אריה דרעי המתין במשך תקופה ארוכה לקאמבק מתוקשר. כרגע מסתמנת חזרה לראשות ש"ס במעין התגנבות יחידים, בלי תרועות החצוצרה שאליהן היה רגיל בנסיכות שעיצב לפני 25 שנים. עם זאת, עד כה נמנע מנהיגה הרוחני של ש"ס, הרב עובדיה יוסף, מהכרזה רשמית על האיש שיעמוד בראש המפלגה. חלקנו כבר שכח את תקופת הזוהר של ש"ס, את מערכות הבחירות רוויות הפאתוס, את רעש המסוקים ואת עשרות אלפי המעריצים שהמתינו למרן הרב עובדיה יוסף ולאריה דרעי בכל קצוות הארץ.

בסביבתו של אלי ישי שותקים, מנגבים אגלי זיעה ויודעים היטב שאין דרך להציב את שני האישים על אותה בימה. זה פשוט בלתי אפשרי. לא מדובר כאן על גחמה שקשורה ליריבות אישית, נניח מהסוג של רבין עם פרס. כשמעמידים אותם זה לצד זה, דרעי זוהר וישי חיוור, בלשון המעטה. אין לו את הכריזמה, את אותו ברק ליטאי שיש לדרעי. ישי חרוץ, אפשר לומר עליו כיום שהוא שר מיומן, שהוא יודע לדאוג לקהל בוחריו, שהוא כפוף לגמרי למועצת חכמי התורה ולרב עובדיה, אבל אריה דרעי קורץ מחומר אחר.

זכור לי ביקור חטוף בלשכתו של דרעי כאשר מונה להיות שר הפנים. הבחור היה בן 29 וגם כאשר לא היה בלשכה יכולת לחוש בהילה שאפפה את אישיותו. מקורביו אינם עסקנים פשוטים. גם בשנים האחרונות, כאשר הוא פועל מאחורי הקלעים, הוא מנהל מגעים עם המעגל הקרוב של ראש הממשלה משל היו אלה בני המחזור שלו עצמו. קחו למשל את שר המשפטים, יעקב נאמן. מספרים שלשניים יש "'דיבור", ושעסקאות שונות ומשונות נרקמות ביניהם ללא מתווכים.

אין ספק שהנוסחה שמוצעת כעת – שדרעי יהיה יו"ר התנועה ואילו אלי ישי השר הבכיר שלה, היא נכונה עבור ש"ס. ברם, לא ברור איזה דם רע יותיר המהלך הזה אצל אנשי ישי, והאם באמת ילכו השניים יחדיו.

השאלה הגדולה היא האם נותרו באמתחתו של אריה דרעי אנרגיות מספיק רעננות כדי לשחזר את ההצלחות ההן, כדי לסחוף עשרות מנדטים, כדי להמשיך להבטיח לציבור המזרחי את "החזרת העטרה ליושנה". בהשוואה לארסנל הדמויות שמציעות בחירות 2013, אין ספק שמדובר במועמד מרתק, צבעוני ומוכשר. חזרתו לפוליטיקה תחדד את התפר שבין דת ומדינה.