אני יושב וכותב את המאמר הזה בדיוק באותה דקה, 39 שנים מהרגע שבו התחילו הצפירות לילל.

רגע לפני כן שרר מסביב שקט מוחלט. לא מכוניות, לא תנועה ברחוב, חוץ מילדים שרכבו על אופניים. יום כיפור שלט בכיפה. דממה, ואז…

הזיכרון פועל.

השנה פורסמו מסמכים חדשים, ובעקבותיהם שפע של ספרים ומאמרים ביקורתיים. בכולם הוטלה האשמה על שניים: ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין.

שניהם הואשמו כבר לפני כן, החל מהיום הראשון אחרי המלחמה. אבל עד כה הוטלה עליהם האשמה להחלטות צבאיות שטחיות, מה שנקרא "המחדל". מדוע לא גויסו המילואים בזמן ומדוע לא הוזזו הטנקים בזמן, חרף הסימנים הרבים שהעידו על כוונת המצרים והסורים לתקוף.

עכשיו, בפעם הראשונה, בודקים את "המחדל הגדול": הרקע המדיני של המלחמה. למסקנות הבדיקה הזאת יש השלכה ישירה על מה שמתרחש בארצנו כעת.

מסתבר שבפברואר 1973, שמונה חודשים לפני המלחמה, שלח אנואר סאדאת את איש אמונו, חאפז איסמאעיל, לשר-החוץ האמריקני הכול-יכול, הנרי קיסינג'ר. השליח הציע לפתוח מיד במשא ומתן לשלום עם ישראל. היה רק תנאי אחד ותאריך אחד: יש להחזיר למצרים את כל סיני עד לגבול הבינלאומי, בלי התנחלויות, ויש להשיג הסכם חתום עד סוף ספטמבר, לכל המאוחר.

קיסינג'ר התייחס בחיוב להצעה והעביר אותה לשגריר ישראל בוושינגטון, יצחק רבין, שעמד בדיוק לסיים את כהונתו שם. רבין, כמובן, העביר אותה מיד לראש הממשלה.

גולדה דחתה את ההצעה על הסף. זה גרם לוויכוח חריף בינה ובין רבין. רבין, שהיה קרוב מאוד לקיסינג'ר, דרש להסכים ולקבל את ההצעה המצרית.

בעיני גולדה, כל היוזמה לא באה אלא כדי להכריח אותה לוותר על חצי-האי סיני ולסלק את ההתנחלויות שהוקמו על אדמת מצרים.

ולא בכדי. הרי המטרה האמיתית של ההתנחלויות האלה – ובכללן העיר החדשה, הלבנה והזוהרת, ימית – הייתה בדיוק למנוע את החזרת כל סיני. לא גולדה ולא דיין חלמו לוותר עליה. דיין כבר הצהיר לפני כן שהוא "מעדיף את שארם-אל-שייח' בלי שלום על שלום בלי שארם-אל-שייח'." (למקום ניתן שם עברי, אופירה, ודיין חמד גם את שדות-הנפט הסמוכים.)

גם לפני הגילויים החדשים היה ידוע שסאדאת נקט מספר ניסיונות ליזום שלום. הוא הביע את רצונו בהסדר מדיני באוזני ד"ר גונאר יארינג, המתווך מטעם האו"ם, שמאמציו הפכו לבדיחה אצל הישראלים.

לפני כן הזמין הנשיא המצרי הקודם, גמאל עבד-אל-נאצר, את ד"ר נחום גולדמן לפגישה בקהיר. גולדמן כיהן כנשיא הקונגרס היהודי העולמי, ולפני כן כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. גולדה מנעה את הפגישה. כאשר נודע הדבר, פרץ בישראל גל של מחאות, שכללו את "מכתב השמיניסטים", שבו הודיעו הצעירים שיהיה להם קשה לשרת בצה"ל.

את כל היוזמות האלה ניתן היה לנפנף הצידה כתמרונים פוליטיים. אך אי אפשר היה להתייחס בהתעלמות כזאת לפנייה רשמית של נשיא מצרים לשר-החוץ האמריקני. גולדה הסיקה את מסקנותיה מפרשת גולדמן, ופשוט החליטה לשמור על כל העניין בסוד.

יוזמת-השלום המצרית הועלמה מעיני שר החוץ,  אבא אבן, הבוס הישיר של רבין,
ומעיני כל השרים,  הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, השב"כ והמוסד

כך נוצר מצב שלא ייאמן: המידע על היוזמה הגורלית, שהייתה עשויה לחולל מפנה בעל משמעות היסטורית, נמסר רק לשני אנשים: משה דיין וישראל גלילי.

תפקידו של זה האחרון טעון הסבר. גלילי היה יועץ הסתרים של גולדה ושל קודמה, לוי אשכול. היכרתי אותו מקרוב, ומעולם לא הבנתי איך יצאו לו מוניטין של גאון אסטרטגי. לפני קום המדינה הוא היה האליל של ההגנה. כחבר קיבוץ נען, הוא היה סוציאליסט רשמי, אך למעשה היה לאומן נוקשה. גלילי היה בעל הרעיון המבריק להקים התנחלויות על אדמה מצרית, כדי להפוך את החזרת צפון סיני למעשה בלתי אפשרי.

יוזמת-השלום המצרית הייתה ידועה על כן רק לחמישה אנשים: גולדה, דיין, גלילי, רבין ויורשו של רבין, שמחה דיניץ, שהיה השמש של גולדה.

עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי, יוזמת-השלום המצרית הועלמה מעיני שר החוץ, אבא אבן, הבוס הישיר של רבין, ומעיני כל השרים, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, השב"כ והמוסד.

כלומר, על ההצעה המצרית לא נערך כל דיון, לא גלוי ולא חשאי. חודש ספטמבר בא ועבר, וב-6 באוקטובר חצה הצבא המצרי את התעלה והשיג ניצחון הפתעה שהדהים את העולם (וכך עשו גם הסורים ברמת-הגולן).

כתוצאה ישירה מה"מחדל הגדול" של גולדה ודיין נהרגו 2,693 חיילי צה"ל, נפצעו 7,251 ונפלו  314 בשבי (יחד עם רבבות אבידות מצריות וסוריות).

כמו גולדה, התייחסו גם העיתונאים בבוז תהומי לצבא המצרי 

פרשנים אחדים התלוננו השבוע בדיעבד על השתיקה המוחלטת של התקשורת ושל הפוליטיקאים בימים ההם.

ובכן, השתיקה לא הייתה לגמרי מוחלטת. כמה חודשים לפני המלחמה נשאתי נאום בכנסת שבו הזהרתי את גולדה שאם סיני לא יוחזר בעתיד הקרוב, סאדאת יפתח במלחמה כדי לשבור את הקיפאון.

ידעתי על מה אני מדבר. לא היה לי, אמנם, מושג על שליחותו של איסמאעיל, אך במאי 1973 השתתפתי בוועידת שלום בבולוניה. בראש המשלחת המצרית לוועידה עמד חאלד מוחיי-אל-דין, חבר הקבוצה המקורית של "הקצינים החופשיים" שחוללה את המהפכה ב-1952. במהלך הוועידה הוא משך אותי הצידה וגילה לי בסוד שאם סיני לא יוחזר עד סוף ספטמבר, סאדאת יפתח במלחמה. סאדאת אינו משלה את עצמו שינחל ניצחון, אמר לי מוחיי-אל-דין, אך הוא מקווה שהמלחמה תכריח את ישראל ואת ארצות הברית לפתוח במשא ומתן להחזרת סיני.

התקשורת התעלמה אז לגמרי מהאזהרה שלי (וכך  עשתה גם השבוע). כמו גולדה, התייחסו גם העיתונאים בבוז תהומי לצבא המצרי. הם האמינו שסאדאת הוא טמבל. הרעיון שהמצרים יעזו לתקוף את צה"ל הבלתי מנוצח נראה מגוחך.

גולדה הייתה אדם פרימיטיבי להחריד, אישה דעתנית ועקשנית

התקשורת העריצה את גולדה. כך גם כל העולם, ובייחוד הפמיניסטיות (כרזה מפורסמת הראתה את גולדה עם הכיתוב: "כן, אבל האם היא יודעת לתקתק במכונת כתיבה?"). אך במציאות הייתה גולדה אדם פרימיטיבי להחריד, אישה דעתנית ועקשנית. השבועון שלי, "העולם הזה",  תקף אותה כמעט בכל שבוע, וכך עשיתי גם אני בכנסת. (היא העניקה לי מחמאה מיוחדת במינה, כאשר הכריזה מעל דוכן הכנסת שהיא "מוכנה לעלות על הבריקדות" כדי לגרש אותי מהכנסת.)

ההיסטוריונית ברברה טוכמן קבעה בספרה "מצעד האיוולת" שפרשה יכולה להיחשב כאיוולת רק אם לפחות קול אחד הזהיר מפניה בזמן אמת. אנחנו היינו הקול הזה – קול קורא במדבר.

ייתכן שגולדה הייתה חושבת פעמיים אלמלא הייתה מוקפת בחבורה של עיתונאים ופוליטיקאים שקילסו ושיבחו אותה בלי הרף על חוכמתה ואומץ ליבה ואמרו אמן אחרי כל אחת מהכרזותיה המטופשות.

סוג דומה של אנשים, ואולי גם אותם האנשים עצמם, עושים עכשיו את אותו הדבר לבנימין נתניהו.

שוב אנחנו רואים לנגד עינינו את אותו "המחדל הגדול".

שוב מחליטים שניים-שלושה בני אדם על גורל האומה. נתניהו ואהוד ברק לבדם, ואולי בעזרת שרה'לה, מקבלים את כל ההחלטות אך "מחזיקים את הקלפים קרוב לחזה". להתקיף את איראן או לא? פוליטיקאים וגנרלים אינם משתתפים בהכרעות. ביבי ואהוד יודעים יותר טוב. אין צורך בהתערבות של אחרים.

האיומים מסמרי השיער של נתניהו על איראן מפחידים מאוד, אך עוד יותר מפחידה השתיקה המוחלטת שלו בעניין פלסטין. מתעלמים כיום מהצעות השלום של הפלסטינים כפי שהתעלמו בעבר מהצעות השלום של סאדאת. יוזמת-השלום הערבית, בת עשר השנים, שכל המדינות הערביות והמוסלמיות תומכות בה, כאילו אינה קיימת.

שוב מקימים ומרחיבים התנחלויות, כדי להפוך את החזרת השטחים הכבושים לבלתי אפשרית. (כדאי לזכור את כל אותם האנשים שטענו, בימים ההם, שכיבוש סיני הוא "בלתי הפיך". וכי מי יעז לפנות את ימית?)

שוב יש המון חנפנים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים, המתחרים זה בזה בהערצת "ביבי, מלך ישראל". איזה גאון! איך שהוא מיטיב לדבר אנגלית אמריקנית! כמה משכנעים נאומיו באו"ם ובסנאט האמריקני!

ובכן, גולדה השתמשה ב-200 מילים בעברית גרועה ובאמריקנית פרימיטיבית, וזה הספיק לה לשכנע את הציבור בארץ ובעולם. לה לפחות היה שכל שלא להתגרות בנשיא אמריקני מכהן (ריצ'רד ניקסון) במהלך מערכת הבחירות.

בימים ההם קראתי לממשלת גולדה "ספינת השוטים". הממשלה הנוכחית גרועה הרבה יותר.

גולדה ודיין הובילו אותנו לאסון. אחרי המלחמה בעטו אותם החוצה – לא באמצעות בחירות ולא באמצעות ועדת חקירה, אלא פשוט באמצעות התקוממות המונית שזיעזעה את הארץ.

ביבי ואהוד מובילים אותנו לאסון חדש, גרוע הרבה יותר. אני מרשה לעצמי לנבא שאותם האנשים המעריצים אותם היום –  בבוא העת הם-עצמם יבעטו אותם החוצה.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]