Skip to content

הדרך לחתונה רצופה בהמון זועם

יום החתונה נבדל אמנם אלף אלפי הבדלות מגרדום (לפחות עבורי), אך הדרך נראית לי רצופה בריות זועמות, שכל תפקידן להשפיל אותי. ההמון נושא הלפידים הבוערים והקלשונים התחלף בקהילת הספקים, שעושים קופה יפה מתעשיית החתונות, וההצלפות שלהם כואבות באותה מידה

הדרך לחתונה רצופה בהמון זועם

יום החתונה נבדל אמנם אלף אלפי הבדלות מגרדום (לפחות עבורי), אך הדרך נראית לי רצופה בריות זועמות, שכל תפקידן להשפיל אותי. ההמון נושא הלפידים הבוערים והקלשונים התחלף בקהילת הספקים, שעושים קופה יפה מתעשיית החתונות, וההצלפות שלהם כואבות באותה מידה

בימי הביניים נהגו הנידונים למוות להיות מובלים לגרדום, כאשר בדרך הם חולפים על פני שורות של קהלים זועמים, המכים בהם במקלות ומטיחים לעברם אבנים וירקות רקובים.

יום חתונתה של כלה נבדל אמנם אלף אלפי הבדלות מגרדום (לפחות עבורי), אך הדרך לחופה המיוחלת נראית לי משום מה רצופה בריות זועמות, שכל תפקידן הוא להשפיל אותי. ההמון הזועם הנושא לפידים בוערים וקלשונים התחלף אמנם בקהילת הספקים, שעושים קופה יפה מתעשיית החתונות הישראלית, וההצלפות שלהם כואבות באותה מידה. אני יכולה להישבע שמכל פגישה עם ספק כלשהו אני יוצאת עם עגבנייה רקובה וירטואלית מרוחה על פניי – ועוד לחשוב שאני משלמת להם סכום המשתווה לשנה וחצי של שכר דירה!

מיד לאחר קבלת הטבעת , פתחתי את "קלסר החתונות" שאני מנהלת בסתר בערך מגיל 20 והתחלתי לעבור רשימה רשימה: דבר ראשון – שמלה. מאחר שאני מכירה מצוין את עצמי ואת הטעם שלי בבגדים, ויתרתי מראש על העלייה לרגל לדיזנגוף-אלנבי, ובמקום זאת שלפתי את שרטוט שמלת הכלה שהכנתי מתישהו בתקופת התיכון (ושעדיין נראה בעיניי כדגם האולטימטיבי) ופניתי לחיפוש תופרת, שבניגוד לכל מעצבת ידועה לא תבלבל לי את המוח עם "האמירה האישית" שלה, אלא תקשיב למה שאני מבקשת.

בטון של מפקד הצבא הרוסי שאלה: "איזה חלק מהבטן את רוצה להסתיר?"

כבר בתחילת החיפוש הצהרתי שאני מחפשת "תופרת רוסייה מבוגרת". אין פה משום הגזענות, כי אם פרגון לבנות המוצא שלי, שלעניות דעתי ניחנו בעין אסתטית נדירה ובמוסר עבודה גבוה. נוספת לכך גם חיבה אישית שלי לנשים שחיו לפני תקופת המבצעים בקניון ויודעות משהו על איכות של בגד שנלבש במשך שנים.

"השמלה לא נסגרת, את צריכה מחטב!" (צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net)

ואכן, לאחר קבלת מספר המלצות, הגעתי לביתה של גברת כזו. אך טרם הספיקה רגלי לדרוך בחדר העבודה שלה, וכבר היא פנתה אליי, ובטון של מפקד הצבא הרוסי שאלה: "איזה חלק מהבטן את רוצה להסתיר?"

 "בטן תחתונה?" גמגמתי מתוך ממעמקי חוסר הביטחון שטיפחתי בנאמנות בשנות ילדותי (ושהייתי בטוחה ששנים של שכנוע עצמי כבר העלימו…)

"בסדר" אמרה האישה ומיד קבעה: "הינומה קצרה, כן? את נמוכה מדי לארוך!" וכאילו שזה לא הספיק כדי לגרום לי להרגיש כמו דמות מהסדרה המצוירת "המומינים", גם אמא שלי, שישבה שם, הנהנה בהסכמה. לפיכך התפנו שתיהן להחליט איזה אורך של הינומה יסתיר את הגמדות האיומה שלי (מטר חמישים ושמונה, למען הסר ספק…)

מיותר לציין שהמשכתי הלאה בחיפושיי אחר הפועלות המוכשרות ביותר שהניבה אמא רוסיה, ולאחר כמה ימים גם נמצאה אחת כזו. אך כאן לא תם המסע הסאדו-מזוכיסטי שלי, שכן התחנה הבאה הייתה פגישה עם צלם.

כבר בתחילת הפגישה הסביר לי אותו הלמוט ניוטון-וואנאבי שלאף צלם אחר בשוק אין את גופי התאורה שיש לו ושהטכניקות שלו הן ייחודיות. נאלצתי לאכזב אותו ולהסביר שאינני אוהבת תמונות "אמנותיות" ושאין לי ולבן זוגי שום כוונה לבלות אחר צהריים בריקוד הודי סביב עץ בפארק הירקון, או בהפרחת יונים תוך רכיבה על חד-אופן. "אני אוהבת פורטרטים קלאסיים ויפים", אמרתי. ובניסיון להחמיא לאגו הפגוע שלו הוספתי: "ראיתי אילו פורטרטים יפים עשית לחברה שלי, מ' ".

"טוב זו לא חוכמה" הוא ענה כמעט אינסטינקטיבית, "מ' פשוט הורסת!" משנתקל במבט ההלום שלי מיהר להוסיף בטון מתנצל: "אההה… לא… כי גם את ממש יפה…." לא מפתיע, אפוא, שהפגישה הסתיימה כעשר דקות לאחר מכן.

"כמה זמן אנחנו צריכים לעמוד בשקיעה?" (צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net

מדור הגיהינום הבא היה הפגישה עם מעצב השיער. "את רוצה משהו פשוט ורומנטי", סיכם המעצב די מהר, וכבר כמעט שהודיתי לאלוהים בשמיים שנמצא הספק שמבין לליבי ואינו מתנהג כאמן מיוסר הרוצה להתבטא בכל מחיר. "את בטח גם תהיי לבושה בסגנון הרומנטי", הוסיף כדי להראות לי שהוא קלט לגמרי את הסגנון שלי.

בעצם, מה רע בשיער חלק? (צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net)

"כן!" עניתי בהתלהבות.

"אז את בטח רוצה תוספות שיער", פסק. "חייבים שיער לעבוד איתו!"

אמנם לא התברכתי במחלפות שופעות, אבל אני בהחלט מחבבת את הקארה החלק שלי ולא רואה שום סיבה מדוע אותו מעצב חייב להתייחס אליי כאילו הייתי שינייד אוקונור ולהעמיס עלי הר של תלתלים מזויפים.

"אז כל הריהוט הוא מודולרי ואפשר לשחק עם החלל", אמר איש המכירות של גן האירועים השישי שראינו, בן זוגי ואני, בטווח של שבועיים.

בן זוגי שלח לי מבטי מצוקה, ואני יודעת שהבטחתי להחזיק לו את היד ולתרגם לו כל אימת שמישהו מהנציגים האלה יתחיל לדבר ב"מכירתית" (אחרי הכל, אני הפרילנסרית מבינינו…), אבל הראש שלי היה במקום אחר. לא הצלחתי להבין איך זה שכשאני מסתכלת במראה אני בדרך כלל מרוצה ממה שאני רואה – פחות או יותר – ולעומת זאת, מנגד עומד לו צבא של ספקים שמשוכנע שאני גמדה שמנה וקירחת (מומין, כבר אמרתי?)

בר מתוק (צילמה: שרית פרקול)
בר של סוכריות, זה חובה? (צילמה: שרית פרקול)

אולי אנחנו באמת צריכים להציע זר של סוכריות מעוצבות לכל שולחן, כמו שהציע איש המכירות איפשהו במהלך שטף הדיבור שלו אודות עמודים זוהרים ובר פריומיום. אולי התקפת הסוכרת שיקבלו האורחים תסיח את דעתם ממני? ואולי אנחנו צריכים לדאוג לרקדניות ברזילאיות בלבוש מינימלי שימזגו וודקה ממבחנות ישר לגרונותיהם של האורחים, כפי שאחי ביקש? אולי כך הם יהיו שיכורים מדי מכדי לשים לב לשיער הלא מספיק מתולתל שלי?

אני יודעת שבסופו של דבר זה הולך להיות הערב הכי מאושר בחיי, שיסמל את תחילת נישואי לגבר המקסים ביותר שאי פעם הכרתי. אז מדוע נדמה לי שהדרך למנוחה ולנחלה רצופה במחטבים, תוספות שיער, ריסים מודבקים, שעות רבות של טיפול פסיכולוגי להחזרת הביטחון העצמי וריהוט מודולרי שניתן להזזה? (וכל זה עוד לפני מע"מ).

צילומי אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net

2 Comments

  1. יעל
    27 בספטמבר 2012 @ 10:50

    אוי.. כמה מוכר. כשהייתי באושידה תפס אותי הבעלים דאז (הרצל) ואמר לי בלי להתבלבל: "איזה ישבן ענק יש לך. נצטרך לעבוד סביבו". לאחר שמדדתי את אחת מהשמלות שהוצעו לי השתנתה הגישה והוא ציין שהישבן רק נראה גדול בחצאית שאיתה הגעתי ואילו בשמלה אני נראית נפלא (היינו, רזה). למותר לציין שכששאלתי אם ניתן להחליף את כתפיות הפנינים (100% פלסטיק טהור) בכתפיות בד רגילות השיב לי האדון כי הדבר כרוך בתוספת תשלום (על שמלה שלשכור אותה עולה 12,000 ש"ח לפני תוספות ותיקונים). למותר לציין שויתרתי על התענוג ובחרתי ללכת למעצבת אחרת שעושה שמלות לא פחות יפות אבל בגישה הרבה פחות מעליבה (הילה גאון). מזל טוב!

  2. טלי
    27 בספטמבר 2012 @ 9:02

    יש כל-כך הרבה דרכים לחגוג את האיחוד האנושי הזה, ממש אין סיבה לתת לאנשים הללו דריסת רגל בחיים שלך.

    לדוגמה (אחת מני רבות) –
    http://www.bayadaim.org.il/2012/03/החתונה-האקולוגית-שלנו/

    אולי צריך לעשות סדרת כתבות על אנשים שהוציאו את הצרכנות והספקים מהמשחק הזוגי שלהם.

בימי הביניים נהגו הנידונים למוות להיות מובלים לגרדום, כאשר בדרך הם חולפים על פני שורות של קהלים זועמים, המכים בהם במקלות ומטיחים לעברם אבנים וירקות רקובים.

יום חתונתה של כלה נבדל אמנם אלף אלפי הבדלות מגרדום (לפחות עבורי), אך הדרך לחופה המיוחלת נראית לי משום מה רצופה בריות זועמות, שכל תפקידן הוא להשפיל אותי. ההמון הזועם הנושא לפידים בוערים וקלשונים התחלף אמנם בקהילת הספקים, שעושים קופה יפה מתעשיית החתונות הישראלית, וההצלפות שלהם כואבות באותה מידה. אני יכולה להישבע שמכל פגישה עם ספק כלשהו אני יוצאת עם עגבנייה רקובה וירטואלית מרוחה על פניי – ועוד לחשוב שאני משלמת להם סכום המשתווה לשנה וחצי של שכר דירה!

מיד לאחר קבלת הטבעת , פתחתי את "קלסר החתונות" שאני מנהלת בסתר בערך מגיל 20 והתחלתי לעבור רשימה רשימה: דבר ראשון – שמלה. מאחר שאני מכירה מצוין את עצמי ואת הטעם שלי בבגדים, ויתרתי מראש על העלייה לרגל לדיזנגוף-אלנבי, ובמקום זאת שלפתי את שרטוט שמלת הכלה שהכנתי מתישהו בתקופת התיכון (ושעדיין נראה בעיניי כדגם האולטימטיבי) ופניתי לחיפוש תופרת, שבניגוד לכל מעצבת ידועה לא תבלבל לי את המוח עם "האמירה האישית" שלה, אלא תקשיב למה שאני מבקשת.

בטון של מפקד הצבא הרוסי שאלה: "איזה חלק מהבטן את רוצה להסתיר?"

כבר בתחילת החיפוש הצהרתי שאני מחפשת "תופרת רוסייה מבוגרת". אין פה משום הגזענות, כי אם פרגון לבנות המוצא שלי, שלעניות דעתי ניחנו בעין אסתטית נדירה ובמוסר עבודה גבוה. נוספת לכך גם חיבה אישית שלי לנשים שחיו לפני תקופת המבצעים בקניון ויודעות משהו על איכות של בגד שנלבש במשך שנים.

"השמלה לא נסגרת, את צריכה מחטב!" (צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net)

ואכן, לאחר קבלת מספר המלצות, הגעתי לביתה של גברת כזו. אך טרם הספיקה רגלי לדרוך בחדר העבודה שלה, וכבר היא פנתה אליי, ובטון של מפקד הצבא הרוסי שאלה: "איזה חלק מהבטן את רוצה להסתיר?"

 "בטן תחתונה?" גמגמתי מתוך ממעמקי חוסר הביטחון שטיפחתי בנאמנות בשנות ילדותי (ושהייתי בטוחה ששנים של שכנוע עצמי כבר העלימו…)

"בסדר" אמרה האישה ומיד קבעה: "הינומה קצרה, כן? את נמוכה מדי לארוך!" וכאילו שזה לא הספיק כדי לגרום לי להרגיש כמו דמות מהסדרה המצוירת "המומינים", גם אמא שלי, שישבה שם, הנהנה בהסכמה. לפיכך התפנו שתיהן להחליט איזה אורך של הינומה יסתיר את הגמדות האיומה שלי (מטר חמישים ושמונה, למען הסר ספק…)

מיותר לציין שהמשכתי הלאה בחיפושיי אחר הפועלות המוכשרות ביותר שהניבה אמא רוסיה, ולאחר כמה ימים גם נמצאה אחת כזו. אך כאן לא תם המסע הסאדו-מזוכיסטי שלי, שכן התחנה הבאה הייתה פגישה עם צלם.

כבר בתחילת הפגישה הסביר לי אותו הלמוט ניוטון-וואנאבי שלאף צלם אחר בשוק אין את גופי התאורה שיש לו ושהטכניקות שלו הן ייחודיות. נאלצתי לאכזב אותו ולהסביר שאינני אוהבת תמונות "אמנותיות" ושאין לי ולבן זוגי שום כוונה לבלות אחר צהריים בריקוד הודי סביב עץ בפארק הירקון, או בהפרחת יונים תוך רכיבה על חד-אופן. "אני אוהבת פורטרטים קלאסיים ויפים", אמרתי. ובניסיון להחמיא לאגו הפגוע שלו הוספתי: "ראיתי אילו פורטרטים יפים עשית לחברה שלי, מ' ".

"טוב זו לא חוכמה" הוא ענה כמעט אינסטינקטיבית, "מ' פשוט הורסת!" משנתקל במבט ההלום שלי מיהר להוסיף בטון מתנצל: "אההה… לא… כי גם את ממש יפה…." לא מפתיע, אפוא, שהפגישה הסתיימה כעשר דקות לאחר מכן.

"כמה זמן אנחנו צריכים לעמוד בשקיעה?" (צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net

מדור הגיהינום הבא היה הפגישה עם מעצב השיער. "את רוצה משהו פשוט ורומנטי", סיכם המעצב די מהר, וכבר כמעט שהודיתי לאלוהים בשמיים שנמצא הספק שמבין לליבי ואינו מתנהג כאמן מיוסר הרוצה להתבטא בכל מחיר. "את בטח גם תהיי לבושה בסגנון הרומנטי", הוסיף כדי להראות לי שהוא קלט לגמרי את הסגנון שלי.

בעצם, מה רע בשיער חלק? (צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net)

"כן!" עניתי בהתלהבות.

"אז את בטח רוצה תוספות שיער", פסק. "חייבים שיער לעבוד איתו!"

אמנם לא התברכתי במחלפות שופעות, אבל אני בהחלט מחבבת את הקארה החלק שלי ולא רואה שום סיבה מדוע אותו מעצב חייב להתייחס אליי כאילו הייתי שינייד אוקונור ולהעמיס עלי הר של תלתלים מזויפים.

"אז כל הריהוט הוא מודולרי ואפשר לשחק עם החלל", אמר איש המכירות של גן האירועים השישי שראינו, בן זוגי ואני, בטווח של שבועיים.

בן זוגי שלח לי מבטי מצוקה, ואני יודעת שהבטחתי להחזיק לו את היד ולתרגם לו כל אימת שמישהו מהנציגים האלה יתחיל לדבר ב"מכירתית" (אחרי הכל, אני הפרילנסרית מבינינו…), אבל הראש שלי היה במקום אחר. לא הצלחתי להבין איך זה שכשאני מסתכלת במראה אני בדרך כלל מרוצה ממה שאני רואה – פחות או יותר – ולעומת זאת, מנגד עומד לו צבא של ספקים שמשוכנע שאני גמדה שמנה וקירחת (מומין, כבר אמרתי?)

בר מתוק (צילמה: שרית פרקול)
בר של סוכריות, זה חובה? (צילמה: שרית פרקול)

אולי אנחנו באמת צריכים להציע זר של סוכריות מעוצבות לכל שולחן, כמו שהציע איש המכירות איפשהו במהלך שטף הדיבור שלו אודות עמודים זוהרים ובר פריומיום. אולי התקפת הסוכרת שיקבלו האורחים תסיח את דעתם ממני? ואולי אנחנו צריכים לדאוג לרקדניות ברזילאיות בלבוש מינימלי שימזגו וודקה ממבחנות ישר לגרונותיהם של האורחים, כפי שאחי ביקש? אולי כך הם יהיו שיכורים מדי מכדי לשים לב לשיער הלא מספיק מתולתל שלי?

אני יודעת שבסופו של דבר זה הולך להיות הערב הכי מאושר בחיי, שיסמל את תחילת נישואי לגבר המקסים ביותר שאי פעם הכרתי. אז מדוע נדמה לי שהדרך למנוחה ולנחלה רצופה במחטבים, תוספות שיער, ריסים מודבקים, שעות רבות של טיפול פסיכולוגי להחזרת הביטחון העצמי וריהוט מודולרי שניתן להזזה? (וכל זה עוד לפני מע"מ).

צילומי אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net

2 Comments

  1. יעל
    27 בספטמבר 2012 @ 10:50

    אוי.. כמה מוכר. כשהייתי באושידה תפס אותי הבעלים דאז (הרצל) ואמר לי בלי להתבלבל: "איזה ישבן ענק יש לך. נצטרך לעבוד סביבו". לאחר שמדדתי את אחת מהשמלות שהוצעו לי השתנתה הגישה והוא ציין שהישבן רק נראה גדול בחצאית שאיתה הגעתי ואילו בשמלה אני נראית נפלא (היינו, רזה). למותר לציין שכששאלתי אם ניתן להחליף את כתפיות הפנינים (100% פלסטיק טהור) בכתפיות בד רגילות השיב לי האדון כי הדבר כרוך בתוספת תשלום (על שמלה שלשכור אותה עולה 12,000 ש"ח לפני תוספות ותיקונים). למותר לציין שויתרתי על התענוג ובחרתי ללכת למעצבת אחרת שעושה שמלות לא פחות יפות אבל בגישה הרבה פחות מעליבה (הילה גאון). מזל טוב!

  2. טלי
    27 בספטמבר 2012 @ 9:02

    יש כל-כך הרבה דרכים לחגוג את האיחוד האנושי הזה, ממש אין סיבה לתת לאנשים הללו דריסת רגל בחיים שלך.

    לדוגמה (אחת מני רבות) –
    http://www.bayadaim.org.il/2012/03/החתונה-האקולוגית-שלנו/

    אולי צריך לעשות סדרת כתבות על אנשים שהוציאו את הצרכנות והספקים מהמשחק הזוגי שלהם.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן