מאתמול זה רשמי – מבקשי מקלט שנחשדו בביצוע עבירה, אך לא הוגש נגדם כתב אישום משום שאין די ראיות להעמידם לדין, יושמו במעצר מינהלי בלתי מוגבל בזמן.

כן, חברים, הטירוף נמשך. לפני שעה קלה, כשסיפרנו למכר קנדי על הנוהל החדש של משרד הפנים, הוא אמר: "אם הייתי ישראלי, זה היה ממש מפחיד אותי". והוא צודק. האמוק שאחז בשר הפנים זלג לכל פינה אפשרית. מן הנוהל עולה שהוא אושר על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. אין די ראיות להעמדה לדין פלילי של חשוד בעבירה קלה? אין בעיה, נכניס אותו למעצר מינהלי במחנה הכליאה שליד הגבול, לפי החלטה של פקיד משרד הפנים, נוהל כתוב וחותמת עגולה על טופס צו הגירוש והמעצר.

נוהל מטורף

את הנוהל החדש יש להבין על רקע הליכי החקיקה של התיקון לחוק למניעת הסתננות, שעבר בכנסת בחודש ינואר האחרון. הצעת החוק ביקשה תחילה לאמץ אל תוך החוק החדש סעיף שערורייתי, שהופיע בחוק הישן משנת 1954, ולפיו "מסתנן" שעבר עבירת רכוש, עונשו יהיה מאסר עולם. במהלך ההצבעה על החוק למניעת הסתננות באישון לילה, יו"ר הכנסת ראובן ריבלין נאבק על סיוגו של סעיף זה יחד עם סעיפים אחרים בהצעת החוק.

משוגעים לדבר כמונו, שצפו עד שעת לילה מאוחרת בפארסה שהתנהלה בכנסת בתחילת השנה, יכלו לראות את ריבלין מתחנן מעל הפודיום וקורא לחברי הכנסת בניסיון לשכנעם לזנוח את עיגונו של הסעיף המופרע הזה בחוק החדש ("הרי רובכם תגיעו לז'נבה באחד הימים", זעק ריבלין), ואת ראש הממשלה מקיים התייעצויות בזמן אמת במליאת הכנסת, ולבסוף מכריז: "התייעצתי עם חברי. אמרו: תשמע, זה קצת מוזר. אנחנו נמשוך את ההסתייגות".

וכך, חרף העובדה שהגורמים המקצועיים במשרד המשפטים נאבקו להכנסת סעיף זה יחד עם מספר סעיפים אחרים, המפלילים כל מסייע ל"מסתנן", הכנסת קבעה כי מאסר עולם ל"מסתנן" שביצע עבירת רכוש יוטל רק אם מדובר ב"מסתנן" מזוין או "מסתנן" שנכנס לישראל כדי לבצע עבירת סמים או סחר בבני אדם, ולא על כל "מסתנן" שביצע עבירת רכוש, כפי שביקש משרד המשפטים.

אבל משרד המשפטים ומשרד הפנים מצאו להם דרך אחרת להכניס אנשים אלה למאסר עולם (או "מעצר עולם"). בשבועות האחרונים, מבקשי מקלט אריתראים וסודאנים, השוהים בישראל בהתאם לרישיון ישיבה שניתן להם על ידי משרד הפנים ושנפתחה נגדם חקירת משטרה אך הוחלט לא להגיש נגדם כתב אישום, נזרקים למעצר מינהלי לפי החוק למניעת הסתננות.

אתמול, כאמור, פורסם גם הנוהל, הקובע במפורש – אם לא היו נגדך די ראיות כדי להעמידך לדין, נבעט אותך למעצר מינהלי. הנוהל אמנם קובע שמדובר רק במקרים שבהם החשד בעבירה מלמד כי נשקף מן האדם סיכון לביטחון המדינה או לשלום הציבור, אך כאשר בוחנים מיהם מבקשי המקלט שנעצרו עד היום לפי הפרקטיקה הזאת, מגלים עד כמה רחבה ההגדרה של משרד הפנים לסיכון שלום הציבור.

היום יושבים בכלא גבעון ב"מעצר עולם" ללא משפט, לפי החוק למניעת הסתננות, כמה אנשים שחשודים בעבירות קלות, כמו גניבת טלפון סלולרי, וכמה מבקשי מקלט שהיו בעלי רישיון ישיבה שאינו מאפשר להם לעבוד, וחשודים בכך שכדי לא לרעוב קנו רישיון מזויף שיאפשר להם עבודה.

כזכור, אין מדובר במעצר לקראת גירוש, משום שמדינת ישראל מכירה בכך שאין כל אפשרות לגרש את אזרחי אריתריאה וסודאן בשל הסכנה הנשקפת להם במדינות אלה. מדובר, אם כן, במעצר מינהלי לא-קצוב בזמן של מי שאין מספיק ראיות להעמידם לדין פלילי, או של מי שהוחלט שאין עניין לציבור בהעמדתם לדין.

מעצר מינהלי, בהיותו אמצעי קיצוני ביותר, אמור להיות אמצעי יוצא דופן, ולא כלי לשימוש שגרתי של רשויות אכיפת החוק. הדין הפלילי אמור לספק לכולנו ערובות מפני שלילה שרירותית של חירותנו באמצעות הבאה בפני שופט, זכות לייצוג, חובת הוכחה מעל לספק סביר על ידי התביעה, קיומה של חזקת החפות ועוד.

ה"מסתנן", לעומת זאת, מופשט כעת מכל אלה. כעת, לאחר שהתחיל יישום הנוהל המוטרף הזה, חשוף כל "מסתנן" לשלילה שרירותית של חירותו. הסתכסכתי עם שכני מבקש המקלט? מיד אתקשר למשטרה, ואומר להם שהוא תקף אותי. אולי לא תהיינה די ראיות כדי להעמידו לדין, אבל יזרקו אותו למעצר מינהלי במחנה הכליאה עד שחזירים יעופו. מבקש מקלט שאני מעסיק תובע שאשלם לו שכר מינימום? מיד אתקשר למשטרה ואעליל עליו שגנב כספים מן הקופה. אולי לא יהיו די ראיות כדי להעמידו לדין, אבל אפשר יהיה לזרוק אותו למעצר מינהלי במחנה הכליאה עד שהגיהינום יקפא.

הבטחנו לעצמו לא פעם שלא להצטרף אל הזרם האין-סופי של המלהגים על ענייני פליטים דרך הפריזמה של ג'ורג'יו אגמבן, אבל איך עוד אפשר לחשוב על הטירוף של השבועות האחרונים? במובן פשטני מעט, בהתחשב במגבלות המדיה הבלוגית, הריבון, על פי אגמבן, מעצם הגדרתו ככזה רשאי להחליט על מצב היוצא מן הכלל (state of exception). משמעות ההוצאה מן הכלל היא, בין היתר, הסרת ההגנה שהמשפט מעניק וחשיפה לאלימות הריבון, בלי שכלל אפשר יהיה להכיר בה ככזו. משמעותה של הסמכות להוציא מן הכלל היא הסמכות לנהל חיים שלא על פי החוק, להפקיע את החוק ביחס לחיים, וזאת בהעדר כלל שקובע את עצם הסמכות להוציא מן הכלל או את גבולות הסמכות.

כשההוצאה מן הכלל הופכת לכלל, אי אפשר יותר להבחין בין פקודת הריבון לבין החוק שהיא הפקיעה. הכרעה ריבונית כזו ביחס ליוצא מן הכלל, כשהיא מנוסחת בצורת כלל (כמו הנוהל המוטרף), מוחקת את ההבדל בין הכלל ליוצא מן הכלל. עניינה של הריבונות הוא "החיים החשופים" (bare life), חיים שהופשטו מהגנת המשפט, חיים פרוצים לכל התערבות, שהופשטו מכל הקשר פוליטי וחברתי. חיים המצויים בשטח ההפקר של המרחב הפוליטי והמשפטי.

המחנה מוצג על ידי אגמבן כמרחב הפרדיגמטי והמוחלט של היוצא מן הכלל, המרחב שבו היוצא מן הכלל הופך לכלל, שבו מה שהיה השעיה זמנית של שלטון החוק הופך לקבוע אך נותר מחוץ לסדר הרגיל. המחנה הוא המבנה שבו מצב היוצא מן הכלל ממומש באופן שגרתי ונחשף מבנה ההפקרה. הוא המבנה שבו כל שאלה של חוקיות או אי-חוקיות מאבדת כל משמעות, והפרדת הרשויות המאפיינת את המדינה הדמוקרטית-ליברלית מאבדת גם היא ממשמעותה.

במובן זה, הוא גורס, האצטדיון שבו החזיקה ממשלת איטליה מהגרים אלבנים לפני גירושם, המחנה שבו ריכזה ממשלת ויימר מהגרים יהודים ממזרח אירופה, מסלול המירוצים שבו החזיקו שלטונות וישי יהודים לפני מסירתם לגרמניה ונמלי תעופה בין-לאומיים שבהם מוחזקים מבקשי מקלט, הם מחנות באותה המידה. כל אלה הם מרחבים שהסדר הרגיל מושעה בהם.

הצעדים המחרידים שנוקטת המדינה לאחרונה, ובהם חקיקת החוק למניעת הסתננות שמאפשר לעצור כל "מסתנן" במעצר מינהלי והקמת מחנה הכליאה הענקי, גם הם ביטוי לאופן שבו מושעה שלטון החוק. העובדה שהם נעשים באמצעות מה שנחזה להיות חוק אינה הופכת אותם לחלק משלטון החוק, אלא רק מציבה אותם על הגבול המטושטש, שבו אי אפשר עוד להבחין בין מה שמהווה חוק ומה שמהווה הפקעה שלו.

[related-posts]

הפרקטיקה הננקטת לאחרונה ושעוגנה אתמול בנוהל, שאושר על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה – היא הפשטה של מבקשי המקלט מן ההגנות שמעניק המשפט הפלילי ומסירת האפשרות לעצור אותם במעצר מינהלי לנצח בידי פקיד משרד הפנים. זו פרקטיקה שהיא קילוף של שכבה נוספת מעל "החיים החשופים", המצויים מחוץ לסדר המשפטי והפוליטי הרגיל.

המאמר פורסם ב"laissez passer". הכותבים הם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם ומהגרים בפרט.