Skip to content

בואו נשאיר את הכבוד הדדי, את ההבנה, את החמלה והסלחנות

עברנו את כיפור, אפשר לחזור לחיים הנהנתניים הדורסניים, האגוצנטריים שלנו, להעליב ולפגוע. אבל אפשר גם לנסות לשמור על אווירת הפיוס. אולי אם נעשה את זה כולנו, נוכל ליצור מציאות חדשה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אחרי שחשבנו והתחשבנו לעצמנו, סלחנו ונסלח לנו, צמנו ועינינו את נפשותינו, הסקנו מסקנות והחלטנו החלטות לשנה החדשה, נדמה שבן-רגע נמחק כל כובד הראש באוויר. ימים ספורים חלפו, וכבר החזון, טוב הלב, החמלה והסליחה, כמו התמוגגו יחד עם השקיעה ותקיעת השופר.

רגע לפני שאנחנו ממשיכים הלאה מיום כיפור, אני עוצרת לחשוב. אני אמנם לא צמה מטעמי אמונה (בעיניי גם לא להאמין היא אמונה בפני עצמה), ובכל זאת – מה לא היה שם, מה כן היה שם, ומה יישאר איתי?

האם ה"חושבים" שעשיתי היה לגמרי שלי, נקי מכל המחשבות של החברה שרצות לי בראש כבר שנים? האם המסקנות וההחלטות הן לגמרי שלי, מזוככות מכל גורם אחר? האם הסליחה שלי היא סליחה אמיתית, או שמא אני עדיין מרגישה צודקת? האם אחרים שביקשו ממני סליחה אכן מודעים לרגעים בהם פגעו בי ולדברים הפוגעניים שעשו?

יום כיפור (צילמה: שרית פרקול)
יום כיפור בתל אביב. כל אחד והכיפורים שלו (צילמה: שרית פרקול)

כי את "האני מאמין" האמיתי שלך קצת קשה למצוא בעולם כל כך כוללני, הכל של כולם, גם בזכות האינטרנט, הפייסבוק שהפך חלק בלתי נפרד מהעולם (וחברים שצמו העידו על עצמם שהיה להם יותר קשה בלי הפייסבוק מאשר בלי אוכל), הכל של כולם, וגם אתה. יוצא מכך שגם החלטותיך, מסקנותיך, דרכך, עתידה להיות כמו כולם. חלק מן העדר.

אני כבר לא מוצאת סיבה לצום בכיפור. כל אחד מייסד לו דת חדשה משלו לרגל החג: ההוא צם מאוכל אבל לא מפייסבוק, השני מתחיל לצום בעשר כי ככה הסתדר לו לעשות את הארוחה המפסקת, השלישית צמה בין הארוחות, וכולם צמים אבל שותים מים. חוץ מהמחמירים שגם לא חותכים נייר טואלט בשבת, אבל זה כבר סיפור אחר.

כשהייתי ילדה היו שתי אפשרויות, לצום, כלומר לא לאכול ולא לשתות, או לצום רק מאוכל וכן לשתות, וגם זה היה לא בדיוק מותר והיו ופותחים עלייך עיניים מתפלאות של צדיקים ליום אחד. גם להדליק טלוויזיה או מחשב היה אסור, וזה לא הפריע לי, כילדה מצאתי לי עיסוקים יותר מעניינים מאלו, כאלה שלא דורשים חשמל או תחת לשבת עליו.

כזה פשוט, תקתקת כמה מילים במקלדת ויצאת זכאי

היום כולנו צדיקים, גם אם נעשה חשבון נפש בפייסבוק ונצא בהצהרת סטטוס מרגשת וכוללנית שהסאבטקסט שלה הוא "אני לא יודע מי אתם, לא ראיתי אתכם במציאות כבר שנים אם בכלל, ואין לי כוח להתחיל לחשוב במי פגעתי ואיך ואז להתקשר ולבקש ממנו באופן אישי סליחה. ועוד – אני פוגע כל כך הרבה גם בעולם האינטרנטי, בפורום ובצ'אטים, שאני לא יודע מאיפה להתחיל, אז הנה "סליחה להכל". וזהו. כזה פשוט, תקתקת כמה מילים במקלדת ויצאת זכאי, אולי זה ייחשב לנו, ואולי אפילו נחתם לטובה לפי כמות התגובות האוהדות והלייקים. למה לא? שהפייסבוק יחליט. ניחתם לטובה, אבל ב"ספר הפנים", לא בעולם הרגשות האמיתי.

כיפור זה אופניים וצחוק של ילדים, פייסבוק וסרטים בשביל המבוגרים, הכל נחמד טוב, אבל מה עם הכפרה?
האמת היא שגם אם הייתי רוצה לכפר על חטאיי, אני לא יודעת על מה לכפר. הרי כל הפגיעות הכי קשות ופוגעניות נעשות לא בכוונה ולא במודע, אז איך נדע לאתר אותן? מבלי לאתר במה חטאתי, אני מסרבת להתענות סתם, לענות את נפשי מבלי לדעת למה, נראה לי חסר טעם. ואיך יכופר?

יום כיפור (צילמה: שרית פרקול)
כיפור זה אופניים וצחוקים (צילמה: שרית פרקול)

יש הרבה דברים טובים בכיפור: האוויר שסוף סוף מתנקה מזיהום אוויר של מכוניות, יום חופש שמח במיוחד לילדים ולמוכרי האופניים, השקט שנשמע בשיא עוצמתו ונותן גם קצת שקט פנימי, ההליכות הנעימות ברחובות נטולי המכוניות. אבל סליחות.. סליחה, אבל לא סלחתי.

– אני לא סולחת לממשלה שלא נוקפת אצבע, או אפילו ציפורן שבורה, כדי לעזור לאזרחיה.
– אני לא סולחת למערכת המשפטית שלנו שכל פעם מחדש מאכזבת אותי ומקלה ראש עם אנסים, רוצחים, נהגים דורסים, הורים שרוצחים את ילדיהם ועוד.
– אני לא סולחת לדתיים על הכפייה הדתית שלהם ועל שעון החורף הארור שגונז ממני שעות שמש חשובות.
– אני לא סולחת לאוכלי הבשר שאוכלים חיות בלי הבחנה ועל כך שהם חלק מתעשיית סבל נטולת כל חמלה ואנושיות, גם אם אינם מודעים לכך, או מצדיקים זאת באמתלה של צריכת ערכים תזונתיים חשובים שלטענתם "אי אפשר למצוא במזון שלא מחי". תתפלאו.
– אני לא סולחת לנו כחברה על כך שאנחנו ממיתים כלבים וחתולים נטושים במקום למצוא להם בית.

אז עברנו את הצום, אפשר לנשום לרווחה וגם לאכול, ולחזור לחיים הנהנתניים הדורסניים האגוצנטריים שלנו. להעליב ולפגוע (לא במודע, חלילה, לא בכוונה, אבל בקטנות – במבט, פרצוף, בלעקם חיוך, בלהשליך את דעותינו על אחרים, בלא לכבד דעות ואורח חיים של אחרים, בלהוציא עצבים על האנשים הלא נכונים). פוגעים, כפי שאנחנו כל כך רגילים עד שזה מרגיש לנו ברור מאליו – הרי כולם עושים את זה.

בואו נשאיר איתנו את הכבוד הדדי, את ההבנה, את החמלה והסלחנות גם אחרי יום כיפור. אולי אם נעשה את זה כולנו, נוכל ליצור מציאות חדשה, כזו המושתתת על פיוס, אם נהיה מפויסים וטובים זה לזה, לא יהיה לנו על מה לצום כל שנה – זה חזון אחרית הימים הפרטי שלי. והרי הצום הזה, גם ככה ברור שאף אחד לא מיישם אותו מתוך הבנה ומודעות, רצון ויכולת אמיתית לרסן את עצמנו כדי לא לעשות את אותן טעויות שוב ושוב, אלא מתוך הכרח דתי-לאומי-מסורתי שנשחק והתבלה עם השנים, עד שהפך כמו הרגל מגונה שלא יודעים איך להיפתר ממנו.

האם הפקנו דבר מה מיום הצום? קשה לי להאמין שבמחי יד הסלחנות, ההבנה והחמלה נמחקו, אבל הנה הגיעו הימים שאחרי, ובראשי הציני כבר אין ספק שנחזור על כל טעויותינו מהתחלה. מהיום ועד אין סוף, עם עצירה של יום כיפור אחד, יום הולדת לחשבון הנפש של פעם בשנה… אז ממשיכים, חוזרים לשגרה, אפשר להמשיך לפגוע. העיקר שנצום כדי שיימחל לנו גם בשנה הבאה.

[related-posts title="טורים וסיפורים ליום הכיפורים"]

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן