קולה האופראי של זמרת המצו-סופרן הצעירה נעמה גולדמן, שכבשה את הקהל כ"כרמן" במצדה, היה אכן גדול מדי לחלל הקריפטה הקטן באבו גוש העובד כמגבר – ליתר דיוק כאמבטיה. עם זאת הרשימה בדיוק שירתה ובכישרון משחקה בעיקר כששרה את הבאנרה של ביזה מתוך האופרה.

 את הברקרולה והדואט של ניקולאוס וג'ולייטה מתוך "סיפורי הופמן" של אופנבאך שרו שירי הרשקוביץ' ונעמה גולדמן כשהן משוחררות ומפגינות כישרון משחק,  אך במריחה ובבליעת מילים. את השיר הרוחני של טארקיניו מרולה שרה נעמה כתפילה מופנמת.

אי-ניקיונות והעדר תזמון נכון בהורדת הפדלים גרמו לכך ש"גנוסין" מאת אריק סאטי – הסולו לנבל – לא הבליט את כישרונה של יוליה רובינסקי. את "העלמה מקדיז" מאת לאו דליב ניגנה הנבלנית בסגנון מערבי מדי כשכל רבעי הטונים והסלסולים האוריינטאליים נעלמו וללא כל עידון ופיציקטו.

את דואט הפרחים של דליב שרו צמד הזמרות בקול לחוץ כשהן מתחרות ביניהן מי עולה יותר בעצמה שלא הלמה כלל את האמבטיה האקוסטית של חלל הקריפטה. מאידך ניתן היה ב"ארית הפרחים" להתענג על הגוונים הקודרים יותר בקול המצו של נעמה. במיטבה הייתה נעמה גולדמן דווקא בשיר אותו הלחין למרבה הפלא מוריס ראוול "מַאִיר'קֶה מַיְין זוּן" ובשנסונים של אדית פיאף עמם חתמה את הקונצרט. כאן ניתן היה ליהנות מכישרון משחקה הדרמטי וקולה המרשים.

עוד בפסטיבל: המקהלה הקאמרית משטוטגרט, בניצוח מייסדה פרידר ברניוס, הופיעה בכנסיית קריית יערים בתוכנית א-קפלה. ההיכרות של פרידר ברניוס עם חלל הכנסייה, בו עובד ההד מכל עבר כמגבר המעוות את הצלילים, גרמה לכך שהמנצח המנוסה הקפיד על איפוק בעיצוב הדינאמיקה, ומה שנשמע לעתים כמוזיקה בקו ישר ללא עליות לגובהי עצמה דרמטית, היה ניסיון מכוון של המנצח לא לגלוש למלכודת ההד בכנסייה.

 וכך ניתן היה להתענג על ניקיון אינטונציה נדיר ורכות מלטפת ומעוררת רטט ב"תפילת הערבית" של מנדלסון, עמה נפתח הערב. ביצוע מופתי – מלא הוד ושגב למוטט הבאכי "ישו שמחתי" ובעיקר עומק אמונה, שדרה בכפיפה אחת עם הקצביות המאפיינת את היצירה, בלטו בביצוע. יפי שירתם של הבסים והטנורים המופלאים בלט בעיקר ב"מיזֶרֶרֶה" של  המלחין בן ראשית המאה ה-17 גרגוריו אלגרי.

שמחה קצבית אפיינה את המיסה בדו מינור של לואי שפוהר כשהמקהלה שרה את הקאנונים בדייקנות מלוטשת. את שירי "רוזמרין" של ברהמס, (אופ' 62) שרה המקהלה בלגאטו, שנשמע לעתים "מרוח", אך בהקפדה מרשימה על סיומי פראזות עגולים בהם "מתאדים" הצלילים לפיאנו חרישי.

לאחר מפגן כובש זה של יופי נדיר ותרבות שירה מעוררת התפעמות, המשיכה המקהלה לשני הדרנים – "שמש בעירי" של נעמי שמר ו"אלי אלי", שכתבה חנה סנש והלחין דוד זהבי, כאשר המנצח פונה לקהל ומבקש ממנו להצטרף. 

אך מה לתפילה מעוררת רטט, ליופי אמנותי מושלם, לתרבות שירה נדירה ולקהל הישראלי שכל חייו הם "דחפהו ורמסהו". גם לאחר שטרח והעפיל להֹר ההר, מי ברגל ומי בשאטל, כדי לתפוס מקום טוב בנוף החשוך – אין עתותיו בידיו. מיד בתום התוכנית החלה ריצה בהולה לדלתות היציאה ובעוד חלק מהקהל מבקש להקשיב להסבריו של המנצח ואיש גוער ברעהו "אל תסתיר", "לא רואים", המשיך המנצח בשלווה אולימפית בשירת ההדרן. מן הסתם תרבות שירה מתחילה ברוגע ובתרבות האזנה.