כשאם מחבקת את בנה, היא מחבקת אותו בכל גופה, שתי ידיים כרוכות מסביב הילד והוא צמוד לחזה, מקיפה אותו בארבע דפנות. כשאבא מחבק את בנו, הוא כורך סביבו יד אחת ומצמיד אותו אל כתפו, מקיף אותו בשלוש דפנות. כשחבר מחבק את חברו, די ביד אחת על הכתף ובכף היד האוחזת בצד הגוף, שתי דפנות וקצת. הראה לי כיצד אתה מחבק ואוכל לדעת מהם יחסי הקירבה ביניכם.

הסוכה נקראת בלשון הקבלה "צל האמונה". אלהים מקיף אותנו, כורך עצמו  סביבנו ומחבק. כל חיבוק כשר, חיבוק של אמא או של אבא, אפילו חיבוק ידידותי למי שלא ראוי לחיבוק אוהב. שתי דפנות וקצת די בהם לסוכה כשרה.

האם בנית סוכה השנה? נראה לך מיותר? מה פתאום לצאת מהבית? למחאת האוהלים מיהרת לצאת, להזדהות עם חסרי הבית, להראות לכולם כי את מוכנה לוותר על מנעמי הקירות המגוננים, ולהיות בחוץ, לא מוגנת. אבל הסוכה? נראית מיושנת, פגאנית, לדוסים בלבד.

דתיים מיעטו לצאת למחאת האוהלים. אולי הם לא כל כך חשים שהם זקוקים לה. מדי שנה הם יוצאים אל הסוכה, נפרדים מן הבית, מעבירים את חייהם אל הארעי, מזמינים אל הסוכה את חסרי הבית, כמותם. זו מחאת האוהלים היהודית, זו הקוראת להאמין כי לא הקירות מגינים על יהודי, גם לא מנעול הבית. זו הפגנת המיליון בה יהודים קוראים להסתפק במועט, לא להתמכר למנעמי החיים, להסתפק בקירות בד ובתקרה מחוררת שהכוכבים מציצים ממנה.

לא כמו המחאה ההיא, שדעכה והלכה לה, יהודים יוצאים אל הסוכה כבר שלושת אלפים שנה, ממאנים להתייאש מלהזכיר לעצמם ולעולם, כי החיים ארעיים וכי העולם אינו אלא טרקלין קצר וזמני אל עולם שמעבר. זו הסיבה שהקוטג' במאה שערים זול יותר, כי איש אינו חומד אותו.

אם את רוצה למחות נגד הקפיטליזם החזירי, אם את מבקשת לתקן עולם באמת ולספק לכל קורת גג ולחם לאכול, אוהל ברוטשילד לא יעזור לך. צאי אל הסוכה השנה, תראי שכך יהודים מתקנים עולם. בלי תקשורת מתלהבת ובוגדנית, בלי פוליטיקאים אופורטוניסטים שמחפשים פולו אפ, בלי רומנטיקה פלסטית מבית מדרשו של סטאלין או צ'ה, סתם יציאה מהבית אל הסוכה. אם גם בית ראש הממשלה יעבור לשישה ימים אל הסוכה, ודאי יגיע המשיח. אם שרה תצטרף, וגם המאבטחים, אפילו מחיר הקוטג' ירד.

מועדים לשמחה.