רגע… מי זה שמואל? מאיפה אני מכיר אותו בכלל?

כבר כששלח לי הצעת חברות לא הבנתי למה, אז מה יש לו הערות עכשיו? למרות שזה נחמד שהוא מתייחס לרשימות שלי. צ'טולוגיה למתקדמים

רגע… מי זה שמואל? מאיפה אני מכיר אותו בכלל?

כבר כששלח לי הצעת חברות לא הבנתי למה, אז מה יש לו הערות עכשיו? למרות שזה נחמד שהוא מתייחס לרשימות שלי. צ'טולוגיה למתקדמים

קרה משהו נחמד: בזמן שגלשתי בפייסבוק, פתאום קיבלתי מסר פרטי משאול.

"בא לך להיפגש הערב לראות את המשחק?"

"בטח" – השבתי לו – "באיזה משחק מדובר?"

"בוא'נה, אתה לא בעניינים, גמר גביע המדינה".

"מז'תומרת אני לא בעניינים? לרגע שכחתי… באיזה שעה זה?" – שאלתי והתכוונתי לפתוח חלון חדש כדי לבדוק מי משחק ואם זה כדורגל או כדורסל, אך לפתע קיבלתי מסר פרטי נוסף.

"אל תשאל מה קרה" – היה כתוב.

החבר'ה בפייסבוק (אילוסטרציה: renjith krishnan / FreeDigitalPhotos.net)

"מה קרה?" – שאלתי מיד, ואז בדקתי מי זה. שירה, ידידה טובה שלי מאז גיל ארבע בערך. אם אני לא טועה היא אמורה לצאת הערב לסרט עם החבר שלה.

"מתחיל בשמונה וחצי".

לא הבנתי מה הבעיה שלה. אז מה אם הסרט מתחיל בשמונה וחצי? מה כל כך נורא בזה?

"הוא ביטל פתאום".

לפתע נפתח מסר חדש: "יש לי כמה הערות על הפוסט האחרון שלך".

מה… מי אמר את זה? שמואל. רגע… מי זה שמואל? מאיפה אני מכיר אותו בכלל? כבר כששלח לי הצעת חברות לא הבנתי למה, אז מה יש לו הערות עכשיו? למרות שזה נחמד שהוא מתייחס לרשימות שלי.

עשיתי קצת סדר. שאול כתב שהמשחק מתחיל בשמונה וחצי, ושירה כתבה שהחבר שלה ביטל פתאום. "אצלי או אצלך?" – כתבתי לשאול. לשירה כתבתי: "מה היה התירוץ שלו?" ולשמואל כתבתי: "איזה פוסט?"

התשובות לא איחרו לבוא:

שירה: "הוא אמר שאמא שלו חולה והוא צריך להישאר איתה כי היא כבר אישה מבוגרת וחיה לבד".

שאול: "לא אכפת לי שנשב אצלי, אבל הבירות עליך".

שמואל: "האחרון".

וגם חלון חדש: "מה המצב? הרבה זמן לא דיברנו". זה היה אודי, שהיה חבר שלי לפני 30 שנה, בגן רבקה, ומאז באמת לא דיברנו.

"העניין הוא שגם אשתי לא תהיה בבית הערב" – כתבתי לשאול – " אז אני צריך לארגן בייביסיטר כדי לבוא, כי הקבועה שלנו עזבה את העיר."

"זה לא כזה נורא, אבל אני מאוד מעריכה שאתה רוצה לבוא לבקר כדי לנחם אותי" – כתבה שירה.

אופס. את התגובה הקודמת שלי שלחתי אליה בטעות. לכן עשיתי העתק/הדבק לתגובה הזאת אל שאול, אבל שירה בינתיים המשיכה לכתוב: "אבל, בעצם, אתה יודע מה? יש לי כבר את הכרטיסים לקולנוע, אז נוכל ללכת יחד. סרט נחמד, קומדיה, לא זוכרת איך קוראים לו".

מיד כתבתי לה: "אז עדיף שלא. ממש לא בא לי לצחוק הערב. חוץ מזה שפתאום נזכרתי שהערב יש את גמר הגביע. אולי בא לך לעשות בייביסיטר?"

בינתיים שאול כתב: "אני מכיר מישהו מצויין. סטודנט בשם דניאל. תוכל למצוא אותו בין החברים שלי".

"פתחת אותו בינתיים?" – שאל שמואל – "שים לב לתחביר הנוראי כבר ממשפט הפתיחה".

"כן, אני רואה" – מיהרתי להגיב לו – "תודה על ההערה".

פתחתי את החברים של שאול, אבל בינתיים אודי כתב: "אני מסתכל על הפרופיל שלך. איזה משפחה נחמדה הקמת".

שירה: "עכשיו אני מבינה".

שמואל: "אבל לא רק שם".

אודי: "גם אני עצמי הספקתי לא מעט".

"אני רואה" – כתבתי לאודי – "מרשים ביותר".

"יש לך שני חברים בשם דניאל" – כתבתי – "איזה מהם?"

שאול: "מצאת?"

שירה: "בטח גם הוא רצה לראות את המשחק".

אודי: "יש לי רק חבר אחד, וקוראים לו גיא, לא דניאל. כבר שמעת שיצאתי מהארון לפני כמה שנים?"

"לא שאלתי אותך" – כתבתי לאודי – "התכוונתי לשאול". ומיד כתבתי לשאול: "איזה דניאל? יש שניים".

"אז למה הוא לא יכול היה להגיד לי? מה הוא צריך להמציא סיפורים על אמא שלו?"- זאת היתה שירה.

"להגיד לך מה?" – כתבתי לה בתגובה.

"שים לב למשפט השלישי בפיסקה השנייה" – כתב שמואל – "כל כך מורכב ומסובך, לכל הפחות יכולת להוסיף סימני פיסוק".

שאול: "כהן".

אודי: "אם אתה כבר שואל".

מצאתי את דניאל כהן וכתבתי לו: "אתה לא מכיר אותי אבל שמעתי עליך משמואל. האם תהיה פנוי היום בערב?"

שמואל: "אין באפשרותנו לדעת מה המידע שיש למודיעין, ולכן אין לנו ידע מה הדבר הנכון לעשות אפילו היום בערב. איזה מין משפט זה? מה אתה רוצה להגיד בזה?"

שירה: "את הסיבה האמיתית. מה דעתך? אני כבר לא יודעת מה לחשוב".

דניאל: "אני חושב שהתבלבלת. אני לא מכיר שום שמואל. אולי אתה מתכוון לשאול".

שאול: "מה דניאל אמר?"

עניתי לשאול: "שהוא לא מכיר את שמואל".

שמואל: "נאלצתי לקרוא אותו שלוש פעמים בשביל להבין מה כתוב שם".

אודי: "אבל מי זה שאול?"

אני מצדי כבר איבדתי מזמן את כל רצף הדיאלוגים הצולבים, לכן עניתי: "שאול טשרניחובסקי". הורדתי ספר שירים של טשרניחובסקי מהמדף, פתחתי בעמוד אקראי והעתקתי תגובה אל אודי: "כל הנפשות, שלא נתנון לטעום מן החיים, כל התקוות, תקוות קסם, נדפו כאד המים. ונקמנו שנאת עולם, שמנו זה המנאץ. ואת נפשנו, זהמוה רגלי גאות רועץ! הה, מה נורא פה הלילה, חשך ישופנו. לבי דוי, בשרי יכאב, שן הקור תאכלנו".

מיד הורדתי גם ספר שירים של ביאליק, את חלק א' של "אלף לילה ולילה", ואת "הקמצן" מאת מולייר והעתקתי לכל המסרונים: "כל שנפשי כה אהבה, כל שרוחי כה טפכה, מה שהיה לי מקור חיים, משאת נפש ואמונה – אם אל אלה, דוד לבבי, מעין חיי, נפש נפשי, אם כל אלה היו חלום? כאפס וכאין הוא זה לגבי מה שאספר לכם בלילה הבא אם אחיה, הינו שישאירני המלך בחיים. אמר המלך בליבו: חי אלהים שלא אהרוג אותה, עד שאשמע סוף סיפורה. הבלים! אין את נשאת לו אלא בתנאי שהוא מניח אותך אלמנה בקרוב".

כשסיימתי, שמתי לב שכולם כבר התנתקו ומהר מאוד ביטלו את החברות שלהם איתי, לא רק בפייסבוק, ומאז לא שמעתי מהם ולא נורא. רק זה חבל, שאת המשחק ראיתי לבד.

קרה משהו נחמד: בזמן שגלשתי בפייסבוק, פתאום קיבלתי מסר פרטי משאול.

"בא לך להיפגש הערב לראות את המשחק?"

"בטח" – השבתי לו – "באיזה משחק מדובר?"

"בוא'נה, אתה לא בעניינים, גמר גביע המדינה".

"מז'תומרת אני לא בעניינים? לרגע שכחתי… באיזה שעה זה?" – שאלתי והתכוונתי לפתוח חלון חדש כדי לבדוק מי משחק ואם זה כדורגל או כדורסל, אך לפתע קיבלתי מסר פרטי נוסף.

"אל תשאל מה קרה" – היה כתוב.

החבר'ה בפייסבוק (אילוסטרציה: renjith krishnan / FreeDigitalPhotos.net)

"מה קרה?" – שאלתי מיד, ואז בדקתי מי זה. שירה, ידידה טובה שלי מאז גיל ארבע בערך. אם אני לא טועה היא אמורה לצאת הערב לסרט עם החבר שלה.

"מתחיל בשמונה וחצי".

לא הבנתי מה הבעיה שלה. אז מה אם הסרט מתחיל בשמונה וחצי? מה כל כך נורא בזה?

"הוא ביטל פתאום".

לפתע נפתח מסר חדש: "יש לי כמה הערות על הפוסט האחרון שלך".

מה… מי אמר את זה? שמואל. רגע… מי זה שמואל? מאיפה אני מכיר אותו בכלל? כבר כששלח לי הצעת חברות לא הבנתי למה, אז מה יש לו הערות עכשיו? למרות שזה נחמד שהוא מתייחס לרשימות שלי.

עשיתי קצת סדר. שאול כתב שהמשחק מתחיל בשמונה וחצי, ושירה כתבה שהחבר שלה ביטל פתאום. "אצלי או אצלך?" – כתבתי לשאול. לשירה כתבתי: "מה היה התירוץ שלו?" ולשמואל כתבתי: "איזה פוסט?"

התשובות לא איחרו לבוא:

שירה: "הוא אמר שאמא שלו חולה והוא צריך להישאר איתה כי היא כבר אישה מבוגרת וחיה לבד".

שאול: "לא אכפת לי שנשב אצלי, אבל הבירות עליך".

שמואל: "האחרון".

וגם חלון חדש: "מה המצב? הרבה זמן לא דיברנו". זה היה אודי, שהיה חבר שלי לפני 30 שנה, בגן רבקה, ומאז באמת לא דיברנו.

"העניין הוא שגם אשתי לא תהיה בבית הערב" – כתבתי לשאול – " אז אני צריך לארגן בייביסיטר כדי לבוא, כי הקבועה שלנו עזבה את העיר."

"זה לא כזה נורא, אבל אני מאוד מעריכה שאתה רוצה לבוא לבקר כדי לנחם אותי" – כתבה שירה.

אופס. את התגובה הקודמת שלי שלחתי אליה בטעות. לכן עשיתי העתק/הדבק לתגובה הזאת אל שאול, אבל שירה בינתיים המשיכה לכתוב: "אבל, בעצם, אתה יודע מה? יש לי כבר את הכרטיסים לקולנוע, אז נוכל ללכת יחד. סרט נחמד, קומדיה, לא זוכרת איך קוראים לו".

מיד כתבתי לה: "אז עדיף שלא. ממש לא בא לי לצחוק הערב. חוץ מזה שפתאום נזכרתי שהערב יש את גמר הגביע. אולי בא לך לעשות בייביסיטר?"

בינתיים שאול כתב: "אני מכיר מישהו מצויין. סטודנט בשם דניאל. תוכל למצוא אותו בין החברים שלי".

"פתחת אותו בינתיים?" – שאל שמואל – "שים לב לתחביר הנוראי כבר ממשפט הפתיחה".

"כן, אני רואה" – מיהרתי להגיב לו – "תודה על ההערה".

פתחתי את החברים של שאול, אבל בינתיים אודי כתב: "אני מסתכל על הפרופיל שלך. איזה משפחה נחמדה הקמת".

שירה: "עכשיו אני מבינה".

שמואל: "אבל לא רק שם".

אודי: "גם אני עצמי הספקתי לא מעט".

"אני רואה" – כתבתי לאודי – "מרשים ביותר".

"יש לך שני חברים בשם דניאל" – כתבתי – "איזה מהם?"

שאול: "מצאת?"

שירה: "בטח גם הוא רצה לראות את המשחק".

אודי: "יש לי רק חבר אחד, וקוראים לו גיא, לא דניאל. כבר שמעת שיצאתי מהארון לפני כמה שנים?"

"לא שאלתי אותך" – כתבתי לאודי – "התכוונתי לשאול". ומיד כתבתי לשאול: "איזה דניאל? יש שניים".

"אז למה הוא לא יכול היה להגיד לי? מה הוא צריך להמציא סיפורים על אמא שלו?"- זאת היתה שירה.

"להגיד לך מה?" – כתבתי לה בתגובה.

"שים לב למשפט השלישי בפיסקה השנייה" – כתב שמואל – "כל כך מורכב ומסובך, לכל הפחות יכולת להוסיף סימני פיסוק".

שאול: "כהן".

אודי: "אם אתה כבר שואל".

מצאתי את דניאל כהן וכתבתי לו: "אתה לא מכיר אותי אבל שמעתי עליך משמואל. האם תהיה פנוי היום בערב?"

שמואל: "אין באפשרותנו לדעת מה המידע שיש למודיעין, ולכן אין לנו ידע מה הדבר הנכון לעשות אפילו היום בערב. איזה מין משפט זה? מה אתה רוצה להגיד בזה?"

שירה: "את הסיבה האמיתית. מה דעתך? אני כבר לא יודעת מה לחשוב".

דניאל: "אני חושב שהתבלבלת. אני לא מכיר שום שמואל. אולי אתה מתכוון לשאול".

שאול: "מה דניאל אמר?"

עניתי לשאול: "שהוא לא מכיר את שמואל".

שמואל: "נאלצתי לקרוא אותו שלוש פעמים בשביל להבין מה כתוב שם".

אודי: "אבל מי זה שאול?"

אני מצדי כבר איבדתי מזמן את כל רצף הדיאלוגים הצולבים, לכן עניתי: "שאול טשרניחובסקי". הורדתי ספר שירים של טשרניחובסקי מהמדף, פתחתי בעמוד אקראי והעתקתי תגובה אל אודי: "כל הנפשות, שלא נתנון לטעום מן החיים, כל התקוות, תקוות קסם, נדפו כאד המים. ונקמנו שנאת עולם, שמנו זה המנאץ. ואת נפשנו, זהמוה רגלי גאות רועץ! הה, מה נורא פה הלילה, חשך ישופנו. לבי דוי, בשרי יכאב, שן הקור תאכלנו".

מיד הורדתי גם ספר שירים של ביאליק, את חלק א' של "אלף לילה ולילה", ואת "הקמצן" מאת מולייר והעתקתי לכל המסרונים: "כל שנפשי כה אהבה, כל שרוחי כה טפכה, מה שהיה לי מקור חיים, משאת נפש ואמונה – אם אל אלה, דוד לבבי, מעין חיי, נפש נפשי, אם כל אלה היו חלום? כאפס וכאין הוא זה לגבי מה שאספר לכם בלילה הבא אם אחיה, הינו שישאירני המלך בחיים. אמר המלך בליבו: חי אלהים שלא אהרוג אותה, עד שאשמע סוף סיפורה. הבלים! אין את נשאת לו אלא בתנאי שהוא מניח אותך אלמנה בקרוב".

כשסיימתי, שמתי לב שכולם כבר התנתקו ומהר מאוד ביטלו את החברות שלהם איתי, לא רק בפייסבוק, ומאז לא שמעתי מהם ולא נורא. רק זה חבל, שאת המשחק ראיתי לבד.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן