כבר הסתיו עכשיו ולא צריך סיבות להיות עצובים. אז נניח שבאמת סתיו עכשיו, והאמת היא שלא צריך יותר מדי סיבות להיות עצובים. המציאות מספקת לנו אותן בשפע. עוד מעט יבואו בחירות (קודם באמריקה, אחר-כך אצלנו); נתניהו יהיה אותו נתניהו, הים אותו הים ואיראן אותה איראן. כי אנחנו הרי תמיד לפני או אחרי בחירות, לפני או אחרי מלחמה, לפני או אחרי בועה; במיתון, בצמיחה וגם צניחה.

החיים שלנו הם חיים פוליטיים. הם כאלה גם עבור אלה ששונאים את הפוליטיקה והפוליטיקאים; הם כאלה גם לאלה שמנסים לברוח. החינוך שלנו הוא פוליטי, הבריאות שלנו היא פוליטית, הביטחון, הכלכלה, הכסף הם פוליטיים. הכל פוליטי.

המערכת הפוליטית הישראלית היא מציאות על-זמנית. נצחית. היא לבה שרותחת ומבעבעת כל הזמן. וכמו גייזר, מדי פעם הקיטור מתפרץ, עולה לשמיים ואז צונח בחזרה למי האפסיים הפוליטיים ברחש המוכר של טיפות מים שמקפצות להן על שמן רותח.

מחירי סוף העונה. התחנה האחרונה. התחנה שלא עונה

ועכשיו זו כמובן עונת הפרשנים. קשה שלא לקנא באלה שמזייפים אורגזמות של התרגשות מלאכותית על כל נאד (תסלחו לי) של כל פוליטיקאי מסוג ז'. ישראל כץ אירח מאות חברי מרכז בסוכה, גלעד ארדן נאם בחנוכת מזבלה חדשה, הבובה-שטייניץ מעורר תככים בין שני הסיירים הבכירים בדימוס, ולא מבין שברגע שיתאים להם הם ימחצו אותו כמו היה זבוב טורדני; וכחלון, רגע – איפה כחלון? איפה אביר צרכני הסלולר והתקשורת, שהתאדה ברגע שנפל עליו תיק הרווחה המעיק? אין נביא, ובטח לא בעירו.

כמה שהם פתטיים.

ושוב אריה דרעי מאיים בקאמבק (את מי הוא בכלל מעניין?); ואהוד אולמרט שוב צח ונקי ("לא היו מעטפות!"); ויאיר לפיד הוא פתאום אביר הפרולטריון ("איפה הכסף?" אולי בגנקי); ושלי יחימוביץ', שטוענת בתוקף שהיא הולכת להביס את הביבי; ואותו אהוד ברק שמחפש את הדבק שישאיר אותו על הכיסא בקריה לעוד כמה שנים.

כמה שהם עלובים בניסיונות המעליבים שלהם לקושש אהדה לרגע שתביא אותם לג'וב די מאוס שהם בוודאות ישנאו וגם יטרחו להכריז על זה ללא בושה. ככל שהם מתעבים את הפוליטיקה, את הפוליטיקאים, את המערכת שממציאה ומנציחה את דמותו הגרוטסקית של "שליח הציבור" (המרכאות במקור) הישראלי – ככה הם עושים כל מאמץ בשביל להיכנס בשערי המועדון הזה, שממש לא שש לקבל אותם. ובאמת, מה ליאיר לפיד ולדיוני תקציב עם ליצמן? מה לניצן הורוביץ ולדיון בענייני חברה ותרבות עם כצל'ה? מה לטיבי ולביבי? על מי הם עובדים? אומרים שקווים מקבילים לעולם לא נפגשים, אבל במקרה של כנסת ישראל כולם איכשהו נפגשים ומתכנסים באותו קן קוקיה. אין לי מושג אם הם נהנים מזה, והאמת היא שאין לי גם חשק לבדוק. מי שנהנה מזה –  שיבושם לו. בזמן האחרון למדנו שיש עשרות גוונים של בחילה.

מאז ד"ש המציאות קבועה: ימין, מרכז-ימין וקצת פחות ימין

ובאמת, תגידו לי: זה ממש משנה כמה יוציא הפעם הליכוד? למישהו אכפת אם יישאר זכר ממופז? זה באמת חשוב בכמה תזנק יחימוביץ'? כמה גבוה יגיע לפיד? זה באמת משנה? והרי מאז ד"ש ב-1977 – אותו גוף מלאכותי שמכונה "מרכז פוליטי", שהעלה אז את בגין לשלטון – המציאות ברורה וצפויה כמו מידת שביעות הרצון של שרה מעבודתה של העוזרת. התמונה הכללית קבועה, וכל השאר זה רק משחק של כיסאות מוזיקליים. הימין מכתיב את הקצב ונותן את הטון, השמאל משלים עם הדה-לגיטימציה הפלילית שמחקה אותו ברגל גסה, הרעבים אפילו לא מתחלפים, הערבים הם אותם ערבים, החרדים בדיוק אותם החרדים רק יותר, ש"ס מרשימה ביציבות שאינה תלויה באיש, ובשני הקצוות יושבים כמו תמיד הסמנים הימניים והשמאליים, כמו היו הסלעים שתוחמים את שני קצותיו של שובר הגלים.

החברה הישראלית מפורדת, שונאת, מתעבת, מתחרדת, מימינה, מתחזרת ומתנתקת. אין חופש ואין ביטוי. סוכני הידע והמידע מושפלים ומדוכאים עד עפר, ומשאירים את ההון והשלטון לחגוג את נצחונו באין מפריע. החינוך, האקדמיה, התקשורת, העיתונות, התרבות, האמנות וכל מה שלא תואם את הקו של אנשי הכוח (כסף ופוליטיקה) – נרמס ונמחק. ערוצים ועיתונים קורסים ונחנקים; אייקונים של חברה ותרבות נמחקים, והברברים עומדים מנגד וצוהלים. מה להם פתיחות, פלורליזם, מחשבה חופשית, ביקורת, פקפוק. מבחינתם אין שאלות: הכל ברור. וכן, הכל נהיה בדברו. התרבות, העיתונות, האמנות, הרווחה, החמלה, המצוקה, השוויון – כל אלה רק אנרכיסטים מסוכנים. אסור לתת להם להרים ראש. אין להם לוביסטים, אין להם הגנה, אין בהם צורך. מה לנו היסטוריה ותרבות אוניברסלית? תנו לנו חברון ביום וריאליטי בלילה. אופיום להמונים? לא בדיוק. בקושי לחם לעניים. ואם אין להם כסף גם ללחם – שימותו. כי כמה מנדטים הם כבר שווים, יפי הנפש הבוגדים האלה.   

אז מה באמת נשאר מהשמאל? וכמה באמת שווה המרכז? ומה מצב הגושים? אה, טוב ששאלתם. יש גוש והוא ממאיר. וגם יש פרוגנוזה: זה סופני.     

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא בחירות"]