הריון. מסקרן, מושך, והיא קורצת לשם כמו לכל מה שיש לכולם ולה אין.

כן, היא רוצה את התוצאה הסופית. אבל היא גם יודעת על עצמה – היא לא מאלה שבורכו בסבלנות.

תשעה חודשים? לחכות?

היא רוצה את התוצר המוגמר. מה לעשות, ככה היא הייתה תמיד, אוהבת לראות תוצאות, לא אוהבת תהליכים,  במיוחד לא ארוכים מתישים ואיטיים, מורכבים. ואפילו אם תהליכים זה בסדר, פה צריך גם להפוך למפלצת או לדרקון יורק אש וכבד מאוד.

תשעה חודשים להיות בהמתנה, להשמין, התקפי חרדה, בדיקות אצל רופאים – והיא לא סובלת ללכת לרופאים,  אם זה היה תלוי בה כף רגלה לא הייתה דורכת בקליניקה כל החיים.

אולטרסאונדים שידחפו לה מכשירים קרים לבפנים (רק הקטע של לראות את זה על המסך וכשיוצא הסרט נראה לה כיף).

התקפי אכילה והורמונים משתוללים (גם ככה המערכת ההורמונלית שלה לא יציבה), עצבים, לחץ, חרדות לגורל התינוק, לגורלה, לעתידו, לעתידה.

דאגה – לילות טרוטים ללא שינה, שלא לדבר על הבחילות וההקאות.

בתור מישהי שכשיש לה שפעת חושבת שהיא גוססת והולכת למות, נכנסת למיטה דואבת ומתנתקת מהאנושות לשבוע, או הופכת לבלתי נסבלת ולא סותמת את הפה תוך כדי ניג'וס אינטנסיבי למי שליד – היא לא רואה את עצמה עוברת את התקופה הזאת. והאבסורדי מכל – התהליך כולו קורה מול עיניו של בן הזוג. אם הוא לא הספיק לפני ההריון להכיר את הצד האפל שלך, את יכולה להיות בטוחה שבהריון הוא יזכה להתוודע לכך עד הסוף, מכל הצדדים והכיוונים שהוא עוד לא ראה.

ואז, בלידה, כבר לא תהיה לו ברירה אלא לחיות עם האנטילופה שגילה לצידו בתשעת החודשים האחרונים. ובדיוק כשהוא כבר לא יוכל לסבול אותה או לגעת בה – בדיוק אז יהפוך לאב מחויב, או ישאיר אותה חד-הורית.

הדבר היחיד שהיא תוכל להתנחם בו כשהוא יראה אותה משמינה בעשרות קילוגרמים, בולסת דליי גלידה שלמים לבד בחושך באמצע הלילה עם מלפפון חמוץ, מורחת משחות על הטחורים שלה, סובלת מכאבי גב קשים בגלל עול המשא בבטן, נואשת למסאז' באופן קבוע ומסרבת לו לסקס, זה להזכיר לו שהיא בהריון – ממנו. כלומר, הוא אשם ישירות ובעקיפין בכל הסבל והכאב שהיא עוברת, ועל כך הוא צריך לשלם. וביוקר .

[related-posts title="טורים נוספים"]

והגברים? מה מחזיק אותם לצד נשותיהן בתקופה הזאת? היא תוהה בינה לבין עצמה. היא ממש מעריצה נשים שיש להן מישהו שמוכן לשאת את כל זה איתן. כמה מדהים שיש לאישה גבר שהיא יכולה או רוצה לחלוק איתו חוויה משותפת מטלטלת ומאתגרת כמו הריון (שלא לדבר על השלב הממושך מאוד שבא לאחר מכן,  גידול הילדים). כן, גבר כזה שיבוא איתה לבדיקות, ילטף לה את הבטן באהבה, יסלח לה על הכול ותמיד ויקבל את זה (ואותה) באהבה.

שנים היא משחקת בראש עם רעיון הלידה, משתעשעת בלבד, מפלרטטת עם הקונספט, אבל כנראה עדיין לא מוכנה לקפוץ קפיצת ראש למים הקרים של בריכת הרחם הגדולה.

>>> קריאה נוספת: ברוך שלא עשני אישה בהריון, אלא סתם גבר נוירוטי

_______________________________________________________________________________

ליה עינב היא בת 30, גרה בתל- אביב, בעלת תואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטת ת"א, עבדה מספר שנים בתחומי החינוך הבלתי פורמלי במגזר השלישי, מורה לחינוך-מיוחד ולהוראה מתקנת , מכורה לשוקולד ולקפה, מנסה להיות אדם טוב כלפי עצמה וכלפי הזולת. לפעמים גם מצליחה.

צילומי אילוסטרציה: freedigitalphotos.net