הסרט הדוקומנטרי "גלעד שליט מול המצלמה", ששודר הערב (יום ד') בערוץ 10, עוקב אחרי גלעד ומשפחת שליט ומורכב בעיקר מראיונות עם גלעד ועם משפחתו. התוכנית מציינת שנה לשחרורו של גלעד. לאחר צפייה בשידור עולות כמה שאלות.

הראשונה היא למה התוכנית הרגישה כל-כך פרווה? למה הכתבת שנשלחה למשימה פקששה כל כך בגדול? במקום לשאול את גלעד את השאלות האמיתיות, שאת התשובות להן אנחנו באמת רוצים לדעת, דאגו יוצרות הסרט, טל גורן ותמר פרוס, "לשמור" על גלעד.

במקום לשאול את השאלות הנוקבות באמת, כמו איך זה לשמוע קול של אישה – אהה סליחה, את זה הן כן שאלו, הן התעלמו משאלות כמו מה באמת עבר עליך בחמש שנים האלו, מה היו הפחדים האמיתיים שלך. בראיון שנערך עם גורן שעתיים וחצי קודם באולפן של לונדון וקירשנבאום היא נשאלה למה לא נשאלו שאלות נוקבות. גורן השיבה, שלא רצתה להלחיץ את גלעד. כמובן הוא הילד של כולנו, ואנחנו לא אוהבים להקשות על ילדנו.

חלילה להקשות על הילד של כולנו, עם שאלה פשוטה, כמו -הרבה אנשים לא יודעים כמה הם שווים, אתה כיום יודע בדיוק כמה אתה שווה (1,027 אסירים), מה דעתך על זה?  שאלות חוקרות, שאלות שבאמת מעניינות, ולא הריכולים הקטנים של משפחת שליט.

אך למרות הניסיון לטאטא כל ביקורת מתחת לשטיח, היו כמה דברים שטפטפו. דוגמה לכך אפשר היה למצוא בשאלה שהוצבה בפני גלעד – האם ישלח את ילדיו לצבא? יהיה לו קשה, נאמר בתוכנית, אבל המדינה שילמה את המחיר "במרכאות". מה זה המרכאות האלו?  האם המדינה לא שילמה את המחיר?

השאלה השנייה, מי הזמין סרט כזה? מי הזמין לערוץ 10 סרט על גלעד שליט. סרט כמעט סכריני, שדואג להכניס כמעט כל 5 דקות  את השיר על גלעד ולהראות אותו רץ או קופץ או משחק עם עצמו (ארץ עיר, דמקה). אבל מה שהסרט לא עושה, הוא לא מתעסק בשאלת החטיפה לעומק, לא מתעסק בעניין המחיר לעומק. הכל צף שם, אבל לא לפני המצלמה.

הסרט הזה מרגיש פחות כמו כתבה או סרט דוקומנטרי והרבה יותר כמו סרט תדמית. סרט סטרילי, נקי ובעיקר לא מעורר מחלוקת. כמו שיאיר לפיד אוהב לשאול, אני אשאל – איפה הכסף? איפה הסיפור שצריך לספר?