לפני כמה שנים, כאשר גדעון סער, פוליטיקאי מהזן המוכר והבינוני, היה יו"ר סיעת הליכוד באופוזיציה, הוא כינה מעל דוכן הכנסת את אנשי קדימה, שהיו בשלטון – "אתם סמר-טו-טים! סמר-טו-טים!" וחזר על כך כמה פעמים.

היום הוא יכול להפנות את הביטוי הזה למרבית חבריו בממשלה ואם יביט היטב במראה – גם לעצמו.

ממשלת "הסמרטוטים" לא קמה היום, אבל בכל פעם חבריה שוברים שיא ישראלי חדש. כך היה השבוע, כשאף חבר ממשלה לא הגיע לחלוק כבוד אחרון לפזמונאי, המשורר, לוחם הפלמ"ח וחתן פרס ישראל ופרס סוקולוב, חיים חפר.

כולם, מנשיא המדינה שמעון פרס, דרך רה"מ ביבי נתניהו ועד שר החינוך סער ושרת התרבות (שרת התרבות?) לבנת הסתפקו בהודעות קצרות לתקשורת ובקלישאות שדופות כדי לצאת ידי חובה.

מה יש בחיים חפר, אחד מגיבורי התרבות הגדולים שקמו כאן, שממשלת ישראל מתנכרת לו כל כך? שנשיא המדינה, חובב השירה והמשוררים, נזכר רק יממה אחרי פטירתו של חפר, לשגר "איגרת" למשפחתו עם כמה שורות? האם חפר הוא אויב העם? אויב המדינה? או שאולי לא נמנה על אמני וכתבי החצר של השלטון?

לא שהיה באמת חשוב למישהו מחבריו ומוקיריו של חפר, שעסקנים פוליטיים מסוגם של ביבי, סער ולבנת, ואפילו פרס, יגיעו להלוויה. הם היו צריכים לבוא כדי לכבד את חפר כיוצר ענק, שתרם למדינה לא פחות מהם. הם היו צריכים לבוא כדי לכבד את התרבות הישראלית.

אבל חפר לא מספיק חשוב כדי לשנות את הלו"ז  – וממש לא מעניין אותי, ששרת התרבות, כך נמסר, היתה בחופשה פרטית בחו"ל. אם היתה רוצה, היתה מגיעה.

הסיפור האמיתי הוא, שחיים חפר הוא כמו סדין אדום מול ממשלות הימין וגם מול שמעון פרס, שחפר היה בין העיתונאים הבודדים, שהעיזו לקרוע מעליו את המסכה. השבוע, עם מותו של חפר ושתיקתו של פרס, כולם נזכרו בשיר המפורסם של חפר בסוף שנות ה-50 – "איך הפשפש עלה למעלה" (תרגם מאנגלית טקסט של נורמן תומס), שיוחס תמיד לשמעון פרס, למרות שחפר מעולם לא אישר זאת.  

וכך אומרות מלות השיר:

איך קרה שהפשפש עלה למעלה
זה לא מובן, זה לא מובן.

פעם היה פשפש אחד
הוא בפרוות עכבר נולד,
אך יום אחד שמע קולות:
אתה נוצרת לחיות גדולות.

תיכף עזב את העכבר
ואל כלבלב עלוב עבר,
אך החיים אינם שווים
אם אתה חי חיי כלבים.

דירה החליט הוא לעבור
ואז קפץ הוא על חמור,
אך חמורים תמיד עובדים
ולפשפש זה לא התאים.

תוך רכיבה אל האבוס
מן החמור עלה לסוס
וכך עלה, עלה, עלה,
עד שעלה לממשלה.

הוא פה ושם
(עלה למעלה)
הוא פה ושם
(עלה למעלה)
תמיד תגידו יס
ואז תצליחו לטפס.

איך קרה – שהפשפש עלה למעלה
עכשיו מובן, עכשיו מובן.

העיתונאי הוותיק זאב גלילי ("ידיעות אחרונות", "מקור ראשון") מספר, ששאל פעם את חפר האם השיר נכתב על שמעון פרס. חפר השיב: "לא כתבתי את השיר עליו, אבל כשאמרו שזה הוא, לא עמד בי הכוח להתנגד לעם, שראה ב'פשפש שעלה למעלה' את שמעון פרס. המון נערים בגילו יצאו למלחמה והוא לא. רק סכסך וחתר. יש לי אנטיפתיה אליו. נכון שיש פה חארות לא פחות ממנו, אבל הוא היה החרא בדרגה הכי גבוהה".

מאז זרם דם רע בין השניים. בעיקר כשחפר היה ממקורביו של יצחק רבין, שנוא נפשו ומושא קנאתו של פרס. במרוצת השנים התברר, שפרס לא היה "פשפש" יחיד שקפץ לממשלה. כיום מכהנים "פשפשים" אומרי הן וחסרי כישרון במשרות בכירות ביותר בממשלה, בחברה, בכלכלה ואפילו בצבא ובמערכת המשפט.

ה"פשפשים" האלה, או אם תרצו ה"סמרטוטים" האלה, לא הגיעו השבוע להלוויה של חיים חפר ולא כיבדו את זכרו של אחד מגדולי היוצרים שקמו כאן. אם הם היו מנהיגים בעלי שיעור קומה ולא עסקנים קטנים, הם היו נוהגים אחרת, מעבר לכל שיקול פוליטי.

אי בואם של מנהיגי המדינה לכבד משורר ויוצר חשוב שהלך לעולמו, מעיד בעיקר על מקומה הזניח של התרבות הישראלית בסדר יומם של מעצבי המדיניות (תקציב התרבות הוא שתי עשיריות מהתקציב שממליץ עליו אונסקו). התרבות מעולם לא היתה חשובה כאן.

קחו למשל, את ה"פשפשית" לימור לבנת. פרסומאית לשעבר וחסרת כישורים מתאימים, שמונתה על ידי נתניהו לנהל את משרד התרבות והספורט. אגב, רוב שרי התרבות הקודמים לא היו טובים ומתאימים יותר כולל המינוי ההזוי לתפקיד של מתן וילנאי.

בכל מדינה תרבותית ונאורה, תפקיד שר התרבות נחשב ליוקרתי ומכובד, ומוטל, בדרך כלל, על אישיות בעלת שיעור קומה. בישראל תפקיד שר התרבות נחשב למינוי האחרון בשרשרת חלוקת השלל, ונמסר, בדרך כלל, לאחרון הפוליטיקאים. אפילו שר בלי תיק לענייני כלום, חשוב יותר ליד שולחן הממשלה.  

לבנת, עם כניסתה למשרד, מינפה את המשרה כדי להכתיב "תרבות מטעם", שמזכירה משטרים אחרים. ראש החץ של לבנת ב"מהפכת התרבות" שלה הוא "לעודד תרבות ציונית". כזאת שתראה את הטוב והיפה, לדבריה. ובמלים לא מכובסות: תרבות שתהלל את מעשי השלטון. עם הבשורה הזו היא מקווה גם לקושש כמה קולות מ"הימין הציוני" ומהמתנחלים לקראת הפריימריס בליכוד. מבחינתה, חיים חפר ושכמותו אינם מייצגים, כנראה, את "התרבות הציונית".

לא שיש לי משהו נגד תרבות "חיובית", אבל אין חיה כזו "תרבות ציונית". אי אפשר להכתיב לאמנים וליוצרים איזו תרבות ליצור. תרבות, מעצם מהותה, אינה סובלת תכתיבים מהשלטון. מכל שלטון, ימין או שמאל. אלא אם אנחנו עוסקים במדינות טוטאליטיריות או פאשיסטיות. ואנחנו הרי ממש לא כאלה, אם אינני טועה.

תרבות, מעצם מהותה, היא בועטת, מרגיזה, מתגרה, מבקרת, חושפת, מעוררת למחשבה, מציפה את הרגשות. תרבות אמיתית אינה מיועדת להתחנף לשלטון או למעשיו. להיפך. כפי שתפקידה של התקשורת הוא לבקר, לערוך תחקירים ולחשוף שחיתויות, כך תפקידה של האמנות הוא להציג מראה, לפעמים עקומה, מול פני החברה ומנהיגיה.

חיים חפר היה כזה. יוצר ועיתונאי בועט ומרגיז, שהיטיב לשרטט את דיוקנה של החברה הישראלית ואת מחדלי השלטון, ללא כחל וסרק, ומתוך אהבה למדינה. והאמת שלו, איזה פלא, ביטאה את האמת של רוב העם. כי האמת הזו חשפה בהומור ובכישרון רב את ערוותם המתנדנדת של מנהיגנו. 

לכן נשיא המדינה, ראש הממשלה ושרי הממשלה לא באו להלוויה של חפר ולא טרחו מדי כדי לכבד את זכרו ואת תרומתו הענקית לתרבות הישראלית ולעיצוב דמותה של המדינה. גם כי אין להם הומור, אבל בעיקר כי הם נותרו עסקנים קטנים וקטנוניים. כמו פשפשים. אז מדוע עלינו לצפות מהם ליותר?

ואולי הם לא באו כי הם יודעים שחיים חפר – לוחם, משורר, אמן ועיתונאי, מייצג את כל מה שהם לא: את ישראל היפה ואת התרבות הישראלית במיטבה.