הכלל בישראל ובעולם החופשי הוא שהאדם זכאי כל עוד לא הוכח בבית המשפט שהוא אשם ונגזר דינו. כלל זה הוא כה שחוק אצלנו, שמרוב שימוש בו הוא נזרק לפח האשפה, גם על ידי שוחרי הדמוקרטיה, ובראש וראשונה – על ידי התקשורת.

עיתון הארץ, אחד מעמודי התווך של חופש הביטוי שעדיין נותרו, פירסם ביום ראשון מאמר המערכת  בנושא מועמדות של אהוד אולמרט, שפסקת הסיום שלו היא כדלהלן: "נכונותם של ישראלים רבים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסקרי דעת הקהל, להביא בחשבון מועמדות כזאת של עבריין שהורשע זה עתה בהפרת אמונים של אותו ציבור עצמו, היא עדות עגומה להלך הרוח במדינת ישראל; היא גם מלמדת על ביקוש קדחתני לתחליף לבנימין נתניהו. אבל ניקיון הדעת והממשל אינו סובל שיתוף של עבריין ונאשם בבחירות הקרובות. ישראל אינה כה מושחתת ונואשת. אסור לאולמרט להשתתף בבחירות אלה".

>>> עוד מאמרים וכתבות בנושא בחירות 2013

ב-12.10 כתב אריה אבנרי באתר של תנועת אומ"ץ: "אסור לשכוח שאולמרט הוא עבריין סדרתי שנחקר בגין עבירות פליליות חמורות. קבוצת אזרחים פנתה לאומ"ץ בהצעה להקים במשותף גוף בלתי תלוי שיכלול אלפי אזרחים שיירתמו למאבק כדי לחסום בדרך ציבורית את שובו של אולמרט לכס ראש הממשלה". המאמר מפרט את המעשים והמחדלים של אולמרט בתפקידיו הציבוריים, תהליכי השפיטה ואת הפסיקה, וגם מותח ביקורת על  פרקליטות המדינה על שלא לחמה דייה להרשיע את אולמרט עד כדי הטלת מאסר בפועל. לכך נוסף עוד מועמד לחסימה, אריה דרעי. הפנייה הפעם היא לא לכלל הציבור אלא לרב עובדיה יוסף, שידוע – כידוע – "כאדם שערכי הדמוקרטיה קרובים ללבו". (מתוך ספר הבדיחה והחידוד – צ.ג)

תנועת אומ"ץ  ומייסדה אריה אבנרי ראויים לשבחים על מאמציהם הבלתי נלאים  להילחם בשחיתות ולפעול גם בכל הקשור בפן המוסרי, ולא רק הפלילי, של אנשי ציבור. אריה אבנרי עצמו ידוע לי כעיתונאי בעל יושרה ולוחם אמיץ, הן בשרות עיתונות חופשית והן למען חברה חופשית. אלא שכמו תנועות אחרות, כגון תנועות סביבתיות אצלנו, אח"א (אזרחים חוסמי אולמרט) ועיתון הארץ עוברים את הגבול של תקינות בכל הקשור לחוק וצדק שעליהם הם נאבקים. זהו שירות דב, שפוגע באותה מערכה עצמה נגד אדם שהוא עדיין בחזקת זכאי. על אחת כמה וכמה אין להדביק אות קין  לאדם שעבר עבירה וריצה את עונשו, כמו אריה דרעי. חטאיו אמנם לא הלבינו כשלג, אבל הוא שילם וזכאי שהציבור יקבל אותו מחדש. ובעצם, מדוע לא להילחם נגד אישים שהם גזענים, מעוררי אלימות וכיוצא באלה? מדוע לא שמענו את הטהרנים על התארים שהדביקו בכיכרות  ליצחק רבין לפני שנרצח, ולא אחרי? מדוע לא לחסום אותם מלהתמודד בבחירות. אני לא אשכח ולא אסלח, לא למסיתים ולא לשותקים. אבל  במשטר דמוקרטי הכלל הוא שמי שלא עבר עבירה ע"פ החוק אינו חייב וכי להפך, אדם זכאי כל עוד לא נמצא אשם ודינו נגזר ואינו פסול ציבורית. מכאן שאישיות או מנהיג אשר מסית לאפליה, או  לרדיפת מיעוטים או גזע, ומאחוריו קופת שרצים בנושאים אלה – כל עוד ההסתה לא עוברת את גבול המותר, וזאת קובע בדרך כלל בית המשפט – אין לפסול אותו מלהציג את מועמדותו לבית הנבחרים. מי שנותן את הגושפנקה המוסרית והערכית להם ולמפלגה שלהם הוא הציבור בבחירות ולאחר מכן. תייעצו לציבור שלא יצביעו בשביל זה או אחר, אבל אל תחסמו אותו. זאת בריונות בשירות ערכים ומוסר.

דברים אלה אמורים גם לאחר שפרקליטות המדינה הודיעה ביום ג' השבוע כי תגיש ערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי בירושלים (בגינה נידון למאסר על תנאי ולקנס, אך  זוכה בפרשת ראשונטורס ופרשת טלנסקי). אגב, העיתוי של ההחלטה תמוה, שכן מתקבל הרושם שהפרקליטות נענתה לקריאה של אומ"ץ ושל מאמר המערכת בהארץ לחסום את אולמרט. ומי יודע, אפשר שמבחינתו של אהוד אולמרט מעז ייצא מתוק, כי הציבור לא יאהב זאת. הציבור יקבל זאת כ"חסימה".

יתרה מזאת, מדוע הנאבקים באולמרט  יוצאים מתוך הנחה שהם חוסמים את דרכו של אולמרט ל"ראשות הממשלה". הרי המועמדים לבחירות הם מועמדים לכנסת. אין אצלנו בחירה ישירה לראשות הממשלה. בכך לא זו בלבד שרואים באולמרט מועמד לבית הנבחרים,  אלא לראשות הממשלה. זה עניין  לחברי הכנסת. וגם מבחינת ההקשר, הצעד הוא פסול. אם אהוד אולמרט אכן ייבחר לכנסת ברשימה מסוימת, ועל הפרק תעמוד מועמדותו לראשות הממשלה – יש מקום שתנועת אומ"ץ ואח"א והתקשורת יפעלו אצל המפלגות שמרכיבות את הקואליציה שלא יעמידו את אולמרט כמועמד לראשות הממשלה. 

לקויי הדמוקרטיה

אני מבקש להדגיש כי בטיעון שלי אין משום הכשר גם לא לדברים "כשרים" חוקית אך פסולים ערכית. אדרבא, אני בעד היות מנהיגינו ונבחרינו אנשי סגולה. אבל במדינה שלנו ישנה סלקציה מעוותת בכל הקשור לערכיותה של העשייה או של המחדל ולמי שאחראי להם. אני יכול להביא מאות דוגמאות של מנהיגנו, בכל התחומים, שמעשיהם השונים נוגדים גם את הערכים של חברה דמוקרטית, ויש שגם את המוסר.

דוגמה פסולה, שהיא סמלית מאוד – השוחרים לפתחם של רבנים בולטים ופוסקי הלכה. אלה, ברוב המקרים, לא רק סמכות רוחנית אלא גם פוליטית, והבולט בהם הוא הרב עובדיה יוסף. אם יש עניין בפגישה בין הרב עובדיה לבין נשיא המדינה, הן כסמכות תורנית והן כסמכות פוליטית, יטריח עצמו הרב, נכון יותר הנהג  שלו, וכבודו יבוא אל משכן הנשיא, ולא להפך. כי זה מתחיל למעלה ומגיע על למטבח של הרב  פינטו, שעשן הריח הרע שלו היתמר זה שנים. התקשורת דיווחה בהרחבה על התופעה של מנהיגים, אילי הון, קצינים עם מדים ובלעדיהם וכיוצא באלה, שעלו לרגל לאיש הזה שעטור תהילה של עושה נסים ונפלאות והוא אדם בעל כריזמה. כל זאת עושה התקשורת בחזקת ידיעות שעשויות לעניין את הציבור, לא פיקנטריה חלילה, אלא חדשות פרופר. אבל ברובה אינה מצביעה על כך שזאת תופעה מעוותת, ששייכת לימי הביניים, שלא לדבר על ערכים ומוסר. הפנייה של תנועת אומ"ץ לרב עובדיה יוסף שלא יכתיר את דרעי כמוביל את ש"ס לבחירות היא עוד תופעה של הסרגל העקום אצלנו.

מה לעשות כאשר משטר וחברה דמוקרטיים הם לא הטוב במיטבו, אלא הרע במיעוטו? לדמוקרטיה חסרים בין היתר כלים יעילים, מלתעות חדות, כדי להגן על עצמה, בראש וראשונה. היא שברירית בעיקר במדינות כמו שלנו, וצריך ללכת על בהונות בשדות מוקשים. אבל זה לא חל רק עלינו. במשטר דמוקרטי הרוב קובע, אבל אם הרוב נוהג בעריצות, מדכא או פוגע בזכויות הפרט, הרי הוא שלטון רודני. בהקשר זה אין כמעט הבדל בין כוח צבאי לבין כוח אזרחי. הדוגמה הבולטת היא ארצות הברית: הנשיא נבחר על ידי העם והוא גם ראש המדינה, ראש הרשות המבצעת וגם המפקד העליון של הכוחות המזוינים. הבלמים והאיזונים, לא רק של הרשות השופטת אלא של הרשות המחוקקת, בית הנבחרים והסנט, עלולים לקשור את ידיו. ארצות הברית לחמה בווייטנאם שנים, איבדה מאות אלפים בהרוגים ובפצועים, השליכה מאות מיליארדים של דולרים – והובסה. אילו השתמשה במלוא עוצמתה יכלה לנצח את צפון וייטנאם, בכך שהייתה מוחקת את האנוי, בירת הצפון דאז. אבל כפי שאמר הנשיא לינדון ג'ונסון בשפתו הציורית: You can't fight a war with one hand tied behind. אינך יכול לנהל מלחמה כאשר יד אחת שלך קשורה מאחורי הגב. הכוח במדינה דמוקרטית, בין אם מקורו בצבא ובין אם  כוחו ברוב, אסור לו להיות דורסני. גם צה"ל עם כל הטענות נגדו נוהג באיפוק רב. גם ערכים נעלים עלולים להיות דורסניים.

החולשה של הדמוקרטיה ושל מערכות המשפט שלה הזינו לא רק מאמרים רבים, מחקרים וספרים, אלא גם סרטים רבים על ויג'ילנטים הנחלצים כאילו להגן על העם ועל הצדק, בטענה שטחנות הצדק לא פועלות או טוחנות לאט. זאת ביסודה טענת מאמר המערכת של הארץ, או הסיבה להקמת אח"א. מכאן שאצלנו במקרה של אולמרט גם אם המדינה תערער בפני בג"ץ על זיכויו, וכאמור היא החליטה לערער, כל עוד בית הדין הגבוה לצדק לא יאמר דברו – אולמרט הוא זכאי. 

לגלות את אולמרט

אין כאן  נקודה של גילוי נאות, שכן רבים מכירים את אולמרט אישית. גם אני נמנה איתם. אני מכיר את אולמרט מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת, כאשר הוא היה דובר חירות ואני הייתי ראש מערכת קול ישראל בתל אביב. מטבע הדברים הכרתי את הדוברים. מאז, גם בתקופת היותו חבר כנסת, גם בהיותו ראש עיריית ירושלים וראש הממשלה, היינו בקשר גם בתפקידיי השונים, לא רק ברשות השידור אלא במסגרת הפעילות שלי לתיעוד ולהנצחת פעלם של ניצולי השואה במדינה.

טבעי שעקבתי אחרי המעלות והמורדות של איש זה. כחבר כנסת הוא, ביחד עם ח"כ בקצה השני של הקשת הפוליטית, יוסי שריד, עשו יד אחת להילחם בניצני השחיתות בארץ. השניים היו החלוצים בבית הנבחרים שלנו בתחום הזה. גם צעירים וגם נועזים. עם הזמן תהיתי מה קרה לאדם הזה, איש נבון מאוד, אינטליגנטי, שנון בדיבור מחושב, מרשים בהופעה. איך יכול היה למעוד כל כך ומה הסיבה. מה גרם לו לעשות את המעשים או למנוע מחדלים. כסף? יוקרה? היו לו את שניהם. אז מדוע??? אני משער שמיליונים היו שואלים את אותה שאלה כלפי מיידורף, וההוא הורשע ונדון ל-160 שנות מאסר. כאן נכנס עניין של טבע האדם. אני בספק אם הוא עצמו יכול להסביר את הדחפים שלו, לא רק למשפחתו, אלא לעצמו. אני מיצר על כך כמו אחרים ומייחל שייצא מן הפרשה זכאי לחלוטין. עם זאת, איך שזה לא יסתיים, זו מעידה קשה מאוד.

אם לציבור מסוים או לאנשים מסוימים לא תיראה מועמדותו של אולמרט לכנסת, הם לא יצביעו בעדו.
נכון יותר, בשיטת הבחירות שלנו, הם לא יצביעו בעד הרשימה הזאת.
מי שצריך להביא זאת בחשבון אינו רק אולמרט, אלא המפלגה שבה יוצב, אם יחליט להתמודד

אין בכוונתי להיות סנגורו של אולמרט. הוא יכול לעשות זאת טוב יותר. הוא לקח עורכי דין מן השורה הראשונה, כי הוא יכול להרשות לעצמו מה שאחרים לא יכולים. גם כאן יש מקום להצביע על פגם מוסרי אצל מי שרוצה להיות טהרן. הרי סיכוייו של עשיר לצאת זכאי במשפט בשל יכולתו לממן עורכי דין עשירים הם גדולים לאין ערוך מאשר סיכוייו של אדם שהמדינה מעמידה לו סנגור. אבל שורת הדין שייכת לא לעורכי דין, לסנגורים או קטגורים, אלא לשופטים. השופטים עד כה לא הרשיעו את אהוד אולמרט בפלילים ולא גזרו את דינו. הוא אדם חופשי בחברה חופשית. אם לציבור מסוים או לאנשים מסוימים לא תיראה מועמדותו של אולמרט לכנסת, הם לא יצביעו בעדו. נכון יותר, בשיטת הבחירות שלנו, הם לא יצביעו בעד הרשימה הזאת. מי שצריך להביא זאת בחשבון אינו רק אולמרט, אלא המפלגה שבה יוצב, אם יחליט להתמודד.

ראוי להבהיר כי התייחסות שלי במקרה זה אינו אם אולמרט הוא טוב ביחס לנתניהו, או אם יזכה לרייטינג גבוה לפני הבחירות ולקולות רבים יותר מאשר לביבי לאחר הבחירות. כאן מדובר במטוטלת שכה אופיינית לחברה הישראלית, שיש בה גם צביעות מצד אחד, ומצד שני מתיימרת לשייך לעצמה את התואר עם סגולה, שרחוק הוא ממנה. זה לא אומר שאין מקום לגופים שיפעלו כדי שנהיה עם בעל ערכים. אדרבא. אבל בדרך לשם אל נשכח שאנו עושים זאת במסגרת חברה חופשית ודמוקרטית, ולא כל האמצעים כשרים להשגת אידיאלים נעלים. המלחמות הגדולות עקובות הדם בהיסטוריה באו על רקע אידיאולוגי.

בשלב הזה של טרום בחירות, המפלגות או התנועות יקבעו הן את חבריהם המועמדים לכנסת, הן את המצע והן את הדרכים להגיע אל הבוחר. כל עוד אין בצעד מצעדיהם כתם פלילי, יש לאפשר להן לפעול כאוות נפשן – ולהניח את השאר למשפט הבוחר. חסימת אהוד אולמרט ואריה דרעי מלהיכנס למערכה הפוליטית היא צעד לא דמוקרטי, שעלול לפעול כבומרנג.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא אולמרט"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל