המילים התערבבו לו בראש. הוא בקושי הצליח לעקוב אחרי הדיווחים, אבל כשהשדרן אמר משהו על התחממות האצבע שלו כבר הייתה על ההדק. הוא לא ייתן לבני זונות האלה להרוס לו את החיים, הוא לא ייתן להם להיכנס. סיפור
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
הוא ישב בחדר הקטן והשחור שלו, מחזיק שלט רחוק ביד אחת ואקדח טעון בשנייה. מחסנית חלופית מוכנה ליד הרגליים על השולחן. מזפזפ בשקט בין הערוצים, מוכן לזה שכל רגע זה עומד לקרות שוב, הוא ידע שהם אורבים לו, הוא ידע שאין לו הרבה זמן ושהוא לא יכול לברוח, אילו יכול היה בורח מזמן. הזעם מילא לו את החזה, הוא מוכן להרוג. אותם – אם זה מה שצריך, הוא גם מוכן להרוג.
זו ניו-זילנד, למען השם, זה אמור להיות המקום הכי שקט בעולם, לא אמורות להישמע פה יריות. אבל הוא ידע שהם יצליחו להגיע אליו, הם תמיד מצליחים, זה מה שהם הכי טובים בו – להגיע לכל פינה מזדיינת של העולם. הוא שקע לתוך ספת העור השחורה – אין כמו מגע של עור על גוף עירום בשביל לנחם. זרוק בספה מלטף את תלתלי החזה הכהים שלו.
הוא ניסה להרגיע את עצמו עם תוכניות מטופשות שזרחו ממסך הטלוויזיה הדק והשטוח והעלו לו דמעות של מה שהוא הגדיר כ”אושר טיפש” – טיפש ושקט. תחרות של דוגמניות, משהו על טבע ועל הרגלי החיזור של אריות, נשים מבשלות, גברים מבשלים… כשהגיע לכל המשוגעים שמרסקים מכוניות, זה כבר התחיל לדגדג לו. האצבעות על השלט הרגישו לו חלקלקות פתאום, בעלות חיים משלהן. היד עם האקדח נדרכה. ובום, אנחנו מול ערוץ שתיים. השדרן התחיל עם סיפורים על משבר קואליציוני חדש, מישהו מאיים להצביע אי אמון. הוא הרגיש את לחץ הדם שלו עולה. אחר כך הופיע מול המצלמה בחור צעיר עם כיפה ובגדים של טייל, שדיבר על חשיבות ההתיישבות בבת עמוק או מה שזה לא יהיה והשווה את חיילי צה”ל לקלגסים ואת ראש הממשלה הנוכחי לצורר היהודים הגדול ביותר – ובעזרת השם עוד נתגבר.
הוא ידע שזה עומד להגיע, האקדח התחיל להתרומם מעצמו לכיוון הטלוויזיה. הוא לא ייתן להם לשלוף לפניו. המצלמה עברה על חלקים מההתנחלות, צעירים עם ציציות מחוץ למכנסיים שרו המנונים שונים לחזק את נפשם. זה כל כך נוגע ללב שהתחשק לו לפלוט כדור סתם בשביל הכיף, אבל הוא ידע שזה רק יסגיר אותו.
הטנק הראשון שעלה על המסך חטף כדור
המילים התערבבו לו בראש. הוא בקושי הצליח לעקוב אחרי הדיווחים, אבל כשהשדרן אמר משהו על התחממות האצבע שלו כבר הייתה על ההדק. הוא לא ייתן לבני זונות האלה להרוס לו את החיים, הוא לא ייתן להם להיכנס לו לבית. נראה אתכם נכנסים לפה, נראה אתכם נכנסים לניו-זילנד שלי – נבלות. אני אקצור אתכם אחד אחד. אני אהרוג אתכם, אתם לא תהרסו לי את ניו-זילנד. הטנק הראשון שעלה על המסך חטף כדור. הזכוכית נשברה והמסך כבה. זה נתן לו כמה שניות לנשום, אבל עכשיו הוא הסגיר את עצמו. הוא כרת ראש אחד, אבל אחרים עומדים לצוץ.
הוא שכב על הרצפה, האקדח בכיוון הרגליים. הדופק מהיר – הם באים. המחשב התחיל לפעול מעצמו, מראה תמונות של כיפת ברזל שלוש, הפתרון החדש לטילים – מתוך נקודת שיגור אחת אפשר למגן גם את תל אביב וגם את חיפה כמעט לחלוטין. ברקע נשמע הסבר מעמיק של אישיות צבאית. הוא היה מספיק חכם לכוון ישירות למחשב, כדור במסך לא היה משתיק את הרמקולים.
הוא ניסה לספור כבשים ניו–זילנדיות כדי להרגיע את עצמו
אבל זה לא היה מספיק כדי להרגיע, הוא ידע שהם לא יניחו לו. הם לא מניחים לאף אחד, הם תמיד ימצאו אותך, והם תמיד מעדיפים אותך חי. הוא כבר שמע את הרדיו באוטו פועל – דיווחי תנועה ותאונות דרכים – הוא לא ייפול להסחות דעת כאלה, הוא לא ייצא לכבות את זה. הוא ניסה לספור כבשים ניו-זילנדיות בראשו כדי להרגיע את עצמו – כבשים צמריריות מצמר גפן מתוק.
המשלוח האווירי בדרך. אין כמו עיתונים מהסוג הישן. הם התחילו לדפוק לו על החלונות המושחרים. עוד ועוד עיתונים מתנגחים בזכוכית השחורה. הוא נכנס לעמדת כריעה וחיפש מכסה – אסור לירות, אסור לירות! כדור אחד בשמשה והם פשוט יצליחו להיכנס. אסור לירות, אסור לירות! העיתונים המשיכו להיזרק על השמשות בדפיקות חדשות, כמו חיילים בדלת שמודיעים שאין לך ברירה, מה שלא יהיה מהדירה הזו אתה יוצא איתם. לא כועסים, אין להם על מה לכעוס. פשוט נחושים, הם כבר יודעים שהם ניצחו, עכשיו נשאר לך רק להיכנע.
הם מחכים לו, יודעים את כל מה שהוא רוצה להפסיק לדעת
הדפיקות האלה, הן שיגעו אותו. עוד עיתון ועוד עיתון, פשוט נזרקים, במין שלווה כזו – מתישהו אתה הרי תפתח, בינתיים אנחנו פשוט ניזרק לנו פה. כל כך מזלזל וכל כך נכון. האצבעות שלו דגדגו מזעם, מחוסר אונים. הם סביבו – הם לא ייתנו לו לצאת. וכל יום יהיו עוד מהם, כל יום עוד חדשים, בכתב קטן וצפוף, חלק עם יותר תמונות וחלק עם פחות, אבל מה שלא יהיה הם ימשיכו להיות שם, מחכים לו – יודעים את כל מה שהוא רוצה להפסיק לדעת. כולרות, רוצחים, בני זונות, פסיכופתים, אנסים, סדיסטים, פשסיטים, דיקטטורים, גזענים, הוא נעמד על הרגליים והתחיל לירות לכל הכיוונים, משאיר אחריו שובל של רסיסי זכוכית שחורה, מסתובב בחדר שהפך לערימת אימה. הכדורים נגמרו. יש לו רק שניות להחליף מחסנית.
עיתון ראשון נחת בתוך החדר, הוא היה זקוק לשישה כדורים, כדי לוודא שאי אפשר לקרוא ממנו כלום, וגם זה כי העיתון היה מקופל. נותרו רק עוד שישה כדורים, הדמעות צנחו ללא שליטה, הם ניצחו. זה עומד להגיע, הם ניצחו. עיתונים התחילו לנחות מכל כיוון אפשרי, על אחד היה כתוב משהו על שלושה הרוגים, הוא לא הצליח לקלוט אפילו מאיזה צד, או למה. אולי זו בכלל תאונת דרכים. אחר כך משהו על משבר עולמי ובורסה, אולי זה בכלל גרעין. מצאו נפט איפשהו, עכשיו יש שם מלחמה, אולי היא דיפלומטית, אולי היא אלימה. מישהו רצח מישהי, מישהו רצח מישהו, מישהי רצחה מישהו – נרצחים יש מספיק בכל מקרה. נעצרו ילדים שהנהיגו כנופיה. נעצר אנס בן 12. נעצרו הרבה זרים באילת, גם בתל אביב.
גם הוא היה זר שם בחדר השחור שלו, בניו זילנד, בתוך כל ערימת העיתונים, שהחלה לכסות אותו עד הצוואר, הוא כבר לא בכה, הוא גם לא ירה יותר באף עיתון, נשארו לו כדורים, אבל מה הטעם. הוא לא יצליח לעמוד בקצב. הוא התחיל לטפס על הערימה שכבר הביאה אותו קרוב מאוד לתקרה. הוא זחל, תקוע בין תקרה לערמת כותרות שמספרות על כל מה שברח ממנו. הוא הסתכל אל החלון, עיתונים המשיכו להידחק פנימה. האקדח חלקלק ומזיע בידו. אותו הדבר חוזר שוב ושוב, בצרפת, בתאילנד, בדרום אפריקה, ועכשיו ניו-זילנד. הם יימצאו אותו, הם תמיד יימצאו אותו. בעוד העיתונים דוחקים אותו לתקרה, עיניו טיילו בין החלון לאקדח, משאירות עקבות דמעות ממבט למבט.
[related-posts title="טקסטים נוספים מאת נוי כרמל"]