סרחיו דניאל צ'רטקוף נולד בארגנטינה ב-1962, ועלה לארץ בשנת 1969. כאן השלים את לימודיו, שירת שרות קרבי בצה"ל, והוא מצייר ומציג זה 24 שנים. עד 1989 חי ויצר בחיפה. בין השנים 1989-1994 חי בלוס אנג’לס והציג את יצירותיו בגלריות ובמוזיאונים בעיר. הוא חבר לקבוצת האמנים "נוהו", ששמה לה למטרה את שילוב האמנות בקהילה, ההיספנית ברובה באhזור. בפרויקטים הקהילתיים עבד דניאל עם נוער עבריין, דובר ספרדית.

בלוס אנג’לס, מוקף בתרבות ההיספנית, ביסס את סגנונו הלטיני ומיזג אותו עם ההשפעות התרבותיות הים תיכוניות. אלמנט זה בא לידי ביטוי בצבעוניות העזה, שמאפיינת את עבודתו. בארה”ב התנסה דניאל בסגנונות וטכניקות רבים, במסגרת עבודתו כצייר תפאורות וציורי בילבורדס, ציורי חוצות, לרוב דיוקנאות בפורמטים מאד גדולים.

 ב-1994 חזר דניאל לישראל ומיקם את הסטודיו שלו בדרום תל אביב, בפלורנטין. בשכונה החל לחקור את האורבניות המקומית המתובלת. הקוסמופוליטיות של השכונה יוצרת חיבורים כמעט בלתי אפשריים בין בני האדם, בין האמנות  ל"מציאות" ובין האמנות לנפש ולנשמת האמן.

הראיון שערכתי עם דניאל התחיל במייל. שלחתי אליו כמה שאלות מהנייד, והתשובה נפתחה במילים: "זה המנוע". לא הבנתי את כוונתו, אז התקשרתי ושאלתי. דניאל הזכיר לי שבתחתית המיילים שלי מופיע הפתגם הלטיני: "Ars Longa Vita Brevis" ובעברית: "הזמן קצר והמלאכה מרובה".

 – תסביר

"מאז ומתמיד חשבתי על המשפט, עד שפגשתי אותו אצלך. אין לנו זמן לדיבורים, להתפלספויות, לברנז'ה, אני בעבודה. אם הייתי יכול, הייתי מחלק את הציורים שלי, אני מוכר כי אני מוכרח להתפרנס, אבל אם אתה שואל אותי, הייתי מעדיף שציור יהיה תלוי בבית ויראו אותו כל יום, ולא במרתף של חברת ביטוח או בנק.

– איך התחלת לצייר?

"השתחררתי מהצבא ב 1983, התחתנתי וגרתי בחיפה, ולא עשיתי הרבה במשך ארבע שנים חוץ מלנשום פנימה והחוצה. כשהבן שלי הבכור, סיטאר, נולד, מצאתי צבעים בבית המלאכה לחרטות של אבי אשתי דאז, 'צבעי הלל', והתחלתי לצייר באצבעות, כי לא היו לי מכחולים, ונתתי את התמונה לאבי. למדתי תוך כדי תנועה. בהתנסות. כמה חודשים אחרי היתה לי כבר תערוכת יחיד וזה הביא חשק לעוד".

– אתה יכול לציין השפעה אמנותית בולטת?

"היו יצירות של אמנים אחרים שהרשימו אותי, לאו דווקא הממותגים שבהם. היום תלמיד עשה לי את זה והכול פתוח כך ששמות לא עושים לי את זה".

– כיצד אתה בוחר נושאים לציור?

"אני מתקדם בתנועה, אני לא זוכר מה עשיתי בתערוכות קודמות, אלא כל פעם חווה את זה מחדש. ממרחק הזמן אני יכול לומר שהנושאים שמעניינים אותי לא קשורים לזמן מסוים. התערוכות אמנם מסכמות התעסקות בנושא, אבל לא הכרחי שהיצירות תהיינה קשורות לרצף מסוים. אני נוגע בנושאים שונים בזמנים שונים. הסגנון שלי מושפע מהנסיבות, לפעמים מהמרחב בו אני חי, מהחומר שבידי. חוץ מהגירוי העצבי שיש בעין לדברים יפים ומעניינים, יש את הזיכרון.

"אני מתעניין בהשתקפות החיים באמנות. הפרויקטים שאני בוחר משקפים לרוב את מה שעובר עלי בחיים, סביבי ובתוכי, בסטודיו, בבית. לכן אני מצייר הרבה ציורי דיוקן עצמי מול המראה".

– אתה מצייר גם דמויות פוליטיות, בעצם קריקטורות

"העניין שלי הוא לא בפוליטיקה, אלא בעוול שהפוליטיקה ומשחקיה עושים לנו האזרחים, העושק והחזירות של בעלי השררה הציבוריים והפרטיים".

וגם כלי עבודה ומטבח

"אלה הכלים שמשמשים אותי, הם היום יום שלי, בהם אני מחפש את האסתטיקה של ההזנחה, שנובעת מהשימוש הממושך, החלודה קילוף הצבע, המתכת השרוטה וכולי. אני בעצם מצייר את הזמן שעבר על הכלים, ועל מי שמשתמש בהם. כנראה שאני עוסק בכמה רבדים של זמן".

איפה אתה מצייר?

"לרוב אני מצייר בסטודיו. בטבע לעיתים רחוקות יותר בגלל הצורך בהתארגנות".

אומרים עליך שאתה צייר של ציירים.

"אני הרי בעצם התגלגלתי לציור, אבל כשהתחלתי לצייר חשבתי איזה סוג של אמן אני רוצה להיות. וההגדרה הזאת עלתה בראשי. אם זה הצליח, אז אני מאושר".

לאחרונה זכה דניאל בפרס היצירה הציונית והוא מספר: "על הטנק קיבלתי את פרס היצירה הציונית. התנדבתי בצפון בזמן מלחמת לבנון השנייה. ולקראת ערב כשעליתי למטולה ראיתי את הטנקים בצד ימין של הדרך. ידעתי שבבוקר בתפילת שחרית כשהשמש במזרח וירושלים בדרום, החבר'ה יעמדו בצד הזה – וכך היה".

על התערוכה החדשה, "דמוי אור", שנפתחת הערב, מוצ"ש בגלריה GilArt'e ליד היקב בזיכרון יעקב, הוא אומר: "המציאות כיום אמנם משתקפת ומצולמת 24/7 אבל היא מגיעה לעינינו ערוכה ולחלוטין לא אובייקטיבית. ערוכה על פי אמות-מידה המתואמות עם אג'נדה פוליטית/דתית/חברתית/כלכלית.

"האור המדומה מטיל צל והצל המדומה לא תמיד פרופורציוני לגוף המטיל אותו. היצירות שבתערוכה מהוות סוג של קליברציה רגשית ליכולת שלי כאמן וכאדם להתמודד עם המציאות היומיומית והמיידית המקיפה אותי – משפחה, חברים, בית וסטודיו".

מה הדבר הכי חשוב לך בחיים?

"משפחה".

ומה הכי חשוב לך נכון לעכשיו?

"שאנשים ילכו להצביע. לא מדובר בזכות הצבעה, אלא בחובת הצבעה. מי שלא מצביע מוותר למעשה על זכות הדיבור שלו".

תמונות מהתערוכה: