לשופטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, שרון לארי בבלי, פשוט נמאס מכמות הדו"חות העצומה שמזדרזים פקחי העירייה לרשום לתושבי העיר. בשני פסקי דין שנתנה היום היא ציינה, כי מדובר בהתעמרות העירייה באזרחים וביקשה שהחלטתה תובא לפני מנכ"ל עיריית ירושלים.

במקרה הראשון תבעה העירייה לדין את ב. מאירוביץ', שהדביק מודעות פרטיות (פשקווילים) במלכי ישראל ובאיזור החרדי בירושלים, שהודפסו בשני בתי דפוס שונים.  פקחית העירייה, סיגלית לחמי, גילתה תושייה והחליטה לברר את מקור הפשקווילים ולמצוא את העבריין הסורר על מנת לתת לו דו"ח על הדבקה במקומות שאסור להדביק עליהם מודעות, כמו ארון סעף של בזק.

לחמי העידה: "התקשרתי לבית הדפוס, התחזיתי וביקשתי לעשות מודעות אבל, כשהגעתי לפגישה, הוא קלט שאני מהעירייה וברח". הלחמי לא התייאשה. היא חקרה מי הם בתי הדפוס והצליחה להגיע בסופו של דבר לבעלים שעומדים מאחורי הפרסום. "הם (המפיצים א.מ), לא רואים בעיניים כשהם צריכים לתלות משהו", היא העידה על להיטות מפיץ המודעות.

הפקחית-הבלשית ובן זוגה החליטו לתת דו"חות סדרתיים למפיץ הסדרתי. השופטת הנדהמת שאלה את הפקחית: "כל הדוחות הם רצף מספרי. שלוש דקות אחד מהשני, פנקס שלם על הנאשם. בזמן הזה, כשמילאתם את רבע הפנקס, לא ראיתם עבירות אחרות, דוחות אחרים?" על כך השיבה הפקחית כי היא מטפלת רק במה שקשור ללוחות מודעות ולא בעניני פיקוח אחרים. השופטת לא ויתרה: "מקריאה לך את מספרי הדוחות והכתובות.  האם בזמן הזה, בין דוח לדוח, לא ראית פרסומים אחרים או שהתעלמת מהם ונתת רק למהדרין (שם בית הדפוס א.מ)?" הפקחית נאלצה  לגלות את סודה המקצועי והשיבה: "אנו עושים רישום על דף. כאשר אני באה למשרד, אני רושמת את הקנסות בצורה מסודרת. לכן זה בא בסדר רץ".

בחקירת בן זוגה לעבודה של הלחמי, אלון אוגרץ, תהתה השופטת ושאלה שוב: "באותו יום נתת כל שלוש דקות דוח נגד פרסום מהדרין. האם התעלמת ממודעות אחרות של פרסום אחר?", הפקח השיב, כי אינו זוכר אם באותו יום היו פרסומים אחרים. לשופטת זה נמאס והיא החליטה: "מצאתי לזכות את הנאשם מכל וכל, אך לא די לי בכך. מצאתי את עדותה של הגב' סיגלית לחמי לעניין זה כבלתי אמינה".

עוד כותבת לארי-בבלי: "מדברי העדים עולה, כי ניסו לנקוט תחבולות מתחבולות שונות על מנת לתפוס את האחראים לפרסום. על כך יש  לברכם, אולם מצאתי שלא הוכח כל קשר בין הפרסום לבין הנאשם".

השופטת פסקה עוד: "גם בזיכוי זה לא אסתפק. פעם נוספת חש בית המשפט תחושה קשה של התעמרות באזרח. ובמה דברים אמורים? אילו היו הפקחים מסתפקים ברישום דוח אחד, תוך מתן אפשרות לאחראי על המפגע לתקן את הטעון תיקון בתוך זמן סביר, תוך הסרת המודעות, שאם לא כן יחויב בתשלום הסרתן וכן בקנסות נוספים, היה בכך טעם רב. ואולם רישום דו"חות כל שלוש דקות, באופן שלא מאפשר למי שביצע את העבירה לתקן את הטעון תיקון, איננו אלא התעמרות באזרח".

וגם בכך לא הסתפקה ודרשה להעביר את פסק הדין למנכ"ל עיריית ירושלים "על מנת שיבחן פעם נוספת את התנהלותם של הפקחים". היא גם פסקה כי "בנסיבות אלה של התעמרות העירייה באזרח, תישא העירייה בהוצאות הנאשם בגין התייצבותו בבית המשפט ודוחות הסרק שנרשמו לחובתו, בסך 1,088 שקל".

במקרה השני נתנו פקחי העירייה לתושבת העיר לא פחות מ-41 דוחות על השארת פסולת בניין ברחוב ברנד בירושלים. גם כאן השיטה היתה זהה. כל הדוחות ניתנו בהפרשים של 2 עד 10 דקות זה מזה. האישה לא התייצבה לדיון בעניינה ולא נותר לשופטת אלא לפסוק לחובתה. למרות זאת ציינה השופטת בפסק הדין, כי "מעיון ברשימת הדוחות הנ"ל ניתן לראות כי הדוחות ניתנו בהפרש של מספר דקות בין דוח לדוח. זו אינה אלא התעמרות והתעללות באזרח, תוך ניצול מרות, כוח ושררה שלא כדין. ריבוי דוחות כאמור גורם לזילות הפיקוח העירוני והקנסות המוטלים על ידו, עד כדי חוסר אונים של האזרח, שבתוך מספר דקות מאמיר חובו לסך של אלפי שקלים".

בגזר הדין, ולמרות שהעירייה דרשה כפל קנס, פסקה השופטת כי היא נאלצת להרשיע את הנאשמת שלא התייצבה למשפט, אבל "החלטתי להטיל על הנאשמת קנס של 1,460 שקל בלבד".

מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: "השופטת זיכתה את הנאשם הואיל וסברה כי לא הוכח מעל לכל ספק סביר שהנאשם היה אחראי לביצוע העבירה. יש לציין, כי כיום פקחי העירייה נמנעים ממתן מספר רב של דוחות ופועלים באמצעות הגשת כתבי אישום לבית המשפט".