הידיעות שפורסמו בשבוע שעבר על המתרחש בגבול עם מצרים מזעזעות, אך גרועות לא פחות מהן התגובות באתרי האינטרנט, המביעות שמחה לנוכח מצוקתם של מבקשי המקלט. למקרא הידיעות והתגובות עולה השאלה כיצד ייתכן שהציבור לא נחרד מחוסר הצדק המשווע, מכך שחיילי צה"ל קיבלו הוראות למנוע מזון ושתייה ולבסוף השליכו את מבקשי המקלט במדבר.

כפי שיודעים גם קובעי המדיניות בירושלים, סביר כי הגברים שהושלכו בכוח בצד המצרי של הגבול לא ישרדו. כבן הדור השני לשואה, שגדל בצילם של זכרונות משפחתי מתקופה ארוכה של חיים כפליטים במהלך השואה ולאחריה, אני מתקשה להבין כיצד הדברים מתרחשים אצלנו, שהרי כל מי שגדל בישראל מכיר היטב את התוצאות הקשות של סגירת השערים של מדינות העולם לפני השואה ובמהלכה, שהובילה בסופו של דבר למותם של רבים מיהודי אירופה.

חברה המתקשה לזהות ולהכיר בקורבנותו של האחר

לשנאה היוקדת שעולה מהתגובות באתרי האינטרנט ולניתוק הרגשי שאיפשר לחיילי צה"ל לבצע את הגירוש יש הסבר שספק אם מי מהמגיבים או החיילים מודעים לו: מבקשי המקלט מאיימים לסדוק את תפישתנו העצמית כקורבנות. מחקרים בפסיכולוגיה של החברה היהודית בישראל מעידים כי אנו רואים עצמנו כקורבנות בהקשרו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך גם בהקשר היסטורי רחב יותר, שהרי "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". לתפישה זו, גם אם היא מדוייקת לחלוטין, יש השפעות הרסניות על החברה הישראלית: הפכנו לחברה המשוכנעת שהיא הקורבן בכל סיטואציה, חברה המתקשה לזהות ולהכיר בקורבנותו של האחר. בהקשרו של הסכסוך עם הפלסטינים תפישה זו מקשה עלינו לראות את סבלם, שכן אין דבר מנוגד יותר לתפישת הקורבן מאשר התחושה שאנחנו אחראים לעוול הנגרם לאחר.

אך מבקשי המקלט המגיעים מאפריקה אינם קורבנות של החברה הישראלית. הסיבות שבגללן רובם זכאים למעמד של פליטים אינן קשורות כלל לישראל ולמעשיה או מחדליה. ההיגיון אומר שקורבנותם אמורה לאיים עלינו פחות, אך המציאות מלמדת שאין זה כך: החברה הישראלית נכשלת במבחן ההתמודדות עם הדילמות המוסריות שנלוות למבקשי המקלט. זו איננה הפעם הראשונה שהחברה היהודית בישראל נכשלת בהתמודדות עם אוכלוסיה נרדפת – הכינוי "סבונים" והיחס המביש מצד הצברים ילידים הארץ, שקיבלה משפחתי ורבים אחרים מניצולי השואה לאחר עלייתם ארצה, מעידים על כך.

הן ניצולי השואה והן מבקשי המקלט המגיעים מאפריקה מעוררים בחברה הישראלית תחושות רתיעה, שכן הם חושפים טפח מהידע שאנחנו משקיעים אנרגיה עצומה בהדחקתו. כך למשל, מבקשי המקלט מקשים עלינו להאמין שיש מוסר של שכר ועונש בעולמנו ומוכיחים לנו עד כמה חיי אנוש שבריריים ולעתים חסרי משמעות ממש, כשהקיום האנושי תלוי רק בטוב ליבם של שובים אכזרים שלא יהססו להרוג על מנת לקצור את איבריו של פליט זה או אחר.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא ניצולי שואה"]

כשלונה של החברה הישראלית בהתמודדות עם האתגר שמציבים בפניה מבקשי המקלט מעיד על הצורך הדחוף בשינוי האופן שבו אנחנו מתייחסים לשואה, גורמיה ולקחיה. השואה נלמדת כיום במוסדות החינוך בישראל כאירוע יוצא דופן בתולדות האנושות, תפישה שמוצאת ביטוי בין היתר גם במוזיאון יד ושם, שאינו דן במסר האוניברסלי של השואה, בשונה למשל ממוזיאון השואה בוושינגטון. ברור כי השואה אכן היתה אירוע יוצא דופן בכל קנה מידה, אך אין זה האירוע היחיד במאה ה-20 שבו נערך טבח עם כה נרחב: במהלך רצח העם שהתרחש ב-1994 ברואנדה היה קצב הרציחות מהיר אף יותר מזה של השואה, וזאת למרות אופיה המתועש של ההשמדה בשואה.

קיומה של הגדר לא ימנע את הגעתם של מבקשי המקלט לשטח ישראל, גם אם מספרם יהיה נמוך משהיה. הצורך לגרש, תוך שימוש בכוח רב, את מי שהגדיר חייל שצוטט בעיתון ידיעות אחרונות כ"אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים" – מהווה איום קיומי על חוסננו כמדינה.

_______________________________________________________________________

עופר שנער לבנון הוא מרצה באוניברסיטה העברית ובמכללת ספיר ודוקטורנט בבית הספר למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית, החוקר את הפסיכולוגיה של החברה הישראלית.