לפטופ, אייפד, איייפון, טאבלט, דור שני, שלישי, אסאמסים, ווטסאפ, אינסטגרם, האוויר נגמר לפני שהרשימה תסתיים. התמכרנו, ואנחנו מבזבזים, כדי שחס וחלילה לא נהיה בפיגור, למה? שיהיה להם ולנו לא? לא יקום ודווקא כן יהיה! נקנה את הכי טוב, הכי יקר, ונבכה חרישית כשיגיע החשבון. אבל מה זה חשבון ענק? קטן עלינו, כי אנו אוהבים הכי טוב, הכי יקר, הכי מנקר עיניים.

אז קנינו, כמיטב יכולתנו וגם מעבר לזה. אם עד לא מזמן, לפני כעשר שנים, היה מחשב אחד לכל המשפחה, שבדרך כלל היה ממוקם בסלון, וכל אחד יכול היה להביט באיזה אתרים השני גולש, כיום, פרטיות היא שם המשחק ופרטיות עלוה כסף. הילדים שלנו מחזיקים לפטופ בחדר, טלפון סלולרי בכיס ואייפוד ביד. אייפון לאמא, וכמובן מחשב לעסקים של אבא שמשום מה עושה עסקים בלילה.

מצויידים בטכנולוגיה הכי חדישה, אנו פותחים את יומנו. ומגלים שכל ההבטחות שהבטיחו לנו, הן… הבטחות בלבד.

הבטיחו גלישה חופשית ולא מוגבלת ללא תעריף נוסף, אז הבטיחו. בבקשה מכם, שיקום לו האיש, שמבין ויודע כיצד לקרוא חשבון של חברת סלולר. דפים על גבי דפים, סינית קל יותר לקרוא. חיובים למעלה, זיכויים למטה, אם יש כל כך הרבה זיכויים, אז איך זה שהחשבון כל כך גדול? בוודאי שזה מכוון, זו קונספירציה, מתאים להם שאני ועוד רבים כמוני לא מבינים כלום, מסתכלים, שוברים את הראש, מתעצבנים, מקללים ועוברים הלאה. הם הרוויחו שוב, אני הפסדתי וחוזר חלילה.

והגלישה? תמיד נתקעת, אין לי מושג למה ואיך. הטלפון הנייד, כך סתם, פתאום , ללא אזהרה מוקדמת, כבה. למה? ככה! לא שואלת שאלות מיותרות. מודה לאל, שאחרי שמכבים, מדליקים, שולפים את הבטריה, זה עובד, מה אני מקטרת בכלל?

ככל שהנייד חדיש יותר, הבטריה מתרוקנת מהר יותר, המחיר של ריבוי יישומים הוא מיעוט ניידות. ואכן בכל מצב ולא חשוב היכן אנחנו, כדאי שנצטייד במטען לנייד ובשקע חשמלי קרוב, אחרת, נמצא את עצמנו עם אפס בטריה ואפס סבלנות, ממש ניידות.

במחשב, כנראה שכבר שהתרגלנו לרוע הגזירה. הספק הבטיח אינטרנט מהיר, אבל במקום פרארי אתה מקבל חמור.

הרשת הביתית קורסת לעיתים קרובות, וכשכבר אפשר לגלוש, יש יותר פרסומות מבערוץ 2.
ואנחנו? עפר ואפר, תלויים לחלוטין בחסדיהם של טכנאים שמדברים בשפה שזרה לנו לחלוטין, ואנחנו משלמים מהאף, כי יש לנו את הטוב ביותר והיקר ביותר, ואין לנו מושג איך זה עובד.

בלי חיבור לאינטרנט, התסכול בעיצומו, אנו מרגישים מנותקים מהעולם, הטכנולוגייה ניצחה אותנו בגדול ואנו עבדים לרגליה.

כן, הטכנולוגיה החדישה הביאה אותנו למצב שאנו מדברים  פחות, ומסמסים/מקלידים יותר. לא פעם הייתי עדה לסיטואציה, שאנשים שגרים באותו בית, מעדיפים לסמס אחד לשני , מאשר לקום מהכסא ולעבור לחדר אחר, או שמשוחחים באמצעות הרשתות החברתיות למרות שנמצאים בפועל, אחד מול השני, זה משעשע כבדיחה, ואולי יותר נימוסי מלצרוח אחד לשני, אבל כשזה נורמה זה עצוב.

ולמרות הכל, הפכתי גם אני חלק מתרבות הצריכה המוגזמת של הטכנולוגיה/ לצלם תמונות מתי שבא לי בנייד, לשלוח מייל גם כשאני רחוקה מהבית/ אין לי אמנם את המחשב הכי טוב, או את הטלפון הנייד הכי משוכלל, אבל זה לא מונע ממני לפנטז, בין היתר, גם עליהם.

אך עדיין, פגישה עם אדם אמיתי , לא מייל וגם לא שיחת וידאו, אלא פגישה אמיתית על כוס קפה, שמה את כל הטכנולוגיה כולה בכיס הקטן, אם כי הייתי מתפשרת על שני בחורים שריריים שחורים עם ישבן מוצק.