Skip to content

מכתב מחייל: זו אלימות, אין מה לעשות. וקשה לי עם זה

הם זורקים אבנים ובקת"בים על יהודים, אני צריך למנוע מהם, וסה״כ בסדר. החיכוך די נמוך ומשתדלים שלא יהיה בכלל. אין מחסומים, מותר להם לנסוע כמעט בכל מקום, ואיכשהו יש הרגשה של חיים נורמליים, בשני עולמות נפרדים לחלוטין. אבל, וזה אבל גדול, יש את הפעילות ההתקפית
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

ב'  היקר, 

אני כותב לך מתוך מכשיר שנקרא אייפאד, אז השורות יהיו ארוכות, כי אין פה אנטר. זה שמוריד שורה. בקיצור, נשמה שלי, טוב לשמוע אותך. נשמע שאתה חי את החלום, באמת. ולמען האמת, אני קצת מקנא בך. אולי הרבה, בעצם. סך הכל נשמע שלא רע שם.

אצלי – תקופה שונה. לא אגיד שלא טובה, אבל תבין מה שתבין מבין השורות.

נתחיל בצבא, כי הוא בעצם כמעט הכל. אני מ"פ פלוגת לוחמים. אנחנו נמצאים בקו של עיר גדולה בגדה, והפעילות היא הרבה הגנה על הישובים ועל עוד כל מיני גבעות כאלה עם שמות תנ״כיים משיחיים.

הם זורקים אבנים ובקת"בים על יהודים, אני צריך למנוע מהם את זה, וסה״כ בסדר. החיכוך הוא די נמוך ומשתדלים שלא יהיה בכלל. אין מחסומים, מותר להם לנסוע כמעט בכל מקום,  ואיכשהו יש הרגשה של חיים נורמליים, בשני עולמות נפרדים לחלוטין. היהודים לא מתייחסים לערבים ולהיפך. דו קיום ממש.

חיילים (צילם: רפי מיכאלי)
ברור שעושים את זה בשביל המטרה הגדולה (צילם: רפי מיכאלי)

אבל, וזה אבל גדול, יש את הפעילות ההתקפית. מעצרים וסיורי שטח וכולי. כאן אני כבר מתחיל להרגיש פחות נוח עם המשימה. ברור לי שעושים את זה בשביל המטרה הגדולה – לאפשר חיים נורמליים ולשמור על החיים של היהודים – אבל זה יותר קשה לי נפשית.

זו אלימות, אין מה לעשות. וקשה לי עם זה. הנחמה היחידה שלי בכל הסיפור הזה היא שאני עושה את זה ולא איזה, תסלח לי, אידיוט נטול ערכים ורגשות. אז אני משתדל להיות כמה שפחות אלים וכמה שיותר הומני, בתוך הטירוף הלא הגיוני הזה.

החלטתי במודע לנתק את עצמי מהמחשבה של מי צודק

לפני משהו כמו חודש נכנסתי לסערת רגשות גדולה. הפעילות המבצעית שאנחנו עושים. אתה מכיר את הדברים, אבל בכל זאת אכתוב אותם. החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית הוא לב הדברים.

מראש, החלטתי במודע לנתק את עצמי מהמחשבה של מי צודק בסיפור הזה – אנחנו או הם. כי חשבתי, מה שהיום ברור יותר מכל דבר אחר, שאת הסיפור (או סכסוך – תבחר) בין היהודים לערבים ביהודה ושומרון לא אני אפתור.

החלטתי לנסות לנתק את הרגש שלי ולהיות כמה שיותר מקצועי. לא רק בהיבט של המקצוע הצבאי, אלא גם לעשות את הדברים בדרך הכי נכונה שיש – מוסרית, הומנית, אנושית, בוגרת. לשני הצדדים.

אני מניח שיצא לך לעשות מעצר או שניים. ההרגשה היא שאני לוקח מישהו מההורים שלו. מכניס לג'יפ ונוסע איתו, והם לא תמיד יודעים למה. בטח שלא לאן ולכמה זמן. אני עוצר חבר'ה בגילי,  בדרך כלל יותר צעירים, וחושב לעצמי איך אבא שלי היה מרגיש אם בשלוש לפנות בוקר מישהו היה מעיר אותו בצעקות ולוקח אותי.

השיא היה שעצרתי ילד בן 15. חמש עשרה! ירדנו מהרכבים באמצע הכפר בשעה מאוד מאוחרת. ניגשתי לכניסה של הבית, ובגלל שחם האבא ישן בחוץ, על המרפסת. אז נוצר מצב שאני עומד מעליו, עם נשק, ומעיר אותו. הוא מתעורר, קצת מבולבל – לא מספיק מבולבל, כנראה שהוא רגיל לזה. זה האבסורד הכי גדול. הוא רגיל לזה. ואני שואל אותו איפה הילד שלו.

בגלל שמדובר בנער צעיר, אני מוריד קסדה ומנסה להסביר לו, בשפה שאין בה מילים אבל בסיטואציה הזו כולם מבינים אותה בדיוק, שאני אדאג לילד שלו ושהוא יבוא איתי בג׳יפ ולא יפגעו בו.

אתה מבין? אני אומר ל״אויב״ שלי שאני לא אפגע בו. הזוי.

עכשיו, ברור לי שברמה שלי – פלוגה- אני חייב לעצור אותו. כי הוא זורק אבנים ובקת"בים על יהודים. אבל זה מעלה בי שאלות גדולות יותר. אנחנו עם ששולט בעם אחר, וזה מייצר שנאה כלפינו. זה ברור והגיוני. למ״פ גזרה אין שאלות אם צריך או לא צריך. ברור שצריך לעשות מעצרים, לזמן אנשים לחקירה, לסרוק, למפות, לארוב, לתפוס, לסכל, לשבש. אז אני עושה את זה הכי טוב שאני יכול.

אבל יש לי שאלות:

אנחנו צריכים לשלוט בעם אחר?
כמה זמן זה יימשך? ומה העתיד של
כל זה?
גם הילד שלי יתגייס לקרבי וישרת בשטחים?

ומה עושים עם כל כל השנאה הזאת שיש בינינו לבינם?

יש לי "כאבי בטן רגשיים". את הרגשות האלה אני שומר לעצמי ולבית – לחברים ולמשפחה. כי בצבא אסור, באמת אסור, שיעלו שאלות כאלה. לא ברמה של הפלוגה. כי שוב, את הסכסוך הזה לא אני אפתור אם אני אחייך יותר לפלסטינים ואשתדל להיות כמה שפחות אלים וגס.

אז את החיילים אני מחנך לא להתעוור משנאה ולזכור שהצד השני מורכב מבני אדם, בדיוק כמונו.

יותר מכל דבר אחר, אני מחנך לשמור על ערך כבוד האדם

וזו המתנה שקיבלתי, הזכות הגדולה שלי. יותר מכל דבר אחר, אני מחנך לשמור על ערך כבוד האדם. הוא לא ערך צבאי, הוא ערך אנושי. היכולת להשפיע על החשיבה של החיילים שלי בעניין הזה היא חשובה ואדירה. מתי, באמת, יוצא לנו, הישראלים, להכיר את הפלסטינים ואת הערבים? אף פעם. גם אם אתה קונה במאפייה בסכנין או אוכל חומוס בראמה.

אם אני מצליח לגרום לחבר׳ה שלי להבין שהצד השני מורכב מבני אדם – זה המון.

התקופה הזו מלמדת אותי הרבה מאוד על עצמי, על בני אדם, על שנאה ואהבה. היא עושה אותי מוסרי יותר מאי פעם. או ככה אני מקווה לפחות.

הכל לטובה, לא?

שתהיה לך שנה טובה, אחי. אוהב אותך.

א.ש.

6 Comments

  1. יצחק
    9 באוקטובר 2012 @ 10:35

    אם קשה לך אתה לא צריך להיות שם.
    זאת עבודה לחיילים ולא לבכיינים.

    האבנים והבקתבים שילד בן 15 זורק יכולים להרוג.
    מה זה להרוג? לרצוח משפחה שלמה.

    אז כאשר אתה אומר לאבא שתשמור על הבן שלו וזאת בסך הכל יציאה לקייטנה הוא אומר לעצמו הכל בסדר.
    שהבן שלי ימשיך לעשות מה שהוא רוצה הוא מקבל כבוד מזה, המשפחה מקבלת כבוד מכל הכפר והכל סבבה.
    אבל אם היית תקיף אולי, רק אולי, האבא היה אולי לוקח אחריות על הבן שלו ועוצר אותו.

    מה זה השטויות האלה. רחמנות ובכי שאין לו מקום כלל במציאות הקיימת.
    עצוב מאוד שכך חייל מתבטא, אני מקווה מאוד שזאת סתם המצאה ושאין באמת חייל כזה בשטח.
    חייל כזה צריך להישאר מתחת לשמלה של אמא שלו. מה זה השטויות האלה?

  2. לוחם לשעבר
    28 בספטמבר 2012 @ 18:50

    אחי, אני לא בא לשפוט אותך אבל מניסיון, אתה תתחרט כל יומך על הפשעים שביצעת. עדיף שתסרב פקודה ותלך לכלא, או שתעזוב את הצבא ותסביר מדוע. אין דבר כזה "אם היה פה מישהו אחר היה יותר גרוע". אם אף אחד לא היה שם הפשעים והדיכוי לא היו נעשים. בהצלחה.

  3. יותם
    27 בספטמבר 2012 @ 19:25

    יורים ובוכים, יורים ובוכים.

  4. אבא של אלף שין
    27 בספטמבר 2012 @ 18:55

    בני יקירי, השתמשת במילים גבוהות,ואני אכתוב לך בפשטות-
    אין ספק ; אתה הבן שלי.
    ישנם דברים שלא הצלחתי להעביר אליך,אבל אני מלא גאווה על כך שאתה חושב שכל אדם באשר הוא,הוא אדם.
    אתה הצלחת להגיע בשרותך הצבאי לעמדה המאפשרת לך להשפיע על פקודיך-אנשים צעירים,בעיקר על ידי דוגמה אישית, להראות להם שאפשר אחרת ואסור שהשנאה תעוור.

    אני זוכר לא מעט שיחות בבית הורי על גרמניה, שואה וכו'
    סבא וסבתא שלך תמיד אמרו שלא כל הגרמנים אשמים,וגם הגרמנים סבלו המון ממשטרו של היטלר.
    המילה גרמנים מעולם לא נאמרה עם התוספת "יימח שמם וזיכרם"
    כפי שהיה מקובל אז.
    אני מאמין שחוסר הנוחות (מילה עדינה מדי) שלך,ממה שאתה עושה בזמן המעצרים,גם אם אינו משפיע על תיפקודך,וודאי אינו ניסתר מעיני חייליך,ומה שיותר חשוב אינו ניסתר מעיני "האויב".אם יום אחד ייתנהל אצלם איזשהו דיון ,באיזשהו פורום, על "יהודים" "שלום" וכו',יהיה מי שיגיד שיש אצלם (אצל היהודים) גם אחרים.
    בהתנהוגותך האנושית ההומנית והכל כך יהודית,אתה זורע זרעים של תקווה לשלום.
    ייתכן שהזרעים האלה מעטים מידי ומי יודע אם אי פעם יכו שורש, אבל אם אנחנו רוצים שהבן שלך לא ייצטרך "לבלות" את לילותיו באותו אופן כמו שאתה "מבלה",אסור להפסיק לנסות ולקוות.

    • שרית פרקול
      27 בספטמבר 2012 @ 21:06

      התפוח לא נפל הרחק מהעץ 🙂

      • לוחם לשעבר
        28 בספטמבר 2012 @ 23:14

        לאבא. אני מקווה שיגיע היום וחיילים יפשטו על ביתך ורק ימלאו פקודות. נראה איך תרגיש. הבן שלך מבצע פשעי מלחמה בניגוד לחוק הבינלאומי ולכל מוסר אנושי.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן