי המלחין דוד זהבי ואחרים, ואחרים הושרו על-פי לחנים זרים, בעיקר רוסיים. שירו הראשון "בין גבולות" (על פי מנגינה רוסית) תיאר חולייה של הברחת המעפילים שבה השתתף.

עוד שירים שכתב על ההעפלה ועל אנשי הפלי"ם היו "שושנה שושנה", שמתאר ליווי של ספינת מעפילים (כנראה האונייה "שבתאי לוז'ינסקי"), "רותי" ("לי כל גל נושא מזכרת") ו"זמר לספינה" (שקיעה נוגה). כל השירים הללו נכתבו ברמזים, שכן הפעילות היתה בלתי לגאלית בתקופת המנדט הבריטי. שירים נוספים שכתב באותה תקופה היו "שיר הפינג'אן" ע"פ מנגינה ארמנית, ו"יצאנו אט", שמתאר יציאה לפעולה בפלמ"ח.

בין שיריו הבולטים ביותר: "הפרוטה והירח", "קרב אחרון", "היי הג'יפ", "רבותי ההיסטוריה חוזרת", "הן אפשר",  "ובג'יפ שעבר שאגו בחורים כי נגמר" ("הן אפשר") – ביטוי לכמיהה לשלום של לוחמי תש"ח (נכלל בתוכנית השלישית של הצ'יזבטרון "הפלמ"חניק מחפש את המחר"); "היו זמנים, אז במשלט ישבנו" ("היו זמנים") – תיאור כיצד מאורעות התקופה יסופרו כעבור שנים רבות; "קצת דרומה לבאר שבע רוח במדבר נושבת" ("היי דרומה") – נכתב בעת הנסיעה של הלהקה לעקבה (אילת) במסגרת מבצע עובדה ומתאר את הנופים שעברו בדרך; "הגישו פינג'אן והגידו, היש עוד פלמ"חניק כמו דודו?", ("דודו") נכתב על דוד צ'רקסקי בחייו, ולאחר נפילתו הפך לשיר זיכרון שתרם לקיבוע תדמית הפלמ"חניק בחברה הישראלית.

 

ב-1956 ערך חפר ביחד עם דן בן אמוץ את "ילקוט הכזבים" – ריכוז של כזבים, סיפורי הווי ואמרות שפר  שנולדו בפלמ"ח, ספר שזכה להצלחה גדולה. ב-1961 יסדו השניים את מועדון החמאם ביפו, שנתן במה לאמנים רבים בזמר, בסאטירה ובבידור והפך למוקד חברתי ותרבותי. ב-1958 כתב יחד עם בן-אמוץ את ההצגה המוזיקלית "תל אביב הקטנה", ששחזרה את השנים הראשונות של העיר. בשנות השישים הפיק עם בן-אמוץ את הרכבי הבידור רביעיית מועדון התיאטרון ושלישיית גשר הירקון וכתב חלק משיריהם הידועים, לצד שירים שכתב ללהקות הצבאיות, לתרנגולים ולהרכבים אחרים.

במשך שנים רבות היה לחיים חפר טור קבוע ב"ידיעות אחרונות", שבו פרסם מדי שבוע מקאמה על ענייני היום. זכורה במיוחד המקאמה "מסדר הנופלים", על נופלי מלחמת ששת הימים. את טורו זה פרסם עד לשנת 2003.

חפר כתב לטובי המלחינים והזמרים. סשה ארגוב, משה וילנסקי ודובי זלצר הלחינו רבים מפזמוניו. בין הזמרים שהרבו לבצע את שיריו נמנים אריק לביא ("שיר הקטר", "הסלע האדום", "הדודה מחדרה"), יהורם גאון ("הנני כאן", "רוזה", "השר משה מונטיפיורי", "לא נפסיק לשיר", "בית אבי", "אני עושה לי מנגינות"), שושנה דמארי ("בת שבע", "הקרב האחרון"), יפה ירקוני ("רבותי ההיסטוריה חוזרת", "הפִינְגָ'אן", "שושנה שושנה") ואורי זוהר ("החופש בבית ההבראה", "שיר הפטנטים").

x

הוא כתב פזמונים ללהקות רבות, בהן התרנגולים ("שיר השכונה", "הכל זהב", "השמלה הסגולה", "האם אמרו לך פעם", "שיר אהבה חיילי"), בצל ירוק ("אדוני השופט", "ערב במסחה", "הפרוצה החלוצה"), שלישיית גשר הירקון ("אל תעברי לבד ילדה ברחוב", "איזה יום יפה", "כשיבוא שלום" ו"קרב הראל"), החלונות הגבוהים ("יחזקאל", "ילדה קטנה", "הורוסקופ"), רביעיית מועדון התיאטרון ("אין כמו יפו בלילות" על לחן צרפתי של קריסטיאן ורז'ה, "זאת מרחוב פנורמה") והלהקות הצבאיות ("הוא לא ידע את שמה", "דינה ברזילי", "כאן השריונים", "האיש מן הבקעה", "יש לי אהוב בסיירת חרוב", "הימים האחרים" ועוד).

כמו כן כתב פזמונים למחזות הזמר "קזבלן" ("כולנו יהודים", "מה קרה"), "תל אביב הקטנה" ("בחולות", "טיטינה ואפרים", "שני בנאים"), "איי לייק מייק" ("לחיי העם הזה") ו"סאלח שבתי" ("אח יא-רב").

שלום חבר. חיים גורי נפרד מחיים חפר. צילום: גרשון גירון

חלק מפזמוניו של חפר נאסרו בזמנם לשידור ברדיו, בהם: "הגנרל המקסיקני" הלועג למפקד בכיר בצבא שאינו לוחם; "הסלע האדום" – שחפר דאג בעצמו שיאסרו אותו לשידור, כשראה שהוא עלול להשפיע על הצעירים לצאת לפטרה שמעבר לגבול; "שיר השכונה", שנאסר תקופה מסוימת עקב המשפט "מסובבת את התחת"; ו"יחזקאל", שנאסר על מנת לא לפגוע ברגשות הציבור הדתי.

חפר עסק גם בתרגום מחזות לתיאטרון, בהם "טרטיף" של מולייר, פזמונים ל"רביזור" של גוגול  ומחזות הזמר "הלו דולי", "אירמה לה דוס" ו"אוויטה". הוא כתב גם תסריטים לסרטי קולנוע, טלוויזיה ווידאו. בין היתר כתב עם מנחם גולן את התסריט לסרט "קזבלן" ויצר את סרטי התעודה "אוהלי פלמ"ח" (ביוגרפיות על לוחמים ועל יחידות בארגון) ו"שיבולים וחרב" (יחד עם חיים יבין), המתאר באור ביקורתי כיצד רואים נכדיהם של לוחמי הפלמ"ח את אותה התקופה.

בשנת 1969 זכה חפר בפרס סוקולוב לעיתונות‏ וביום העצמאות תשמ"ג (1983) הוענק לו פרס ישראל לזמר העברי. בשנת 2007 ניתן לו תואר יקיר העיר תל אביב וב-2011 זכה באות הוקרה על מפעל חיים מאוניברסיטת בר-אילן.

חפר נודע בדעותיו הנחרצות, שאותן הביע לא אחת במאקמות שלו ובאמצעי התקשורת. הוא זוהה עם תנועת העבודה והיה מקורב לשניים מבכיריה, שהיו מפקדיו בפלמ"ח: יגאל אלון ויצחק רבין. בשנים 1977-1975 מינה אותו אלון לשמש כנספח תרבות בקונסוליה של ישראל בלוס-אנג'לס.

בשנת 2002 עורר חפר סערה ציבורית, כאשר בראיון עיתונאי אמר על עדת עולי מרוקו: "מה הביאו לנו המרוקאים? תרבות של מופלטות וכמה קברים. אולי ההתפתחות שלהם תבוא עוד מעט", ועל הזמר המזרחי: "החבר'ה האלה לא מדברים עברית נכונה, זה לא רק עוני של השפה זה עוני של רגשות". לאחר מספר ימים טען שדבריו הוצאו מהקשרם ואף התנצל כי הובן לא נכון.

חפר היה גרוש, אב לבת, מימי (עליה כתב את השיר "ילדה קטנה"), וסב לנכדים. התגורר בתל-אביב ובכפר האמנים עין-הוד.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן