פסטיבל עכו לתיאטרון אחר פותח את שעריו בשני בערב, מוצאי סוכות. פעם זה ריגש אותנו. כעת כבר לא.  כבר 33 שנים רץ הפסטיבל המדהים-לשעבר הזה. ארבעה ימי חגיגות תיאטרון בתוככי העיר העתיקה בעכו. כן, מחר, יום שני ה-1 באוקטובר ועד ליום חמישי ה-4 לחודש. ינסה הפסטיבל לשחזר את נעוריו.

לפני 33 שנה, הגיעו מספר יוצרים צעירים לעכו. בוגרי בתי ספר למשחק ובימוי, שחשו כי בעכו העתיקה ימצאו לעצמם כר פעולה לתיאטרון אוונגרדי, מתסיס, פרובוקטיבי, מעז. כזה שאין לו מקום בזרם המרכזי של התרבות בישראל. 

פנטזיה על גבריות. "הרעלת זעתר"

אלו היו ימים שהצגות של חנוך לוין למשל, עוררו סערה ציבורית ופוליטית. הצגות כמו אלו שהועלו בתיאטרון האחר של עכו, לא נמצא להן מקום בממסד התיאטרוני בישראל. דווקא ראש עיריית עכו דאז, אלי דה קסטרו ז"ל, המחובר בטבורו לממסד הפוליטי, חבר מפלגת העבודה, הוא זה שנתן להם את הבמה ואת יכולת הקיום. והם הגיעו.

צעירים ומורדים כשולי כהן, דודו מעיין וסמדר יערון (אז רעייתו של מעיין), מצאו להם דירות בעיר והחלו לייצר תיאטרון. פסטיבל לתיאטרון אחר נתן תשובה לכל המחזאים, הבמאים והשחקנים, שביקשו להעלות  הצגות כועסות, בועטות, סרקסטיות, נוקבות ועם הרבה חוצפה. החיבור הזה של העיר העתיקה עם תיאטרון מחתרתי, אוונגרדי וחדש, משך אליו את הקהל הצעיר וגם מבוגר. אלו מילאו את אולמות האבירים בעיר העתיקה ואת המדשאה, שלימים הפכה להיות "גני הפסטיבל", בשקי שינה, גיטרות והמולה צעירה.

מאז עברו הרבה שנים, הקהל הצעיר התבגר, התמסד והוליד ילדים. הפסטיבל החל להתחבק עם הממסד. ניזון מתקציב של משרד החינוך ומוסדות אחרים, מבוקר על ידי מבקרי תיאטרון ש"רוממות" המוזה בראשם, וממסדיות שפתם – וכך החל הפסטיבל להתקרב לזרם המרכזי, המיין סטרים.

חוצות הפסטיבל הציגו "שואו", מייצגים שהתאימו לקהל המקומי. דוכני שוק "רמלה לוד", צצו כפטריות וכך במהרה  יכולת להגיע ליריד "רמלה לוד", מבלי להגיע לתיאטרון עצמו. יכולת למצוא קולפנים למזון, בושם לאישה, חולצות לילדים וצעצועים מסין ולסיים אולי בחומוס אם נשאר לך כסף אחרי הארטיקים ושאר ירקות. גם ההצגות נעשו פחות נועזות, מתריסות ונוקבות.  בשנה שעברה מסיבות "גני הפסטיבל" כבר לא התקיימו.

שוחחתי בשנה שעברה עם המנהלים האמנותיים מוני בן יוסף וסמדר מעין-יערון. הם חשו בכך. הם ידעו שככה לא בונים חומה. תיאטרון אחר, למען הדיוק. השנה הם החליטו לנסות ולשנות. לנסות להחזיר את ימי הזוהר לפסטיבל עייף וחסר חיוניות.
 בתיק העיתונות כותבים מנהלי הפסטיבל:  "אנו מרגישים כי חלוף הזמן יצר מעין "נורמליזציה" ביצירה כאן ובתיאטרון הישראלי בכלל. דווקא כאן בפסטיבל עכו, שהוא חוד החנית ואספקלריה, חשוב לחזק את המקומות שנחלשו". הבטיחו? נראה איך יקיימו.

אז מה הם מבטיחים לנו בארבעה ימים גדושי תיאטרון, מוזיקה ומופעים? כ-250 אירועים, שזה ה-מ-ו-ן.  ביניהם – מתחם אורבני שישלב מופעים מאמנויות הרחוב,  ברייק-דאנס וראפ,  מופע אקרובאטיקה ומחול אווירי מרהיב- "gravita".  7 בום , פרויקט מיוחד של שיתוף פעולה בין אמנים יהודים ופלסטינים מירושלים, הקרנת בכורה לסרטו של היוצר חוני המעגל, "אייקון בשר ודם" ועוד. כל ערב לאחר סיום ההצגות יערכו הופעות מוזיקה בגני הפסטיבל. בין האמנים  – רייסקינדר, phototaxis,  D.J  מוחמדג'באלי. נראה מבטיח, צבעוני ועצבני.

זריחות

השמש עולה. קרניים ראשונות. כדור אדום זוהר. השמיים נצבעים. נשמעת ירייה. וכך גם בזריחה הבאה. והבאה. כל אלף זריחות יוצאים לחופשה. זו שגרת החיים בבסיס הוצאות להורג, אי שם. השגרה מופרת כשחייל חדש מגיע לבסיס, חובש שמתעקש לטפל בפצועים ולא במתים. ובעיקר כשאחד המוצאים להורג, מוזיקאי חובב, מסרב בכל תוקף למות. והשמש מתעקשת כל פעם לזרוח מחדש. למרות הכול.  

מאת: דניאל זהבי | בימוי: נדב פרידמן | שחקנים: שחר זכאי, אלעד רוט, ינון שאזו | עיצוב תפאורה, תלבושות ואביזרים: יואב סיני ונועה רושובסקי | מוזיקה מקורית: נדב ויקינסקי | עיצוב תאורה: זיו וולושין | מפיקה ועוזרת במאי: טל מיכלוביץ.

•

GIANT

או: כל מה שתמיד רצית לדעת על כלום ולא העזת לשאול.

עבודה חדשה של אריאל אפרים אשבל ואיזבל לואיס. GIANT היא חלל ליצירתם, הערכתם וניתוחם של דימויים. המתחם יהיה פעיל במשך כל שעות הפתיחה של הפסטיבל. "במסגרת העבודה נציע לקהל שלל שעשועים ושירותים, תוך כדי שאנחנו חושפים את מהלך התהוותו של מופע, אשר לא מגיע אף פעם לכדי מיצוי ואינו מתייצב כיחידה אחת שנקראת הצגה".

יוצרים: אריאל אפרים אשבל ואיזבל לואיס | מאת ובהשתתפות: ג’וזף מיינו, אסנת קלנר, יאיר רשף יאן-סבסטיאן שובה | מוסיקה: מאיה דוניץ | הפקה בפועל: הילה אילן. המופע בשפה האנגלית.

•

הטווס מסילואן

שלושת אלפים שנה מפרידות בין ממלכת דוד לבין בית ישן בכפר סילואן. יום אחד מגיעה לכפר נעמה, שבאה לראות את הבית בו חיה סבתה, ובו מתגוררת מזה שנים משפחה פלשתינית: שתי אחיות, אימאן ויסמין, מנהלות את מכון היופי “הטווס מסילואן”. אימאן עושה הכל על מנת לטפח את העסק המשפחתי. ליסמין יש חלום: לנסוע לירדן ולפתוח בקריירה של זמרת. עד מהרה מבין יורם, מנהל עמותת “ממלכת דוד”, את הפוטנציאל הגלום בקשר המשפחתי של נעמה אל הבית ויוצא לפעולה. שורה של דמויות ובהן מאבטח מאוהב, ילד אילם, ארכיאולוגית אמביציוזית, מתנחלת הבונה מנהרה בחדרה וגם טווס-יעידו על מה שארע בין כתלי בית המריבה. קבוצת יוצרים ושחקנים, יהודים ופלשתינים, מביאה יותר מסיפור אחד אל זירת התרחשות מקבילה בלב בנין בעכו העתיקה.

מאת: עלמה גניהר | בימאים: חן אלון, סיני פתר | שחקנים יוצרים: אורטל אבנעים, ג’ורג’ איסקנדר, דורי אנגל, דיויד בילנקה, רימא ג׳ואברה, סמירה סרייה, פביאנה מיוחס, שרון אינגריד שטרק | תפאורה ותלבושות: אשרף חנא מוסיקה: שוש ריזמן | תאורה: עמיחי אלהרר | מפיקה: דנית אמינוף.

•

אנו בונים פה נמל

תוכנית בידור חדשה עם שירים ומערכונים.

"קו החוף שלנו הנמתח מצפון לדרום מלווה אותנו בכל אשר נלך: זיכרונות מן ההפלגה ההיא, שירו של הפיראט, עלמה המצפה בכל נמל וקולות רחוקים שהעדפנו לשכוח, שזימרתם עוד תורידנו אל המעמקים. מן הים באנו לכאן ואל הים רוצים לזרוק אותנו חזרה. והנמל, הנמל שלנו, הוא בית וחוף מבטחים, אך גם המקום בו נידחק לסירות משוטים, כשכל הדרכים האחרות יחסמו. הנמל שלנו הוא געגוע לכל הנמלים שאף פעם לא נבנה".

כתיבה: אנה כהן-ינאי, יונתן קונדה, נטע וינר | בימוי: רז וינר | ביצוע: יונתן קונדה, נטע וינר, רז וינר | הפקה: זהר אלמקייס, רז וינר | הפקה מוזיקלית: נטע וינר | עיצוב במה ותאורה: איליה פלדשטיין | עיצוב תלבושות: מיכל קפלוטו | מוזיקה מקורית: נטע וינר וליטל שליט | מוזיקאיות: ליטל שליט, ענבר הימן, נועה יעקב.

•  

הרעלת זעתר

יוסף הוא ערבי, שמוכר ליהודים תכשירי זעתר ליופי, לדו-קיום, לאהבת האחר, לאון הגברי – ומה לא. הוא מעלה מופעי מכירות עם הבובה סומסום, שלמענה הוא למד לדבר מהבטן וחיבר שירים אותנטיים. הוא מצחיק ושנון, אך לא פחות חשוב: ריאלי ומעשי. אך הלילה, מכל הלילות, סומסום הבובה משתגעת. היא מחליטה שאינה רוצה להיות המשת”פית התורנית. יוסף נלחם בה, אך לבובה תוכניות אחרות. זוהי אלגוריה שמרכיבי הפנטזיה שלה שאובים מהמציאות, מבלי ליפול לקלישאות פוליטיות ישירות. מה שנקרא: תיאטרון אחר אסלי.

כתיבה: עלא חליחל | בימוי: פיראס רובי | משחק: מייסרה מסרי, הנרי אנדראוס | מוזיקה: אקרם חדאד | תפאורה ותלבושות: מג’דלה ח’ורי | ביצוע בובות: סאשה צ’רנין | תאורה: פיראס טראבשה | וידיאו ארט: איאס נאטור | הפקה: תיאטרון מראיא – מג’אר.

•

 •

וְלוּ

יצירה לבמאי, רקדנית ומשורר

יצירה רב-תחומית, המנהלת שיח פואטי-ארוטי-טראגי נוקב בין שלושה פרפורמרים: במאי, רקדנית ומשורר, אודות האהבה, היצירה, המציאות והבדיון. מתוך המחקר האמנותי המנסה לבדוק את גבולות מעשה האמנות ויחסיו המורכבים עם החיים עצמם, נולדה יצירה, בת 3 מערכות, המתרחשת ב- 3 ערוצים מקבילים: החיים, היצירה והווידוי.

יצירתו של: מרטין מוגילנר | פרפורמרים: אריאל ברונז, בר אלטרס, ג'רמי אלפסי, ברק בן דב, חבר פרלמוטר, מרטין מוגילנר. מופע עמידה.

•

פוליו

“משהו קורה לילד כשהוא נכנס להוויה הבית ספרית, הוא עוטה עליו תפקיד, אישיות, הוא הופך להיות מישהו אחר. משהו מוזר קורה לילד כשהוא נכנס לבית הספר, ואולי הדבר מתקשר אצלו לצלילי הפעמון, למראה השולחנות הירוקים והלוח הירוק. הוא מפסיק לחיות את חייו ומתחיל להשתתף בחיים הסמליים והמלאכותיים, שהם חלק מן המציאות הבית ספרית. הוא חוזר לאסוף את חייו מאחורי השער של בית ה,ספר, בדרכו הביתה.” (דן לסרי מתוך: פינוקיו יורד מהפסים).  על ההפקה: קבוצת יוצרים ישראלים שמתגוררים בברלין. בפסטיבל עכו 2010 זכו במסגרת "עכו 2" עם ההצגה "דקת דומייה". ההצגה ממשיכה לרוץ באירופה. בהפקת התחרות היוצרים בוחנים את השאלות מה מהות החינוך שלנו ולאן הוא מוביל אותנו? למה ילדים נשלחים לבית הספר כמעט ללא עוררין? מה מטרותיו של בית הספר? ההצגה מתרחשת בבית ספר יסודי ערבי, בהשתתפות הורי השחקנים כשחקנים בהצגה, ותלמידי בית ספר תושבי עכו.

בימוי וכתיבה: הילה גולן | משחק וכתיבה: ניבה דלומי, אריאל ניל לוי | בהשתתפות: מיכאל גולן, עזרא דלומי, נאוה לוי ועוד תלמידים, מורים ובני משפחה. | מפיקה: יערה קיפניס.

• 

קיגלר: חייו ומותו

קיגלר, סוכן ביטוח אפרורי, גס ולא סימפטי, זוכה לטלפון ממשרדו של אחיו הצעיר ג’ון מקנטאקי המבשר לו כי אחיו גוסס. קיגלר קופץ על ההזדמנות ונוסע לפגוש את אחיו איתו לא דיבר 20 שנה, בעקבות מאבקים של אגו וכסף. הוא מקווה להתרגש מהאיחוד המחודש, שעל סף המוות ולעבור חוויה רוחנית עם עצמו וכך גם למצוא שוב את זהותו הרגשית. אלא שהמסע הרוחני נקלע לקשיים כי ג’ון מתעודד יתר על המידה מהמפגש עם אחיו הגדול, ומתחיל להחלים.

מאת ובבימוי: עודד ליפשיץ | משתתפים: דוד קיגלר, רחל דובסון, פלורנס בלוך, יוסי טולדו, נעמי פרומוביץ’-פנקס | מוסיקה מקורית: דודי זבה | עוזרת בימוי והפקה, ומנהלת הצגה: ליאת פסברג | הפקה בפועל וניהול ייצור: אילן לינבנד | תפאורה ותלבושות: אנה זיו | תאורה: עומר שיזף.

•

ארוחה משפחתית

"כל המשפחות המאושרות מאושרות הן – כל אחת עפ"י אומללותה." ארבע ארוחות משפחתיות בטעם רע. כרוניקה של ארבע קומדיות קצרות הבוחנות את הגבולות, הטאבואים, האג'נדות, והפוליטקלי-קורקט של התא המשפחתי.

מחזאי: אריאל ברונז | במאי: מתן זרחיה | מפיקה: טלי לאופר | שחקנים: נעה בירון, דניאל ברונפמן, אורי יניב מוסיקה: חבר פרלמוטר | עיצוב תפאורה ותלבושות: אלה רוזנצוייג | עיצוב תאורה: נדב פסח.

•

חמור אוכל תפוז

סאטירה דוקומנטרית

סליחה, עם מי מדברים כדי להצטרף לטובים? בטיול השנתי לרחובות הם ראו פרדס מלא בתפוזים, כל הכיתה התפקעה כשראו חמור אוכל תפוז. המורה רחל שמעוני הייתה שובבה – “אתם כולכם תפוזים!” אמרה ושמה לכל התלמידים באוטובוס מדבקות של ג’אפה על המצח. ואז היא שמה גם לעצמה. באוטובוס שרו את “בפרדס ליד השוקת”. הילדה שישבה מאחור שרה איתם וחייכה, אבל בלב חשבה על השיר שמישהו לימד אותה – “בפרדס ליד השוקת ערבי אונס תינוקת והיא לא בוכה”. אסור לה לחשוב עכשיו על שירים גסים, עכשיו היא תפוז.

כתיבה ובימוי: יעל טל | מוסיקה: נעמה רדלר | מבצעים יוצרים: ניצן נאור, אייל ראדו, נעמה רדלר, נטע שפיגלמן | דרמטורגיה: דנה אתגר | תלבושות: לוסיאנה פילמר | עיצוב במה: שאול אפרת | תאורה: נדב ברנע.

•

מרתון

מופע תנועה סיזיפי, דוקו-אבסורדי

שלוש דמויות רצות במעגל, הן יצאו למסע ספיראלי אל מעמקי הישראליות. מי מהן תשרוד? ובאיזה אופן? בתוך זירת המעגל נחשפים ומתעצמים תהליכים אישיים, מערכות יחסים ושאלות של זהות אישית וחברתית. ככל שהזמן עובר המסע הופך קשה וכואב יותר. בהדרגה נפתחים הפצעים של החברה הישראלית ונחשפות ברירות המחדל שלה.  מרתון היא לא הצגה, כי אם תהליך אותנטי של התשה מתגברת המתרחש לעיני הקהל בזמן אמת.

 קונספט, כוריאוגרפיה ובימוי: אהרונה ישראל | טקסט: אהרונה ישראל, אסא וולפסון בשיתוף עם רקדנים יוצרים ריקוד, משחק ושירה: איליה דומנוב, מירב דגן, דניאל פייקס | מוזיקה: אודי ברנר.