Skip to content

הנשיא ברק אובמה והאיש עם העוזי

לנשיא ארצות הברית ברק אובמה חלק נכבד בעובדה שארבע שנים יקרות בוזבזו. בשנים אלה נגרם נזק חמור לסיכויי השלום הישראלי-פלסטיני, נזק שאולי אינו הפיך. האביב הערבי, שיכול היה להיות התחלה חדשה לשלום במרחב, בוזבז גם הוא. ובכל זאת, אני מקווה שאובמה ינצח
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

צעיר ישראלי נלכד על-ידי קניבלים. הם שמו אותו בסיר גדול ועמדו להדליק את האש תחתיו. כאשר נשאל מהי בקשתו האחרונה, ענה – "תן לי סטירת לחי!"
הקניבל הראשי מילא את בקשתו, ואז קפץ הצעיר, שלף "עוזי" וחיסל את שוביו.
"אם היה לך 'עוזי', למה לא השתמשת בו קודם?" שאלו אותו.
"אני יכול לעשות את זה רק כשאני מתרגז!" השיב.

 הופעתו של ברק אובמה בעימות האחרון עם מיט רומני הזכירה לי את הבדיחה הזאת.

בעימות הראשון נראה אובמה אדיש וחסר עניין. הוא רק רצה שהעסק הטיפשי הזה ייגמר. בעימות השני הוא היה אדם חדש. מלא מרץ. תקיף. נחוש. בקיצור: מרוגז.

מלא מרץ, תקיף, נחוש. אובמה מול רומני בעימות השני

העימות החל בשעה שלוש לפנות בוקר על פי שעון ישראל. אמנם, יכולתי להקליט את השידור ולחזות בו מאוחר יותר, אבל לא הייתי מסוגל לחכות. הסקרנות גברה עליי.

כמובן, ההצגה כולה הייתה מטופשת. אין כל קשר בין כשרונו של אדם לעמוד בוויכוח לבין יכולתו להנהיג מדינה. אתה יכול להתפלמס באופן מבריק, אך להיות חסר כל כישרון כמדינאי. די להסתכל בבנימין נתניהו. לעומת זאת, אתה יכול להיות מנהיג מצטיין, מבלי שתהיה לך היכולת להתבטא כראוי. יצחק רבין, למשל. אך האמריקנים מתעקשים שמנהיגיהם יפגינו יכולת מעולה בוויכוחים, כתנאי להיבחרותם. זה מזכיר איכשהו את המלחמות בימי קדם, כאשר כל צד בחר באלוף, והמאבק בין השניים בא במקום הטבח ההמוני. דויד וגוליית, למשל. זה יותר אנושי.

דבריהם של שני המועמדים לא היו מכוונים אל המוני הבוחרים. כפי שכבר נאמר, הדברים כוונו רק אל "אלה שעדיין לא החליטו". זהו סוג מיוחד של בני אדם. זה נשמע כתואר כבוד, אך בעיניי הוא ראוי רק לבוז. אדם שלא החליט עדיין בעד מי להצביע, שלושה שבועות לפני יום הבחירות, מה יש לו להתפאר?

בשלב זה, שני המועמדים צריכים להיזהר מאוד שלא להרגיז איש. כלומר, הם לא יכולים להציג שום עמדה ברורה וחד משמעית על שום נושא, מלבד אמהות ועוגת תפוחים, כפי שאומרים באמריקה, או על ציונות וגעפילטע פיש בארץ.

החוכמה היא להשמיע בנחישות ובמרץ דברים כלליים חסרי משמעות 

על שני הצדדים להיזהר מפני כל רעיון חדש, חלילה. רעיונות חדשים יוצרים אויבים. הם עשויים להשפיע על בוחרים אחדים, אך סביר יותר להניח שהם ידחו בוחרים רבים יותר. החוכמה היא להשמיע בנחישות ובמרץ דברים כלליים חסרי משמעות.

למשל, כשמדובר על החזקת כלי נשק. כלי נשק הורגים. הם מיוצרים למען מטרה זו בדיוק. מכיוון שאין סבירות גבוהה שתיחטף על ידי קניבלים, למה לך להחזיק "עוזי" בארון?

אבל האמריקנים משוגעים להחזיק כלי נשק בבית – זכות המובטחת להם בחוקת ארצות הברית. גם אובמה לא העז לקרוא תגר על פרה קדושה זו. הוא התחמק. הוא יודע היטב שממש לא כדאי להתגרות בשדולת בעלי הנשק, כשם שלא כדאי להתגרות בשדולה ה"פרו-ישראלית". יריבו, מיט רומני, הזכיר שכאשר כיהן כמושל מדינת מסצ'וסטס הוא הצליח ליצור פשרה בין חסידי הנשק ומתנגדיו. תמהני: האם הוסכם שבמקום עשרה ילדים העורכים טבח בחבריהם בבית הספר, רק חמישה יעשו זאת בכל שנה?

אני מודה שלא הבנתי את הוויכוח המר על התקרית בבנגאזי, שבה נהרגו השגריר האמריקני ושלושה מעוזריו. אולי דרוש מוח אמריקני כדי להבין על מה הוויכוח. הראש הישראלי הפרימיטיבי שלי לא תפס.

האם הייתה זאת התקפה פשוטה של טרוריסטים, או שקדמה לה הפגנת מחאה באותו מקום? למה, לכל הרוחות, זה חשוב? למה היה על הנשיא לסלף את העובדות? אנחנו, הישראלים, יודעים מנסיוננו רב השנים שאחרי כישלון של שירותי הביטחון, הדיווח שקרי תמיד. זה טבוע באופי שלהם. שום נשיא לא יכול לשנות זאת.

מגוחך לחשוב שמדינה כלשהי יכולה להגן באופן מושלם על מאות השגרירויות והקונסוליות שלה הפזורות בעולם. בייחוד כשמקצצים את תקציב ההגנה, כפי שעשו הרפובליקנים.

אך חוץ מהנושאים המיוחדים האלה, שני המועמדים דיברו בהכללות. אז ככה: צריך להרבות בחיפושי הנפט. אבל אסור לשכוח גם את כוח השמש והרוח. צריך שצעירים יוכלו ללמוד באוניברסיטה, ולקבל אחר כך משרות בשכר גבוה. צריך להראות לסינים מי הבוס. צריך לחסל את האבטלה, שהיא בכלל דבר רע. וגם צריך להציל את "המעמד הבינוני".

נדמה ש"המעמד הבינוני" הזה (גם בישראל וגם בארצות הברית) כולל עכשיו את כל האוכלוסייה. אפשר לתהות מה ה"בינוני" כאן – מי מתחתיו ומי מעליו?

בקיצור, שני המועמדים דיברו הרבה על ההבדל העצום ביניהם, אך הם נראו דווקא דומים מאוד.

אי אפשר לברוח מהעובדה שמועמד האחד הוא לבן והאחר שחור.
ההבדל בולט אף יותר אצל הרעיות:
אן רומני היא צחורה מצחור, ומישל אובמה שחורה משחור

חוץ מאשר מבחינת צבע העור. אך האם אנחנו נעז לדבר על כך? לא, אם רוצים לשמור על "תקינות פוליטית". כך יוצא שהעובדה הכי בולטת בעימות היא גם העובדה הכי מושתקת.

אינני יכול להוכיח את זה, אך אני מרגיש שהגזע ממלא אצל האמריקנים תפקיד הרבה יותר חשוב בבחירות מכפי שהם מוכנים להודות.

בעימותים הנשיאותיים אי אפשר לברוח מהעובדה שמועמד האחד הוא לבן והאחר שחור. ההבדל בולט אף יותר אצל נשותיהם: אן רומני היא צחורה מצחור, ומישל אובמה שחורה משחור.

העובדה הכי בולטת היא גם הכי מושתקת (צייר: יונתן שתיל)

כשלא מדברים על עובדה זו, אין פירוש הדבר שהיא נעלמה. יש לשער שבוחרים רבים מושפעים ממנה, גם אם רק בתת ההכרה.

כאשר נבחר ברק חוסיין אובמה לפני ארבע שנים, זה נראה כמו נס. זה האיר את הפנים היפות של העם האמריקני. אך האם זה יקרה גם הפעם? שמא תהיה ריאקציה? אינני יודע.

מראשית העימות היה ברור לי שהפעם תהיה יד אובמה על העליונה. וכך היה.

במאמר קודם כתבתי שיש לי טענות קשות כלפיו. קורא נרגז שאל אותי מה הן. השבתי לו שאובמה נכנע למדיניות הורסת השלום של נתניהו. שאחרי מספר נסיונות כושלים לשדל את נתניהו לעצור את ההתנחלויות, אובמה השתתק.

על כן יש לו לאובמה חלק נכבד בעובדה שארבע שנים יקרות בוזבזו. בשנים אלה נגרם נזק חמור לסיכויי השלום הישראלי-פלסטיני, נזק שאולי אינו הפיך. ההתנחלויות התפשטו בקצב מזורז, הכיבוש העמיק שורש, הפיתרון של שתי-מדינות-לשני-עמים – הפיתרון היחיד שיש – נפגע קשה.

האביב הערבי, שיכול היה להיות התחלה חדשה לשלום במרחב, בוזבז גם הוא. יוזמת-השלום הערבית, המונחת על השולחן זה שנים, עדיין מונחת שם, כמו אבן שאין לה הופכין.

חוסר-המעש האמריקני בנושא זה גרם להגברת הייאוש בקרב כוחות-השלום הישראליים ערב הבחירות שלנו. רעיון השלום נמחק לחלוטין מהשיח הציבורי בארץ.

מצד שני, אובמה מנע מנתניהו לפתוח מלחמה באיראן. ייתכן מאוד שהציל את חייהם של מאות, ואולי אלפי ישראלים, איראנים ואפילו אמריקנים. בשביל זה בלבד מגיעות לו תודה וברכה מקרב לב.

אני מקווה שאובמה ינצח בבחירות. או, ליתר דיוק, שהאיש השני יפסיד. לא (רק) מאהבת מרדכי, אלא (גם) משנאת המן.

(אני מתפתה שוב לספר את הבדיחה היהודית על הגבאי בשטעטל, שאיש לא היה מוכן להספיד אותו, עד שקם אחד ואמר: "נכון, הוא היה רשע, מנוול וקמצן, אבל בהשוואה לבנו הוא היה מלאך".)

מובן שזוהי הגזמה פרועה. יש לי אהדה רבה לאובמה. אני חושב שהוא ביסודו אדם הגון, בעל כוונות טובות. אני מאחל לו שייבחר מחדש, ולא רק מפני שהצמד רומני-רייאן מעורר בי דאגה עמוקה.

הנשיא אובמה יהיה משוחרר מאימת השדולה הפרו-ישראלית

אם אובמה אכן ייבחר מחדש, איך תיראה תקופת-הכהונה השנייה שלו?

יש תמיד תקווה שנשיא בתקופת-הכהונה השנייה שלו לא ייכנע עוד לשדולה הפרו-ישראלית,  שהיא למעשה שדולה אנטי-ישראלית, הדוחפת אותנו לקראת אסון לאומי.

אחרי היבחרו בשנית, הנשיא אובמה יהיה משוחרר מאימת השדולה. לא לגמרי, כמובן. הוא עדיין יצטרך לדאוג לבחירות אמצע-הכהונה לקונגרס, וגם לגורל מפלגתו בבחירות הבאות לנשיאות. בכל זאת, הוא יהיה חופשי הרבה יותר. הוא יוכל לפעול במרץ רב למען השלום הישראלי-ערבי ולשינוי פני המרחב.

כפי שאומרים בני-דודנו: אינשאללה, אם ירצה השם.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]

1 Comment

  1. רני
    20 באוקטובר 2012 @ 15:16

    הצבע קובע רק בחלק ממדינות ארה"ב. בקיפורניה, למשל, היכן שמעט הרוב
    דובר ספרדית וודאי שלא, כך בהרבה איזורים ומדינות. ככלל הצבע לא מכריע
    בבחירות אלו. גורם כן, מכריע לא.
    מי שיבחר, כנראה אובמה, לא ישקיע כל מאמץ במזרח התיכון מלבד רצון לשמור את מחיר
    הנפט. מ"ע 1 & 2 הראתה שלארה"ב היה יכולת לתקן עולם, או בעצם לעצבו כנראה לה.
    עירק אפגניסטאן וכ"ו הוכיחו ששם ועכשיו אחרי שפך דם והון אין סופי יכולת זו אבדה.
    לא קיימת בודאי לא בישראל פלשתין. בסוריה כבר המורדים מפגינים נגד ארה"ב.
    סיפור לוב מוכר. אם ארה"ב לא משקיעה בנפט הלובי המעולה או במניעת השתלטות
    משוגעי האיסלם על סוריה מעט, אם בכלל, יושקע בישראל פלשטין. אין לארה"ב את הזמן,
    הכסף והסבלנות לכך. איך ישפיע הנפט על יחסי אירן ארה"ב ? איני יודע ולדעתי אין איש
    יודע. בכל מקרה גורל ישראל ישפיע פחות על תכניות העתיד של ארה"ב משוק
    הנפט. בעצם, כך היה תמיד. ב"ג גולדה אשכול ובגין ידעו זאת. נתניהו ושרה? אני
    חושב שלא. ליברמן? בשביל מי בדיוק עובד ליברמן? מי יודע בבטחון 100% ?

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן