Skip to content

כל מה שרציתי זה לספר סיפור על אהבה

הבמאית רמה בורשטיין, שעומדת מאחורי הסרט "למלא את החלל", נקרעה בזמן הצילומים בין עולמה החרדי לעולם החילוני, בין משפחתה המופנמת לתרועת הפסטיבלים. אבל נושא אחד משותף, לדבריה, לשני העולמות: "אין סתירה בין אהבה לבין חיי כאישה חרדית"
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
משפחתה אינה צופה בטלוויזיה וילדיה לא הולכים לקולנוע. בורשטיין בפסטיבל ונציה. צילום: Getty Images

"למלא את החלל", סרטה העלילתי הראשון של הבמאית רמה בורשטיין, שסיימה את לימודיה בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים לפני כ-17 שנים, זוכה כעת להצלחה מקצועית מרשימה בפסטיבלים ברחבי העולם.

השחקנית הראשית, הדס ירון, קטפה את פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה על תפקידה כשירה, והסרט זכה בתחרות אופיר (האוסקר הישראלי) בפרס הסרט הטוב ביותר וממתין להחלטת האקדמיה אם ייכלל בין המועמדים לפרס הסרט הזר הטוב ביותר בטקס האוסקר בהוליווד. מבקרי הקולנוע בארץ, לעומת זאת, חלוקים בדעותיהם לגבי הסרט.

על הסרט נכתב כבר כמעט הכול, אבל מעטים יודעים מה הסיפור האמיתי של הבמאית רמה בורשטיין, שהביא אותה ליצירת הסרט. בורשטיין היא אישה חרדית כבר כ-17 שנים, מאז תום לימודי הקולנוע, והסרט שלה הוא הראשון שמביא סיפור חרדי מתוך הקהילה עצמה. זה לא סתם סיפור, אלא מה שבורשטיין אמרה שהיא רצתה לצלם – סיפור אהבה. "אין סתירה בין אהבה לבין חיי כאישה חרדית", היא אומרת.

 ואכן, למי שצופה בסרט ברור, שבדרכה הייחודית מיישבת בורשטיין סתירות נוספות שאינן ברורות לחילוני, כמו ההנחה המוטעית שבקהילה החרדית אין ולא יכולה להיות אהבה, למשל, אלא רק נוחות של משפחה יהודית מסורתית, או שלום בית מאולץ וחיי נישואים כפויים.

הכוח המניע. עירית שלג מקבלת את פרס שחקנית המשנה בטקס האוסקר הישראלי. צילום: איציק בירן

סיפור המסגרת הוא דווקא המנהג – נישואים בשידוך. שירה היא נערה חרדית שהגיעה לפרקה, אבל היא מחפשת לא רק בעל וחתונה, אלא גם אהבה, במודע לגמרי. היא לא רוצה לוותר על אהבה. בעיצומו של החיפוש היא מתמודדת עם מותה הפתאומי של אחותה הגדולה, שהותירה אחריה תינוק בן יומו, וגבר אלמן (שאותו מגלם יפתח קליין). האלמן הטרי מתכוון להיענות לשידוך בבלגיה כדי שליתום תהיה אם. חמותו (עירית שלג) מתקשה לשאת את המחשבה על האובדן הנוסף, ומציעה לו לשאת את שירה לאישה.

הרעיון נתקל בהתחלה בהתנגדות הצפויה של בני הבית, כולל שירה והחתן המיועד, ומכאן ואילך הסרט נע בין האהבה לבין מה שמחייבת המציאות על פי המנהג. הסיפור העיקרי עטוף בסיפורים כמעטפת תומכת לא רק כקהילה, אלא גם משום שכל פיסת אריג שם משתבצת בתמונה הצבעונית המעוצבת שרמה בורשטיין מציירת, של המגוון הרגשי האמיתי שהיא מכירה כאמנית חרדית וכיוצרת.

בורשטיין לא ניסתה לאתגר את הקהילה שבה היא חיה ואף לא מערערת על הסדר בו, וגם אם חולקים על סדרי עולם זה, הרי שבסופו של דבר הסרט אינו מתפשר על מורכבותו. השוני נעוץ בעיקר בכך שהבוטות והישירות, שאנחנו רגילים לה בסרטים "חילוניים", נעדרת מכאן במודע.

למרות שהיא אינה חוצה בסרט גבולות של מותר ואסור, כפי שגם הסבירה על הליך עבודתה, ניכרת הכניסה הנחושה אך המאופקת שלה לתוך ההתרחשות הרגשית שעל המסך, מבלי להתחמק מהמטען הנפיץ. אולי אני חושבת כך רק משום שאני צופה בסרט כישראלית, שרק נדמה לה שהיא מכירה את הקהילה החרדית, ולכן גיליתי שם גילויים חדשים אף לי, בעיקר אהבה גדולה בכל מקום. נוסף על כך, למרות שהסרט יכול להיות מוגדר כ"סרט קטן" בגלל הסיפור הפשוט שלו, הוא "קטן" רק טכנית וצילומית.

הסרט מצולם בעיקר בפריימים סגורים וממוסגרים מכל הבחינות, מצומצמים בעיקר לשטחי הדירות שבהן הכל קורה, התנועה בהם מדודה גופנית, אבל רגשית ניתן לחוש בו את תזוזת הלוחות הטקטוניים בלבבות האנשים, כשהם מתנפצים בעוצמה משברת הרים. עם זאת, ברור לי שיהיו צופים שלא יהיו מצוידים בקולטנים החדים והרגישים לקלוט ולחוש את סערת הנפש בלבותיהם. יכול להיות שהבמאית, גם כאישה וגם כחרדית, פורטת בעדינות ובאנינות רבה מדי לעין שהתרגלה לתדר אחר של רגשות על המסך.

הקלישאה המתבקשת היא לומר שהצופה נשאב לתוך ההתרחשות במתח, מצפה לראות את ההתפתחות בעלילה. נכון, גם זה. כולנו רוצים לראות את האהבה מנצחת, לא משנה באיזו קהילה, אבל גדולת הסרט היא דווקא בכך שהוא מאופק ומופנם. מופנם במידת הצניעות המתבקשת מאישה חרדית, גם הבמאית וגם שירה, מופנם במידת המתינות הנדרשת מיצירה חרדית, מופנם גם מטען הכאב בסיפור המורכב, הנראה על פני האנשים ובשפת גוף מדודה, אבל מופנם גם פיזית ממש, לתוך תוכו של כל מי שצופה בו, ומוצא בו קרבה לאהבה שהוא מכיר מחייו שלו.

אין כמעט תמונה שבה לא תמצא בה משהו מחייך, חילוני ככל שתהיה. אין כמעט רגש שנתקשה לזהות על המסך ללא קשר לחרדים ולדימויים שיש לנו עליהם. בזאת הצליחה בורשטיין, לטעמי, לספר סיפור אהבה אוניברסלי באמצעות הקהילה החרדית, סיפור על אהבה ונחמה.

בורשטיין סיפרה, שהרעיון לסרט נולד בה כשבאה לחתונה שכזאת, שבה השיאו אישה לאלמן של אחותה. "דווקא משום כך רציתי לספר סיפור על אהבה. התקשיתי לחזור לעשייה אחרי שנים רבות, שבהן התנתקתי מהקולנוע, ולמרות שקיבלתי את ההיתר הנדרש מהרב שלי, ואת כל התמיכה המתבקשת מהמשפחה שלי, מצאתי את עצמי עדיין מתקשה לכתוב את הסיפור שרציתי".

כשנשאלה איך בכל זאת הצליחה לכתוב, היא מספרת בהערכה ובחיבה על עירית שלג, שרק נוכחותה לידה נתנה לה השראה. ואכן, שלג, אמה של שירה בסרט, נראית כמו ציר תומך גם שם. היא לא רק מניעה את הדמויות, היא מתפתחת עם הסיפור ולומדת להכיר במגבלות שלה, ולהניח לאלוהים את אשר לו. היא בסך הכל רוצה שלא לאבד את נכדה לאחר שכבר איבדה את בתה. כשהיא מבינה שעליה להניח לתכתיב האלוהי המופלא לנצח, היא מעוררת השתאות והערכה, רגע לאחר שנעתקת נשימתנו מהרעיון הזר לנו כל כך של השאת בתה השנייה לאלמן.

בשיחה של בורשטיין עם יוצרים שצפו בסרטה, לפני כחודשיים, סיפרה על תהליך העבודה על הסרט, שהיה מעניין ומאתגר. "בהתחלה ניסיתי לעבוד עם כמה שיותר חרדים מקוריים, במקום שחקנים. אולם לצערי היתה בעיה בכל פעם שהם נתקלו במצלמה שאליה אינם מורגלים. הם הסבו את  הראש מבוהלים. לכן החלפתי אותם בשחקנים מקצועיים".

בורשטיין גם מצאה את הדרך לעבוד עם גברים רבים בסביבתה, ושיבחה את השחקנים הראשיים שלה כמי שענו במדויק על ציפיותיה מהם. "יפתח קליין, למשל, הוא בדיוק כפי שגבר צריך להיות", היא אומרת.

עניין נוסף שעליו עמדה בורשטיין וניכר מאוד בסרט, הוא התלבושות המעוצבות והיפהפיות של הנשים. בורשטיין עבדה עם מעצבת חרדית עלומה, והיא עמדה על כך שיוקדש לכך חלק נכבד מהתקציב. על כך לא התפשרה. התוצאה מדברת בעד עצמה. העיצוב האותנטי והמוקפד כל כך תורם להתפוגגות הסטיגמה האפרורית על נשות הקהילה החרדית.

בורשטיין סיפרה שההכרה בה כיוצרת וכבמאית, מעמתת אותה עם שאלות פנימיות על גאווה מצד אחד, וצניעות ומופנמות של העולם שבו היא בוחרת לחיות, מצד שני. "עד הרגע האחרון לא ידעתי אם להיענות להזמנות לפסטיבלים שאליהם התקבל הסרט. מצד אחד מגיע לי, משום שזאת היצירה שלי ועבדתי למענה. מצד שני זה לא כל כך חשוב לעומת מה שיש לי בבית – המשפחה".

משפחתה, אגב, אינה צופה בטלוויזיה, וילדיה לא יכולים לצפות באולם הקולנוע בסרטה, צנוע ככל שיהיה. זהו פרדוקס נוסף בחייה כיוצרת חרדית. "אני מקבלת זאת באהבה, משום שכך אני חיה, באמונה שלמה". בורשטיין מצאה את הדרך לגעת בעולמה הדתי בכלים חילוניים כל כך, למרות שהיא מצייתת ברצון לחוקים ולאיסורים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן