Skip to content

תחת שמי פריז – רשמי ביקור קצר בשלהי קיץ

במקומות האלה האבנים הן אבנים או אנדרטות ולא "סלע קיומנו", בית עתיק של איזה אציל הוא שכיית חמדה ולא "קבר יוסף" שכדי להגיע אליו לעתים מסכנים חיים. אין כאן "מערת מכפלה" שעל בית לידה מכריזים מלחמה. טיול מעורר מחשבות בעיר האורות
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

ביקור  קצר בפריז, יש לו תכלית כפולה: להיות קצת שם ולא להיות כאן. אין מדובר בשכיות החמדה הרבות של העיר, שבביקור של כמה שבועות ניתן להספיק לראות רק את מקצתן, אלא בביקורון של ארבעה ימים נטו "תחת שמי פריז", כאשר השמיים הם בצבע תכלת עמוק  ולמטה חשים משב רוח קל, ראשית צבעי השלכת וצבעי אקוורל של הבוטיקים המעוצבים.

אנחנו סתם פוסעים בנחת. לא שומעים קולות של אייפונים, לא את החדשות הלוהטות על חושת מריבה ליד מערת המכפלה וגם לא על הגרעין האיראני, נהנים לצעוד ליד הליכתן המתופפת של הפריזאיות המטופחות ואנשים מכל צבע, מין ולבוש, העוברים לידנו וכולם חלק מפסיפס מרהיב.

האדם  תוהה מה יש לפריז הזאת שאין לשום עיר בעולם. האם ויקטור הוגו, ז'אן פול סרטר, סימון דה בובואר, המינגוויי, פיקאסו, דאלי, רנואר ושפע הסופרים, הציירים, השנסונריים כמו אדית פיאף ואיב מונטאן, כוכבי לכת וכוכבי שבת בבתי הקפה, האם הם שעשו את פריז? הם הוסיפו, ללא ספק. אבל הם חיו או שהו בפריז משום שהיא פריז. זה הסוד שלה, היותה פריז. לא הייתי זקוק לשם כך לסרטו של וודי אלן, "חצות בפריז".

להתבשם מבתי הקפה הנפלאים של עיר האורות, שמלבד טיבם וניחוחם היו ועדיין מוסדות תרבות בפני עצמם, עם היסטוריה משלהם. או לפסוע ברוגע באותו "אחו של אלישע" של פעם. השם לקוח מאגדה יוונית, מקום מנוחתם האחרונה של  הגיבורים המיתולוגיים. היום בשמו הצרפתי המלא L'avenue des Champs-Élysées. השדרות היפות ביותר בעולם, עטורות עצים עתיקים שמקורם בסין.

לא אורכה, כשני קילומטרים,  ורוחבה, כ-70 מטרים, הם שמייחדים שדרה מופלאה זאת. אין זה משנה כמה פעמים ביקרת בפריז וטיילת באותה שדרה מרהיבה ביופייה. היא לעולם אינה מאכזבת, תמיד נשארת כמות שהיא אך גם מתחדשת. היא נושמת ונושבת חופש, מהווה סמל למרחב, לאופק, לסביבה ידידותית. העצים לאורכה של השדרה מטופחים להפליא ומשנים צבעים לעת הזאת. לרגע אתה חושב על "החיים בוורוד",   La vie en rose, שיר החותָם של אדיף פיאף המדהימה. בטיול בשדרה נפלאה זאת לא צריך להשתמש במפה או לתכנן, רק ללכת בנחת בנתיב שמוליך אל כיכר קונקורד, עוד מרחב פריזאי מקסים שבלבו "מחט קליאופטרה".

בשולי השדרה משתלבים בהרמוניה מופלאה הבוטיקים והחנויות, שלמטייל כמוני לא משנה מה תכולתם, אבל הם חג לעין. בכל הנוגע לעיצוב והמיצוב הם הם, לעניות דעתי, האמנות העכשווית. גם התצוגה המסחרית של חברת פיז'ו שביקש לראות איתי, נכדי, היא פרומו יפה. כך גם זו של חברת קרייזלר. חנות פרחים באליזה היא פנטזיה צבעונית אחת גדולה. במרחב לא גדול מיצג מדהים של פרחים וצורות. הפרחים המיוחדים, ובעיקר סידורי הפרחים, הם מלאכת מחשבת. העין אינה יודעת שובע, אתה שואף בושם טבעי, וזה עובר לריאות ומשם למוח.

פרחים - בושם למוח (צילם: צבי גיל)

כך זה נמשך לאורך השדרה, עם סטייה קלה במובלעות של גראנד פאליי ופטי פאליי ( הארמון הגדול והארמון הקטן), בואך למרחב הנפלא של כיכר הקונקורד, שגם לה אין דומה וגם בה אין זה משנה אם היית עשר פעמים או שזאת לך הפעם הראשונה. אתה נפעם מן המרחב, אינך שואל כמה בניינים ניתן היה להקים, או שכונות שלמות, כשם שאינך שואל כמה מצרים ועבדים מתו בבניית הפירמידות וכמה סינים מתו בהנחת  המסילה למערב ארה"ב. אתה אפילו לא חושב על זה. החיים חזקים מכל. זה כאן ועכשיו, ואולי זה חלק מן האווירה הפריזאית. העבר נמצא כרקע, בעוד שבאתונה הוא נמצא במרכז הבמה ואתה צריך לחזור לאחור ולדמיין איך היה העבר המפואר. פריז היא עכשווית, תמיד הייתה ולעולם כנראה כך תישאר.

אתה ממשיך עד לגני טילרי, נח ומזין את עיניך בצבעי הירוק השונים בפארק המלבני המדויק הזה. בוני הערים והאדריכלים הצרפתיים ידעו  סימטריה מהי, הרמוניה מהי. ראו גם את וושינגטון – היא פרי תכנון של בונה ערים צרפתי, פייר שארל ד'אנפן, שהוזמן על ידי הנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון לתכנן את בירת ארצות הברית.

להיות בחוץ 

פריז  נמנית עם הערים שאפשר ללכת בהן ולא להשתעמם אף לרגע וללא צורך ברכב או אף במטרו. המלון שלנו היה ליד כיכר גאר דה ליון, תחנת הרכבת בקצה רחוב ליון. ניתן היה לקחת מטרו בכיוון לכיכר ווז' הידועה, אבל טיילנו ברגל, מרחק קצר עד לכיכר הבסטיליה, כיכר הדורה, ובלבה אנדרטת החופש המפוארת, אנדרטת יולי (מועד המהפכה).  זאת כיכר שוקקת בכל שעות היום, של מופעי חוצות, קונצרטים, עצרות וסתם התכנסויות. בלילה שבו עברנו התקיים שם איזה כנס של אופנוענים ואפשר היה לחשוב שאלה עוד מעט יסתערו שוב על הבסטיליה. בערבים ובלילות המסעדות, הברים ובתי הקפה הומים אדם.

תכף יסתערו על הבסטיליה!

משם הלכנו דרך רובע מארֶה. אתה מרגיש משהו מיוחד כשאתה יודע שרגליך פוסעות על דרך שקיימת מאז המאה ה-12, שלמעשה זאת לא הייתה דרך, אלא אדמת ביצות. אתה חוזר ומבין מדוע זאת פריז ולא רומא או אתונה, העתיקות ממנה בהרבה. במארה אתה לא רק מהלך על מקום עתיק, התושבים שחיו פה השאירו עקבות. אלה היו מאנשי האצולה של אותם ימים, כהני הדת ושאר השועים. אבל גם תושבי פריז שלאחר המהפכה, בעלי מלאכה, סוחרים ופועלים שגרו באזור העתיק הזה, השאירו טביעות. אגב, בין אלה היו גם יהודים שהתגוררו במקום בסוף המאה ה-19. חלקם גרים שם עד היום, כמו ברחוב רוזייה.

בניגוד לירושלים היא אינה עיר קדושה, אלא עיר חולין למהדרין – תודה לאל

בכלל, בטיול ברובע העכשווי הזה אינך נותן את הדעת לעתיקותה של העיר. אנחנו יודעים שירושלים היא עיר עתיקה, רוב העדות מצויה למטה, בחפירות הארכיאולוגיות. אבל גם פריז עברה את גיל אלפיים. ידוע בוודאות כי שבט קלטי-גרמני בשם "פריזי" ישב במקום בעת הגעת צבאו של יוליוס קיסר לשם, בשנת 52 לפנה"ס. פריז הייתה אז כפר דייגים ששכן על אי באמצע נהר הסיין, אך מיקומו היה על צומת דרכים חשוב בגאליה. על האי  ובאזור גבעת סנט ז'נבייב שבגדה השמאלית  הקים קיסר את העיר הרומית לוטסיה (ע"פ ויקיפדיה). שפר לה מזלה, שבניגוד לירושלים היא אינה עיר קדושה, אלא עיר חולין למהדרין – תודה לאל.

פריז היא גם אחת הערים השמורות ביותר. מה שהיה פאר והפך למשכנות עוני שוחזר במידה מבלי לאבד את הצביון של הסימטאות המקסימות. ללכת לאיבוד בסימטאות המארה זה כיף מיוחד, שכן אתה מגלה עוד מראה יפה, עוד בית מקסים וחצר חבויה מרהיבה. גם המסעדות במקום מגוונות, ודומה שיש שם יותר מסעדות בינלאומיות מאשר צרפתיות: מסעדות יווניות, איטלקיות, וייטנאמיות, תאילנדיות, אינדונזיות, הודיות, מרוקניות, יהודיות וסיניות. כאן נמצאת גם הכנסיה הסינית של פריז – וכל זאת  רק מה שהעין רואה בחוץ.

בסופו של  המסע הרגלי תגיע לפלאס דה ווֹ‏ז' Place des Vosges , הכיכר העתיקה ביותר בפריז. פלאס דה ווז' עונה גם לאלה שמחפשים מוזיאונים, שכן הכיכר עצמה היא מוזיאון. במרכז הכיכר היה בשעתו פסל ברונזה של לואי ה-13 רכוב על סוס. הפסל הוזמן על ידי הקרדינל רישלייה, שהתגורר בכיכר. המהפכה הצרפתית הביאה בין השאר להריסת הפסל וגם לשינוי שם הכיכר. אבל זה שוקם בראשית המאה ה-19. כיכר הווז' היוותה למעשה המסד לעיר מטרופוליטנית, והיא בעצם לא כיכר אלא רחבה בצורת ריבוע מדויק של  140 מטרים על140 מטרים. גם הבתים הם סימטריים, וביניהם קימורים שעל קירותיהם יצירות אמנות. עם  המפורסמים שגרו בה נמנה הסופר ויקטור הוגו.

כך התהלכנו  בכמה מרובעי פריז, בתי נכדי ואני, כתיירים, אף כי מוגזם יהיה לומר שלא השתמשנו במטרו.

אנג'לינה

לנכדי בן ה-14 לא היו כל דרישות, בשבילו כל דבר היה בו חידוש. לעמת זאת, בתי ראומי, שביקרה כמה פעמים בפריז, היו לה שני אובייקטים שהיו רשומים כ"חובה". מכיוון שהמקצוע שלה הוא עיצוב ומיצוב והיא גם מנהלת איקיאה בנתניה, חשוב היה לה לבקר בתערוכה "הבית ואביזריו", והיא נמצאת בצפון פריז, מרחק גדול למדי מן המרכז. אבל היא עשתה זאת והצֵרָה על כך שביקור של כמה שעות היה קטן מדי. המטרה השנייה הייתה קפה אנג'לינה, שנמצא בריבולי, מאחורי הלובר. ראומי, כל עוד לא דוממה את  מנועי הדחף שלה, מסוגלת בשעה עשר בלילה, לאחר יום צעדה מייגע, לנוע לריבולי, ובלבד שתטעם מן העוגות שניחוחן מגיע עד לישראל. אבל מכיוון שהרוב לא התלהב, היא נפלה שדודה, בהנחה שעוד לא אבדה תקוותנו לאכול עוגות באנג'לינה.

למחרת שייטנו לאורך נהר הסיינה ליד אי-אלה מוקדים מפורסמים בעיר. כאשר הגענו לתחנת הלובר, נזכרה בתי שזה המקום לרדת ולהגיע לריבולי ולצעוד קצת ולבוא בשערי אנג'לינה. יש! ירדנו ועשינו דרכנו כמו צליינים אדוקים לעבר אנג'לינה. ממבט חטוף ראשון  בכניסה זה נראה לי כמו מֶכָּה קולינארית פקוקה. אנשים אמנם לא משתטחים ולא סובבים, אבל לא זו בלבד שהמסעדה הענקית מלאה, אלא משתרך בחוץ תור. למזלנו היו שם זוגות, ורביעיות, ואנחנו, שהיינו שלישיה בלבד, הובלנו אחר כבוד לשולחן. השעה היא שש וחצי בערב, ועלינו לתפוס את ספינת התיור עד שבע וחצי.  הוד רוממותו המלצר נחלץ לעזרת הלחוצים, הביא את התפריט, בחרנו את העוגות, למעט הבחירה שלי חלופה רעה למה שנקרא "עוגת נפוליאון". נפשי יצאה אליה מאז ביקור בפריז במסעדה של גאלרי לפאייט, וטעמה שמור עמי. בגרמנית היא נקראת "קרם שניט" בצרפתית: Mille-feuilles – מילפיי, שפירושו "אלף עלים". אמנם אין בה אלף עלים, אך מספר השכבות המקובל הוא עשר. ההפתעה היא שעוגת נפוליאון היא רוסית במקורה. מכל מקום ,רוסית או צרפתית, יצאתי מתוסכל מאנג'לינה, והסתבר לי שגם הסועדים שנלוו אליי לא התפעמו במיוחד. אולי לא בחרנו בעוגות הנכונות.

אנג'לינה, אכזבה (צילם: צבי גיל)

יואב טוקר, פריז

לא רק  הצבא צועד על קיבתו, גם האזרחים עושים כך. הקיבה תבעה את שלה, ואנחנו בפריז, הבירה הידועה בקולינריות, שבה מספר המסעדות  מכל הסוגים והטעמים בעולם הוא 40,000. בין המקום באזור גאר דה ליון בו התאכסנו לבין כיכר הבסטיליה יש עשרות מסעדות. ובכל זאת, באלה שבחרנו, בימים ובערבים, לא מצאנו מסעדה שהיא משהו מיוחד. מסעדות רבות  בתל אביב טובות מהן.

לפני כשלוש שנים הייתי עם נכדתי בפריז והתאכסנו במלון ברובע מונפרנס. גם בו היו שפע של מסעדות. ערב לפני סיום הביקור קבענו פגישה עם יואב טוקר, מי שעשה את הסטאז' אצלי כעורך בטלוויזיה, עבר לפריז ונהיה כתב שם וכיום הוא גם שדר טלוויזיה מקומי וגם מרצה לתקשורת. הוא הביא אותנו למרחק מאה מטרים מן המלון ברחוב שלא הכרנו, ושם הייתה מסעדה צרפתית כהלכתה.

הפעם בן דודי השני סטפן קירק, במאי טלוויזיה בכיר, שבנו חי בארץ, לקח אותנו לביסטרו סמוך מאוד למלון בשם  Les garnements (הפרחחים), ובאחת מחק את כל הטענות והמענות על מסעדות פריז. לקצר התפעלות מארוחה צרפתית למילים ספורות: היה merveilleux – נפלא.

Au Revoir

לביקור, אף שהוא קצרצר, נלוות מחשבות דו-ערכיות. למשל, גם לי ביקור בזק כזה הוא מותרות. אני מצר על כך שסבים רבים לא יכולים לקחת את נכדיהם ולהראות להם מקומות אחרים. אולי אם נגיע לשלווה וירווח לנו. זה חשוב. זה לימוד. הם לא רק ייהנו, אלא ילמדו שהעולם הוא קטן, ואנחנו לא במרכזו. שלעולם יש בעיות רבות, אבל הבריות חיות ועושות הכול כדי ליהנות מאותה כברת דרך מוקצית ומוקצבת ששמה חיים. במקומות האלה האבנים הן אבנים או אנדרטות  ולא "סלע קיומנו", בית עתיק של איזה אציל הוא שכיית חמדה ולא "קבר יוסף" שכדי להגיע אליו לעתים מסכנים חיים. אין כאן "מערת מכפלה" שעל בית לידה מכריזים מלחמה. כאשר אתה בחוץ וחושב על "מלחמות המצווה" על כל חושה, מערה או מסגד מתפורר שבו קבור כאילו מקובל או צדיק, אתה מגיע למסקנה שאין ארץ בעולם שבה יש עובדי "עבודה זרה", עובדי אלילים ופסלים כה רבים כמו בישראל. כאשר אני בפריז אני יודע שאנחנו קטע קטנטן בכוכב לכת קטן ביקום ענק על מפתן תנועת נוסעים בחלל. בין אם היקום ברא עצמו ובין אם עשה זאת בורא עולם, הכלל הוא שאין קדושה גדולה יותר מקדושת החיים. פריז חיה.

אני אוהב לחזור לארץ. היא ביתי ומצודתי, אבל כדי לחזור צריך לצאת.

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן