[rating=1]

מדברים, מתפשטים, נוגעים, שוכבים, קמים, מתלבשים, שותקים. הולכים, חוזרים, מתפשטים, מדברים, שוכבים, קמים, מתלבשים, מביטים בשקיעה, שותקים. מסדרים את המיטה, לא מתפשטים, שוכבים, נוגעים, משתעשעים, מדברים, מביטים שוב בשקיעה, שותקים.

זה מה שעושים קרן מור ומנשה נוי במשך שעה ומשהו על הבמה של קפה תיאטרון הקאמרי. לצערי זה רק נשמע טוב. המאהב? כן, מדברים על איזה מאהב ועל נישואים פתוחים.

קרן מור ומנשה נוי, זוג בחיים, משחקים זוג נשוי על הבמה במחזה "המאהב" של פינטר. שניהם שחקנים טובים, בעיקר מור, ונראה שכמעט לא היו צריכים לעבוד על הדיאלוגים שלהם בהצגה, שנשמעים ונראים אמינים בדרך כלל.

אבל זה הדבר הטוב היחיד שאני יכול לומר על "המאהב" שלהם. כבר הרבה זמן לא יצא לי לראות הצגה כל כך עיפה, משעממת, משמימה ורדודה. ממש ביחס הפוך ליחסי הציבור הצבעוניים שהיא קיבלה בזכות הגימיק של הזוג המתוקשר מור ונוי.

אבל הגימיק הזה לא עובד ברגע האמת – על הבמה. אולי זה הטקסט המורכב והקשה לפיצוח של פינטר, אולי זו הפרשנות המוטעית והבימוי השבלוני של פרופ' שמעון לוי (שגם תרגם), אולי זו התפאורה המסורבלת והמכוערת – ואולי זה הכול ביחד.

הנושא, לכאורה, מרתק. הרולד פינטר, אחד המחזאים החשובים והמעניינים, כתב מחזה על זוגיות במשבר ועל יחסים מורכבים בין גבר לאישה הנשואים כבר עשר שנים ומחפשים לרענן ולעורר את חיי הנישואים ואת חיי המין שלהם. אבל "המאהב" הוא כמובן הרבה יותר מזה: מאחורי המשחקים המילוליים שכתב פינטר מסתתרים מאבקי כוחות, יחסים של שולט ונשלט, יצרים אפלים, תסכולים, אכזבות, ציפיות, פחדים, חוסר ביטחון, צורך באהבה ובאינטימיות, ועוד.

"המאהב" של קרן מור ומנשה מוי נותר רק עם הקליפה החיצונית: עם משחקי הלשון של פינטר ועם העוויות הפנים של מנשה נוי – ומאחוריהם ריקנות אחת גדולה. לא לכך התכוון המחבר. לכן ההצגה משעממת ומאכזבת כל כך.

אני כמעט בטוח, שחיי הנישואים של בני הזוג הנ"ל מכילים תוכן ורגשות אמיתיים והם מעניינים הרבה יותר מתצוגת הנפל שהם מעלים על בימת התיאטרון.