איזה כיף אדיר זה לחשוב אחרת ממה שחשבתי, וכשאני משחררת את הפחד והולכת עם המחשבה שלי עד הסוף, מחשבה שעד לפני רגע היתה רק בגדר פנטזיה הולכת ומתעצמת בתוכי. כך אני מתרגלת ביני לבין עצמי אין-ספור מחשבות, על עצמי ועל הסובב אותי
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
עבודה שגרתית ולא מספקת, בן/בת זוג שלא משדרים על אותו גל, ראייה וחשיבה מקובעות, כל זה ועוד רבים אחרים מלווים אותנו בחיים. לעיתים קרובות אנחנו מעדיפים להישאר במצב מאוד לא נוח ולא בריא, העיקר לא לעבור שינוי. למה?
כי אנחנו פוחדים, פוחדים מהלא נודע, מאתגרים חדשים, לא יודעים מה תהייה התחושה שלנו ומבועתים ממה שידברו עלינו.
אזור הנוחות הוא המקום שהכי נוח להיות בו: לא צריך להתאמץ יותר מדי, לא צריך לחשוב מחוץ לקופסה, אפשר להמשיך בשיגרת יומנו, לרצות את כולם מלבד עצמנו. אנחנו יכולים לחיות כך שנים על גבי שנים, לאף אחד לא יהיה אכפת.
אבל לנו צריך להיות אכפת. אכפת מעצמנו. אם לא נעשה מאמצים לצאת מ"אזור הנוחות" שלנו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו נחנקים משגרת חיינו, ומזה שאנחנו שומעים לכולם, מלבד לקול הכי חשוב שיש, הקול הפנימי שלנו.
הקול הפנימי לא מוותר, הוא קורא לנו, שולח לנו אזהרות
הקול הפנימי לעולם אינו משקר. אנחנו נהדרים בהדחקתו, בהדיפתו מאיתנו בחוזקה, כי הפחד משתלט עלינו ולא נותן לנו מנוח. אך הקול הפנימי לא מוותר, הוא קורא לנו, שולח לנו אזהרות בקשר למצב שלנו ומלווה אותנו כל הזמן. איש איש והקול שלו, איש איש והשינוי שחייב לבצע.
לצאת מהרגלים ישנים ומקובעים זה לא פשוט בכלל. היציאה מצריכה בראש ובראשונה שינויים בהרגלי החשיבה. ועכשיו? באמצע החיים לנסות להתחיל לחשוב אחרת? אוי, לא, עצם המחשבה על זה מעוררת דחייה ופחד – ולעיתים בריחה מהירה כרוח בחזרה להרגלים הישנים. אני קוראת להם "הרגלים מגונים", כי אין בהם שום דבר חיובי, הם פשוט הרגלים. אנחנו כל כך רגילים אליהם, שאנחנו לא רואים מעבר, לא חושבים מעבר, כמעט רובוטים.
חלק ניכר בהצלחה היא המודעות וההבנה, לדעת איפה אנחנו תקועים, מהו אזור הנוחות שלנו. עם הפרטנרים שלנו? עם הילדים? בקריירה? עם ההורים? אולי הכסף שאנחנו מרוויחים, או לא מרוויחים? ברגע שיש מודעות וקבלה, התובנות לא יאחרו לבוא והחיים יהיו מספקים ושלמים יותר. מודעות היא כוח.
אז איך עושים את זה?
רבים פונים לייעוץ מקצועי, וזה לגיטימי. אני בוחרת להאמין בעצמי, להאמין שאני יכולה, להתחיל בדברים קטנים. ואם זה מצליח לי – לא לפחד גם מדברים גדולים.
הכל בראש, הכל במחשבה, הכל מתחיל ומסתיים רק בנו. אם אני מרגישה שאני מקובעת ודורכת במקום, אני פשוט עושה עם עצמי נסיונות. אף אחד בכלל לא צריך לדעת, זה ביני לבין עצמי. ברגע שקו מחשבה פונה לאזור הנוחות והקול הפנימי שלי מתחיל לצעוק – אני משתדלת לצאת מהחרדה ואומרת לעצמי: בואי, תראי מה את מרגישה, תראי לאן זה מביא אותך, את לא מכירה את המקום הזה, וזה נהדר לחוות דברים חדשים, פותח את הראש להזדמנויות חדשות.
איזה כיף אדיר זה לחשוב אחרת ממה שחשבתי
וכשאני משחררת את הפחד והולכת עם המחשבה שלי עד הסוף, מחשבה שעד לפני רגע היתה רק בגדר פנטזיה הולכת ומתעצמת בתוכי. כך אני מתרגלת ביני לבין עצמי אין-ספור מחשבות. איזה כיף אדיר זה לחשוב אחרת ממה שחשבתי, לתרגל לעצמי מחשבות חדשות, על עצמי ועל הסובב אותי. כן, גם האנשים מסביבי נראים אחרת. בתחילה זה מפחיד, חסר פרופורציות, לא מוכר, מין גישוש בחשיכה. אך כשהתמונה מתבהרת, עד לכדי אור ממשי, אני מרגישה הקלה עצומה, ההקלה שמגיעה עם ההצלחה.
אפשר להצליח לבד, זה בדוק. מובן שהדרך ארוכה, קבעונות והרגלים של שנים אינם דבר של מה בכך. אבל התירגול הקטן, היומיומי, נותן את אותותיו בצבעים שלא הכרתי.
עדיין נוח לי לא פעם לחזור במהרה לאזור הנוחות, לא לרצות שינויים, לתרץ לעצמי אלף תרוצים קטנים וגדולים: אין לי חשק עכשיו, וזה בכלל לא הזמן, ולמי בכלל יש כוח? עזוב אותי עכשיו, קול פנימי מעצבן, שום דבר לא מתרחש בין לילה, אך כשזה מתרחש, הסיפוק גדול וההתרגשות עצומה.
"ספר החיים והמתים הטיבטי", מאת סינגואל רינפוצ'ה, אמנם מספר על החיים והמוות, בעיקר עוקץ את הפחד מהמוות ומנסה להתייחס אליו כאל חבר ותיק, שאין מה לחשוש ממנו, אך גם בין היתר מדבר על הקבעונות, על הפחדים, על הצורך בשינויים כשעודנו כמובן עדיין בחיים. הנה ציטוט מהספר:
אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני נופל לתוכו.
אני אבוד… אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.
אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.
אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת… כוחו של הרגל.
עיניי פקוחות:
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.
אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני עוקף אותו.
אני הולך ברחוב אחר.
לכאורה, נראה כל כך פשוט, לעקוף את הבור וללכת ברחוב אחר. כך גם קו מחשבה, לזרום עם קו מחשבה אחר ולראות לאן נגיע. זה לא פשוט, מצריך עבודה עצמית יומיומית, קשה, אך ברוכה.
בשנייה שזה קורה, מה שחשבתי שמפחיד ובלתי ניתן להשגה הופך קל, כמו חומה עתיקה שלאט לאט נסדקת, ומה שפחדתי לראות מעבר לחומה מתגלה עכשיו במלוא יופיו, אור גדול ודרך חדשה לצעוד בה.
לפחד משינויים זה כמו לפחד מהחיים. צריך לקבל את הלא נודע באהבה, וגם אם נופלים – ונופלים הרבה – קמים וממשיכים הלאה. הקול הפנימי שלנו ינחה אותנו לכל אורכה של הדרך.
לא לפחד מהפחד, לא לפחד לחשוב אחרת, אפשר לעשות את זה לבד.
אתגרים הם מוארים, ולהאמין בעצמנו – זה מוטו חשוב לחיים.