דוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שערך ד"ר גלעד נתן, עוסק בניתוח מעמדם של מבקשי המקלט המכונים "מסתננים" בישראל ובהשוואה למדיניות הישראלית בנושא לעומת שאר מדינות העולם, ובפרט מדינות ה-OECD. הדוח, שהוזמן על ידי ח"כ דורון אביטל (קדימה), פורש תמונה מקיפה של פליטים בעולם ומציג את התופעה כתופעה גלובלית ולא-ייחודית לישראל. ההשוואה חושפת עד כמה השיח הישראלי בנושא רווי שגיאות ובורות, וכן כיצד המדיניות הנוכחית מונעת מישראל להסתייע במדינות אחרות בקליטת פליטים.

לפי דו"ח נציבות האו"ם לפליטים בעולם יש כ-35.4 מיליון פליטים, עקורים ואנשים ב"מצבים דמויי פליטות". המדינות העיקריות (שיצאו מהן לפחות 400 אלף פליטים) שמהן מגיעים פליטים הן: אפגניסטן, עיראק, סומליה, סודאן, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ומינמאר. המדינות העיקריות שמתגוררת בהן אוכלוסיית פליטים מוּכרת (לפחות 400 אלף) הן: פקיסטן, איראן, סוריה, גרמניה, קניה וירדן.

בישראל שוהים כיום כ-60 אלף איש שנכנסו ללא אשרה דרך גבול מצרים ומכונים על ידי הממשלה "מסתננים", ביטוי שזכה לביקורת מצד משרד החוץ האמריקני בשל היחס השלילי המובע בו למבקשי מקלט.

יותר מתשעים אחוז בערך מהנכנסים בשנה האחרונה הם מאריתריאה (67 אחוז) או מסודאן (28 אחוז). אלה נמצאים בישראל תחת "הגנה קבוצתית", שמגנה עליהם מפני גירוש ומקנה להם אשרת שהייה, אך אינה כוללת כמעט אף זכות בסיסית, גם לא לעבוד.

כאשר בוחנים כך את הנתונים העולמיים מול הישראליים, מתחוור כי אין מדובר כאן בנהירה כל-אפריקנית לישראל. לכל מדינה בעולם מגיעים פליטים ומבקשי מקלט ממדינות מסוימות, על פי נתיבי הבריחה הקיימים. כפי שפליטים אפגנים מגיעים לאיראן, פליטים עיראקים לשבדיה ופליטים וייטנאמים לגרמניה, כך מגיעים לישראל מבקשי מקלט אריתריאים וסודאנים.

ישראל היא המדינה היחידה ב-OECD שמשתמשת באופן גורף בכלי ה"הגנה הקבוצתית" במקום לבדוק באופן פרטני את בקשות המקלט. הדוח מסביר כי "הגנה קבוצתית" נחשבת בעיני נציבות האו"ם לפליטים כ"מצב דמוי פליטות" וכל מדינה אמורה להגדיר מהו סל השירותים הניתן לנמנים עם קבוצה זו. "מתן הגנה קבוצתית אינו פוטר את המדינה מאחריות לתת שירותים ולהבטיח את הקיום הבסיסי של הזכאים לה, שכן מקבלי ההגנה הקבוצתית הם נרדפים, וסביר להניח שאם מעמדם היה נבדק באופן פרטני, הם היו מקבלים מעמד של פליט".

פליטים שהגיעו דרך מדינה שלישית

הדוח עונה, במתכוון או שלא, על כמה טענות הנשמעות תדיר נגד "פליטותם" של אותם מבקשי מקלט בישראל. למשל, הטענות כי מכיוון שנכנסו באורח לא-חוקי מהגבול הם אינם זכאים למעמד ואף "פושעים", והטענה כי משום שהגיעו דרך מדינה אחת, מצרים, הם אינם זכאים להיות מוכרים כפליטים. כך נכתב בדוח: "הרוב הגדול של המסתננים לישראל מקבלים הגנה קבוצתית כמבקשי מקלט, שכן לפי נציבות האו"ם לפליטים נשקפת להם סכנה אם יוחזרו למדינות המקור או יגורשו חזרה למצרים".

הדוח קובע: "יש לציין כי בכל העולם פליטים ומבקשי מקלט חוצים גבולות שלא כחוק". הרוב הגדול של מגישי הבקשה למעמד במדינה מתועשת הגיעו אליה דרך מדינות אחרות. לדוגמה, כתשעים אחוז ממבקשי המקלט האפגנים וכ-85 אחוז ממבקשי המקלט הפקיסטנים הגישו בקשה למעמד במדינה אירופית שאליה הגיעו אחרי שעברו במדינות אחרות. הדבר אינו שולל את זכותם לקבל מעמד כפליטים.

המגבלה על מעבר בין מדינות שמוזכרת בדוח היא רק בתוך האיחוד האירופי – אדם זכאי להגיש בקשת מקלט רק במדינה הראשונה באיחוד האירופי שאליה הגיע. גם לחוק זה יש חריגים – למשל במקרה של יוון, שהוכרז כי היא אינה מקיימת הליך מקלט הוגן ולכן מי שהגיע ממנה היה זכאי להגיש בקשת מקלט במדינה אחרת באיחוד.

באשר לטענה הנשמעת תדיר, כי הסודנים והאריתראים אינם פליטים אלא "מהגרי עבודה", קובע הדוח כי "המדינות העיקריות שמבקשי מקלט מהן הוכרו כזכאים למעמד פליט בשנת 2011 הן אריתריאה, סומליה, מינמאר וסודאן (יותר משמונים אחוז ממבקשי המקלט מהן הוכרו כפליטים בעולם בממוצע).

שיעור מבקשי המקלט אינו חריג

רוב מבקשי המקלט בעולם אינם מבקשים מקלט במדינות המפותחות, אלא במדינות סמוכות, שהן בדרך כלל מדינות מתפתחות. המובילות במדינות המפותחות שהיו יעד למבקשי מקלט ב-2011 הן ארצות הברית, צרפת, גרמניה, איטליה, שבדיה, בלגיה, בריטניה, קנדה, שווייץ וטורקיה.

השוואה מעניינת היא שיעור מבקשי המקלט באוכלוסיית האזרחים בקרב עשר המדינות המפותחות. בישראל השיעור הוא 0.75 אחוז, שיעור גבוה למדי, אך ישנן מדינות שבהן השיעור גבוה הרבה יותר: מלטה מובילה עם שני אחוזים, ואחריה בסדר יורד: קפריסין, שבדיה, ליכטנשטיין, נורווגיה, שווייץ, לוכסמבורג, בלגיה ואוסטריה. במדינות מתפתחות השיעור יכול להיות גבוה בהרבה.

אמנם בשנתיים האחרונות מספר מבקשי המקלט שהגיעו לישראל הוא גדול מאוד, אך אם מסתכלים על סך כל מבקשי המקלט הנמצאים בה, אין מדובר על שיעור יוצא דופן. בירדן, לשם השוואה, חיים כ-600 אלף מבקשי מקלט ופליטים. הדוח קובע כי "מדינת ישראל אינה נחשבת למדינה שבה אוכלוסיית ההגירה המעורבת בכלל ואוכלוסיית היעד של נציבות הפליטים של האו"ם בפרט גדולה במיוחד, להבדיל ממדינות האיחוד האירופי, מקניה ומדרום-אפריקה. אוכלוסיית היעד של נציבות הפליטים של האו"ם בישראל אינה גדולה במיוחד, וגם לא שיעורה באוכלוסייה".

ישראל אינה זכאית ל"השתתפות בנטל" 

עיקרון חשוב שממעטים להזכיר אותו בישראל הוא עקרון ה"השתתפות בנטל": "המושג השתתפות בנטל החל לשמש בשנות החמישים, ופירושו השתתפות של מדינות בקליטה וביישוב מחדש (Resettlement) של מי שהוכרו כפליטים במדינות אחרות. מדינה הזכאית להשתתפות בנטל היא מדינה שיחסית לגודל אוכלוסייתה ומשאביה מספר מבקשי המקלט שהגיע אליה גדול, כמו קניה ותימן. מדינות שקולטות פליטים שהוכרו במדינות אחרות הן בדרך כלל מדינות שלא נכנסים אליהן מבקשי מקלט רבים, כמו מדינות סקנדינביה וארצות הברית. ההשתתפות בנטל באה לידי ביטוי במימון ההוצאות של מדינות קולטות ושל נציבות הפליטים שלהאו"ם לטיפול בפליטים במדינות אחרות, ובקליטה של פליטים ממדינות אחרות במסגרת יישוב מחדש. כיום מדינת ישראל אינה עומדת בקריטריונים להשתתפות בנשיאה בנטל".

מדינת ישראל אינה עומדת בקריטריונים הנדרשים ממדינה להשתתפות בחלוקת הנטל, מכמה סיבות: אין בה מכסה של פליטים; אין לה נכונות להכיר במספר גדול של פליטים או לקלוט מספר גדול של פליטים דרך קבע; התקציב שמעבירה ישראל לנציבות הפליטים של האו"ם קטן.

כלומר, לו היתה ישראל בודקת בקשות מקלט ומכירה בזכאים כפליטים, ולו היתה תורמת סכום שאינו זעום כמו הסכום הנוכחי (60 אלף דולר) יכולה היתה להגיע להסדר עם מדינות אחרות, כגון ארצות הברית, לקליטה מסודרת של פליטים מתוכה.

[related-posts]