הסרט הישראלי המדובר והמפתיע של השנה, "למלא את החלל", הוא מרתק, אלגנטי ואינטימי, אך מלא חורים בעלילה. הבמאית החרדית רמה בורשטיין יצרה דרמה רומנטית כבדה היוצרת, לעיתים, תחושת מחנק, למרות המשחק הטוב של כוכבי הסרט, הדס ירון ויפתח קליין
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
[rating=3]
"למלא את החלל" הוא הסרט הישראלי המדובר ביותר של השנה וגם הסרט המפתיע ביותר לאחר שעקף את הסרט המצליח ביותר השנה, "העולם מצחיק", וזכה בשבעה פרסי אופיר (האוסקר הישראלי), כולל הסרט הטוב ביותר. הסרט אף זכה בפרס השחקנית הטובה ביותר – כשלראשונה ישראלית, הדס ירון, קטפה את הפרס בפסטיבל ונציה, ובימים אלה הסרט מתמודד על הזכות להיכלל ברשימה הקצרה של מועמדי פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.
הסיפור עוסק בשירה מנדלמן (הדס ירון), בת למשפחה חרדית מכובדת, שמלאו לה 18 והגיעה זמנה להתחתן. היא בודקת את השידוך המיועד לה, פנחס. הבחור מוצא חן בעיני שירה ובני משפחתה, וכל שנותר הוא לערוך מסיבת שידוכין לקראת החתונה. אולם אז נפטרת אחותה הגדולה אסתר (רננה רז, המוכרת כפרזנטורית של רשות המים בטלוויזיה) במהלך לידה, ומותירה אחריה תינוקת ואלמן צעיר, יוחאי (יפתח קליין).
כעת מופנים המאמצים לחיפוש אחר שידוך ליוחאי, האלמן הצעיר. הצעת שידוך מגיעה מבלגיה, אך חמותו (עירית שלג), חוששת כי חתנה יינשא לאישה המתגוררת בחו"ל וכך ירחיק ממנה את נכדה. לפיכך, הא מעוניינת לשדך את בתה, שירה, ליוחאי. במקביל, נרקמת מערכת יחסים עדינה בין יוחאי לשירה. שירה ניצבת בפני החלטה גורלית: האם לפעול לפי רצונה החופשי או למלא את רצונות בני המשפחה?
לאחר ההקדמה הארוכה נותרת השאלה: האם "למלא את החלל" הוא אכן הסרט הישראלי הטוב ביותר השנה? מצד אחד הסרט אינו סרט אווירה שובר קופות עם ליהוק מדהים, כמו "העולם מצחיק", כיוון שזהו סרט אינטימי ושקט העוסק בקהילה החרדית. מצד שני זהו סרט מהוקצע, נקי, משוחק להפליא עם בימוי מופלא. ניתן להשוותו לסרט נהדר נוסף שיצא השנה והעוסק גם כן בדת, "המשגיחים", הקוטף בימים אלו פרסים בכל העולם, כאשר שם הסיפור מלווה את הגיבור, השחקן רועי אסף, מקטנות ועד גדלות.
ב"למלא את החלל" חסר משהו בחלל העלילה. אנו מקבלים פיסת חיים קטנה של הגיבורה, סיפור נטורליסטי המזכיר לעיתים את כתביה המוקדמים של ג'יין אוסטין המתרחשים במאה ה-19 (המשפחה המכתיבה שידוכים). התסריטאית-במאית, רמה בורשטיין, חברת הקהילה החרדית בעצמה, יצרה דרמה רומנטית כבדה ברובה (מלבד כמה סצנות משעשעות וקלילות) החודרת לנבכי הקבוצה הסגורה ולחוקי הנישואין ומערכות היחסים של החרדים.
בורשטיין מציגה את המחלוקות, הכאבים, התשוקות והרצונות של האנשים, כדבר פתוח בקרב הקהילה החרדית, כשכולם משתפים את כולם בהכל – חברים, משפחה ורבנים המזכירים את דון קורליאונה. כלפי חוץ, הצופה שאינו מכיר ומזדהה עם הקהילה החרדית, צופה במתרחש תוך תחושת מחנק. הטקסים הדתיים מבוצעים בחדרים צפופים לחלוטין וגם הלבוש המאסיבי – כובעים פרוותיים אצל הגברים ופאות אצל הנשים בלב החום התל-אביבי, נותן דגש ליוצא דופן, ואולי אף המוזר, שבקהילה סגורה.
סגנון הבימוי מאוד ישיר, מצולם מקרוב ומאפשר לדמויות, לתפאורה ולתלבושות לעשות את מרבית העבודה. התוצאה מזכירה יותר תוכנית ריאליטי מאשר יפה, הגם שיש מספר קטעים יותר אמנותיים כמו סצנת ההכרות הרשמית בין בין הזוג המתעתד להינשא. עוד דבר שמעט מציק בצד האמנותי הוא פסקול הסרט המלווה בתפילות ובהרבה מוזיקה מסורתית היוצרות אווירת רקע, אך לעיתים קצת יותר מן הדרוש כדי לקדם את העלילה, והמוזיקה היא שממלאת את החלל.
גם מבחינה ויזואלית יש מקום לשיפור. אמנם הסרט זכה בפרס הצילום, והתמונות יפות, אלגנטיות ונקיות, אך רוב הסצינות האינטימיות מצולמות בעדשות מרככות, המעניקות לסרט מעין אווירת חלום, כאילו הוציאו אותו מנבכי ערוץ הולמרק.
שני השחקנים החשובים הם קליין וירון. קליין דואג להפנים את הגבריות שלו, ומצליח להחצין את הרגישות למתרחש סביבו בצורה נעימה הגורמת לצופים לאהוד ולהזדהות איתו. ירון משחקת טוב מאוד, בפנים מהודקות ורוגע פנימי, אך האם היא השחקנית הטובה ביותר לשנה זו? אסיה נייפלד גיבורת הסרט "חדר 514" היוצא בשבוע הבא, משחקת הרבה הרבה יותר טוב.
"למלא את החלל" הוא סרט מרתק, המעניק הצצה לקהילה החרדית ברגעים האינטימיים ביותר. המשחק טוב, הבימוי מקצועי והצילומים נקיים, אך איפשהו, עדיין יש מספר חורים בחלל שצריך למלא.