אודה ולא אבוש: מעולם לא צמתי ביום כיפור. זה לא שניסיתי ונשברתי באמצע, לא התחלתי בכלל לצום. וכך זה מאז ועד היום.

אני זוכרת היטב בחטיבת ביניים ובתיכון, רבים מחבריי צמו. זאת לא הייתה בחירה בכלל, זו הייתה בעיניהם מטלה שחייבים לבצע, כך נהוג בבית, לא שואלים שאלות וממשיכים עם המסורת.

אני באתי מבית חילוני. כמובן, חגגנו וחוגגים את החגים, בעיקר באוכל, אלא מה? אבל אף אחד לא הכריח אותי לצום. חופש הבחירה היה חשוב מכל, ועם חופש אף אחד לא התווכח. חלק מהחברים היותר מסורתיים הביטו עליי משתאים, "איך זה שאת לא צמה, את לא יהודייה?"

שנים אחר כך, חשתי ביום זה טראומה

כשהייתי בת שש צעדנו ביום כיפור, משפחתי ואני, לשכונת פלורנטין, לסבתי וסבי ז"ל. עד היום אני זוכרת היטב את החרדה שאחזה בי כששמענו פתאום את האזעקה, ואת אבא שלי, שעד לפני שנייה נמנם, מנתר  מהספה כנשוך נחש ורץ להדליק את הרדיו בתקווה לדלות פרטים. וכמה דקות אחרי זה, את כולנו ישובים מסביב לרדיו הקטן מאזינים לפרטים הראשונים ולא מאמינים. שנים אחר כך, חשתי ביום זה טראומה וכל שנה פחדתי שבשעה שתיים בצהריים שוב תישמע אזעקה מפחידה ומחלחלת עמוק פנימה. כילדה תל אביבית, שרגילה לרעש אורבני על כל גווניו, השקט, יחד עם הזכרונות מגיל שש, היו מעיקים מאוד.

רק כשהתבגרתי, צצו ביני לבין עצמי שאלות וחיפשתי עליהן תשובות. יש או אין אלוהים? מה קורה לנו אחרי המוות? האם יש מקריות בחיים, או שהכל מכוון? ולמה בעצם אנחנו צמים? האם העינוי שכולל בתוכו לא לשתות ולאכול במשך 24 שעות באמת יכפר על כל חטאינו? ומה קורה לאלו כמוני, שלא צמים?

להשתדל להיות כל יום טובה יותר מאתמול

להגיד על עצמי שהגעתי לתובנות ולתשובות לכל שאלותיי? רחוק מזה, אך באמת ובתמים הגעתי לתובנה, ביני לבין עצמי, שלהיות אדם טוב, סבלני, קשוב לזולת – זה לא קשור בכלל לצום או לעינוי. זו דרך חיים, להשתדל להיות כל יום טובה יותר מאתמול, כלפי עצמי וכלפי אחרים. ואם לא הייתי מספיק טובה היום, מן הסתם הייתה לזה סיבה, ואשתדל להיות במיטבי מחר.

מעצבן אותי לראות אנשים, שבמהלך השנה מתנהגים ברוע אינסופי, אבל כשמגיע יום כיפור, הם הראשונים שצמים, ופתאום אלוהים בעיניהם הוא הישות הכי חשובה, ואלוהים כמובן רואה הכל וכמובן יסלח לנו על הכל. איפה הייתם כל השנה, כשקיללתם ולא אהבתם איש את רעהו?

מצד שני, אני מבינה את הצורך של אנשים, יום אחד בשנה, לעשות הכל כדי  להצליח לצום. האמונה חזקה מהכל, ואיתה קשה מאוד להתווכח. אם זה עושה להם טוב, לדעת שהם את שלהם עשו, ופותחים עכשיו שנה חדשה, חדשים כ"טבולה ראסה", נוצצים ומבריקים – שיהיה.

גם לי, תחושה של שנה חדשה עושה טוב בלב, כולי תקווה כל שנה חדשה –  ולא חשוב בכלל באיזה גיל אני – שהשנה תתחיל טוב, חלק, שאקח למקום אחר את מה שאני לא רוצה לזכור מהשנה החולפת ואתחיל שנה שבה הכל יהיה טוב, ורוד וקסום.

מיותר לציין שההרגשה חולפת אחרי כמה שבועות, נשאר הרצון. הוורוד מתחלף מידי פעם לגוונים של אפור, ואת הקסום אני משאירה לארנבת של הקוסם. השנים הקודמות מתערבבות עם השנה נוכחית, ואני לא יכולה לברוח משנים עברו. לכן, לא נותר לי אלא לקבל את עצמי כמו שאני: יהודייה, חילונית, ולא צמה ביום כיפור. לא מתביישת בזה, זו אני.

כיום, יום כיפור בעיניי הוא יום מדהים. השקט מאוטובוסים וממכוניות זו מתנה ענקית. חנויות, מסעדות ופיצוציות סגורות, פעם אחת בשנה. בתור אחת שמתגוררת במרכז תל אביב, לראות אלפי זאטוטים רוכבים על אופניים, לצד אנשים שהולכים לבית כנסת, זהו החופש הכי אמיתי, מאחד ומספק שאפשר להגיע אליו.

גם אני משתדלת  להנחות את בנותיי לחופש, חופש רוחני, חופש ביטוי ואהבה. ובסיומו של היום הזה, שבכל זאת אי אפשר להימלט בו ממחשבות על חשבון נפש, עם תקיעת השופר, אני שומעת את עצמי ממלמלת כמין תפילה זכה: "הלוואי שלא נכאב ואיש אחיו יאהב".

אני מאחלת לכולכם, באם אתם צמים או לא, באם אתם חילונים או דתיים, מה שאני מאחלת לעצמי – שנהייה אנשים טובים וערבים זה לזה.

גמר חתימה טובה,

איתנה

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא יום הכיפורים"]

צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net