Skip to content

זה היה הקיץ האחרון שלהם

נחיל של צעירים במדי זית וכומתות שחורות. אוטובוסים חורקים ברחבת החניה של אולם הכדורסל הישן בדרום העיר. תמ"ק עוזי, צ'ימידן ענק, עיתון ספורט ודרך אינסופית דרומה. שבע שעות, שמונה שעות. ככה בדיוק נראתה והרגישה הדרך לקצה המדבר גם בפעם האחרונה שלהם. לפני או אחרי ראש השנה, 1973 (פרק בהשאלה מרומן מילואים)
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

כמו אלה שקדמו לנו, בסך הכל שלוש, או ארבע שנים לפני כן, כל שבת שלישית בבית הסתיימה בדרך הארוכה לקצה העולם. לצהוב, למדבר. מתישהו, שלוש או ארבע שנים לפנינו, גם הם התכנסו עם התרמילים הגדולים. במדי ה- א' המגוהצים. עם הכומתה השחורה. עם העוזי על הכתף. מתישהו, שלוש או ארבע שנים לפנינו, גם הם התכנסו במגרש החניה. זה היה לפני או אחרי ראש השנה. כבר ידעו שבכיפור הם יישארו שבת. הכינו ספר לקריאה. שמרו איזה מוסף מהעיתון של סוף השבוע. גם הם התכנסו במגרש החניה הגדול, אחרי השבת האחרונה שלפני הגיהנום. אולי שתי שבתות לפני. אולי בערב החג.

מתישהו, כמונו, שלוש-ארבע שנים לפנינו, גם הם הגיעו לרחבה הגדולה של האוטובוסים. ולא ידעו שזו הפעם האחרונה.

רחבת החנייה של האולם היכל הספורט ביד-אליהו, ימי ראשון בבוקר, המונים במדים, צ'ימידנים עצומי ממדים. ועיתון הספורט של יום ראשון. תמיד עיתון הספורט של יום ראשון. כולל ליגה ארצית, ליגות א' וסקירת הליגות בעולם. והסודות מחדר ההלבשה, איך לא. אחרי שעתיים של המתנה מעולפת – תמיד היה חם שם, כאילו מעולם לא היו חורפים – בחנייה מוצפת החיילים של היכל הספורט, האוטובוס של "דן" זז סופסוף. "טייגר" של "ליילנד", עם ההילוכים הידניים שמתחלפים במין שריקת אוויר הידראולית. ומי בכלל חלם אז על מיזוג אוויר.

מגרש החנייה של יד-אליהו, לפני עשרים ומשהו שנים, בצל שערי "היכל הספורט". "חומוסצ'יפסלט" בפיתה בסטקייה ממול. גשר הברזל הישן הרעוע של רחוב יצחק שדה. ולבסוף האוטובוסים מתמלאים, הליילנד מבצע כמה תמרונים מגושמים ברחובות הצרים של דרום תל-אביב, והשיירה העגומה מתנהלת קדימה, דרומה, במסע האינסופי לזמן הצהוב.

מדי הזית, שפסי הגיהוץ של השבת כבר דהו בהם, נדבקים למושב הפלסטיק הרותח. האוויר מסביב חמוץ מזיעה. דביק. על הגב כבר מצויר עיגול רטיבות גדול. הכומתה השחורה מהודקת לכותפת בסיכת ביטחון. כבר צהריים, השמיים נקיים מצל של ענן.  קיץ נצחי. האוויר צבוע בכחול בוהק, מעוור עיניים. אחרי צומת אשדוד התמונה הצבעונית מתחילה לדהות. בשולי הדרך, הירוק מתחיל להתערבב בצהוב. גוני האפור משתלטים. הנוף מידלדל והולך. הולך ונעלם. עצירת תדלוק ביד-מרדכי. שוב שניצל בפיתה. בקבוק קינלי. מסביב עוד מאה אוטובוסים ואלף ירוקי מדים. ים של דיכאון בשתי עיניי.

אחרי סיבוב חאן-יונס, בתחילת הכביש הארוך לאל-עריש, נמוג הצבע לגמרי. כמו בטלוויזיה צבעונית של פעם, מישהו סובב את כפתור הצבע לאט לאט שמאלה עד שהצבעים נעלמים. ושדה הראייה מתמלא בתמונת מסך דהויה, בשחור-לבן, שהולכת יופי עם מצב הרוח. שחור-לבן, שחור-צהוב, יותר ויותר ככל שהדרך דרומה מתפתלת ומתמשכת.

מדבר סיני. ים אינסופי של חולות צהובים. שמיכה עבה של חום. שיחים יבשים, קוצניים, שמתגלגלים עם הרוח הדרומית, היבשה, שמביאה איתה את פירורי החול הדק, שמתערסלים באוויר עד שניתכים בעור, ובעיניים, באלפי נשיכות קטנות ואכזריות.

מרחוק, מרחק של קילומטרים רבים, אפשר כבר לראות את הריצוד המטושטש של מכלי המים של הגדוד. גבוה גבוה, בראש מגדל מתכת. כמו אות, כמו סימן בקצה האופק. האוטובוס מתביית על הסיגנל הזה ומתמגנט לכיוונו. עוד ועוד דרומה. השמש בעיניים מתחילה את דרכה הבטוחה למטה, לתוך הדז'ה-וו של אגמי המים שעולים מהכביש הלוהט, וממש ממול בתוך העיגול המאדים של השמש השוקעת עמוד הברזל הגבוה ועליו צמד מכלי המים. גדלים והולכים, קרבים ובאים. נעשים ברורים וחדים יותר ויותר.

וכך, לעת שקיעה, אין עוד חיוכים, הצבע דוהה וכל האופק כולו נמרח בצבע אחד: צבע קקה.


  • פרק מרומן המילואים "צבע קקה" שנכתב ב-1999 ולא יצא לאור
error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן