בשבת, 22 בספטמבר, היום המציין את סוף הקיץ, חגגה הקהילה הסינית של סן- פרנסיסקו את פסטיבל ירח הסתיו ו-Chinatown צהלה ושמחה. אלפי סינים, לצד מאות תיירים סקרנים, גדשו את רחובות השכונה הגדולה והוותיקה הזו, שהוקמה לפני כ-160 שנה ונחשבת לקהילה הסינית הגדולה והמשפיעה ביותר בצפון אמריקה.

לכבוד הפסטיבל נסגרו רחובות השכונה לתנועת כלי רכב, ועל בימת הבידור הופיעו רקדנים, להקות זמר סיני, בדרנים וילדי פלא מכל הסוגים, לא לפני שפרנסי הקהילה בירכו בסינית את צאן מרעיתם והתגאו בהישגי הקהילה ללא תרגום.

מה שלא הצלחתי לפענח היו התורים הארוכים של סינים קשישים, לא עשירים (זאת אפשר היה להסיק מטיב הבגדים שלבשו ומשפת הגוף שלהם, שהייתה שונה לחלוטין מזו של הקהל השמח שצפה בהופעות הבידור) שהשתרכו לאורך המדרכות הצרות בואכה דוכנים מסתוריים שנראו דומים לשאר הדוכנים ברחובות. כל ניסיונותיי לברר את הסוד עלו בתוהו. איש מהם, גם אלה שדיברו  אנגלית, לא היה מוכן להסביר לשם מה הם ממתינים בסבלנות כזו. טוב לדעת שיש בעולמנו מנהגים תרבותיים שהמחזיקים בהם אינם ממהרים להעלות לפייסבוק או לאינסטגרם.

רוב הסינים האלה נולדו בארצות הברית. מצד אחד הם אמריקנים גאים, ומצד שני הם מקפידים לשמור על אורחות חייהם, על המאכלים הסיניים, על שפתם ועל תרבותם. שלטי החנויות והמשרדים בצ'יינהטאון כתובים סינית, ורק פה ושם מופיע תרגום לאנגלית באותיות קטנות.

גם המקסיקנים שפגשנו בשוק הפשפשים הענק בעמק נאפה דבקים זה בזה וממשיכים לדבר ספרדית. רבים מהם הגיעו לקליפורניה בשנים האחרונות בדרך לא חוקית ובקושי מבינים אנגלית. למרות זאת, הם מפעילים את השוק הענק (דוכנים המשתרעים על פני שבעים דונם) בסדר מופתי, עם מגרש חנייה מסודר, סדרנים בכל פינה וביתן משטרה קטן המאויש על ידי שוטרים מהקהילה. אפשר לקנות כאן הכול ובזול – מזון, כולל תבלינים וירקות מוזרים, בגדים, כובעים, נעליים, מכשירי רדיו גנובים ממכוניות, רהיטים, כלי עבודה, תספורת במספרה מאולתרת ואפילו טווינא – מסאז' סיני יבש בעשרה דולרים,  ממנו יצאתי רגועה ורעננה. אלא שההיספנים עניים יותר ומשכילים פחות מהסינים והשפעתם על הפוליטיקה של קליפורניה מועטה יחסית.

קליפורניה קלטה מרצון או מאונס את מספר המהגרים הגדול ביותר

לא אלה ולא אלה מוכנים לדבר על נטיותיהם הפוליטיות ועל הצבעתם הצפויה בבחירות לנשיאות. ההיספנים, גם אלה שזכו באזרחות אמריקנית,  טרודים בהישרדות, והסינים שדובבתי, חלקם התייאשו מהפוליטיקה המושחתת, לדבריהם, וחלקם מעדיפים לא להתבטא בנושאים פוליטיים מחשש פן יאונה רע לקרוביהם בסין.

אהרון, הצעיר כהה העור שנשלח לתקן את המקרר בחדר המלון שלנו בברקלי, הוא פליט מאריתריאה. מוכר, לא?  לפני שש שנים הגיע לארצות הברית בדרכים עקלקלות, וכעבור שנה זכה במעמד של פליט. החיוך הגדול על פניו והאנגלית המשובחת בפיו מעידים עליו שהצליח בגדול, בעיקר כשמשווים את מצבו לזה של בני עמו שהגיעו לישראל. מותר לו לעבוד ומותר להעסיק אותו. הדאגה היחידה שמעבה על אושרו היא מחלת אמו שנשארה באריתריאה. השיחה עמו נסבה על תרופות חדשות לטיפול בסוכרת שהוא מתכנן לשלוח לאם החולה.

מכל 50 המדינות של ארצות הברית, קליפורניה קלטה מרצון או מאונס את מספר המהגרים הגדול ביותר. יותר מרבע (10 מיליון איש) מאוכלוסיית קליפורניה הם מהגרים, רובם היספנים שבאו ממקסיקו או דרכה. כ- 2.6 מיליון מהם מוגדרים מהגרים לא חוקיים. אבל הבולטים ביותר במרחב הציבורי הם דווקא הסינים, שרבים מהם הצליחו להגיע לעמדות בכירות בחיי המסחר והמדע. רחובות סן-פרנסיסקו הומים סינים – הן מקומיים והן תיירים המגיעים באלפיהם מסין לראות בעיניהם את אמריקה, שנחשבה לשטן הגדול עד לפני עשור או שניים.

גם הקמפוס היפה של אוניברסיטת ברקלי, הממוקם לרגלי הגבעות בצד המזרחי של המפרץ, שוקק סינים. דובר האוניברסיטה אישר בפניי ש-44% מהסטודנטים הם יוצאי סין. ואל יקל הדבר בעיניכם. לא קל להתקבל למוסד האקדמי המפואר הזה או לשלם את שכר הלימוד הגבוה שהוא דורש, מה שמלמד על מעמדה הכלכלי האיתן של הקהילה הסינית בקליפורניה.

בכניסה לקמפוס התעכבתי ליד דוכני הסברה והחתמה, כמו אלה שאפשר לפגוש גם  בהר-הצופים וברמת אביב. אבל כאן, בברקלי, מרבית הדוכנים מאוישים על ידי סטודנטים זרים המשתייכים לאגודות לאומיות שיש להן כנראה צורך חזק לפרסם את עצמן.  לצד הדוכן של האגודה למלחמה בסרטן השד מצאתי דוכנים של אגודות הסטודנטים הפיליפינים, ההודים, הקוריאנים, הוויאטנמים, המזרח אסייתים (באופן כללי) והאפריקנים. לא פסחתי על הדוכן של הסטודנטים הפלסטינים, שלא ששו לדבר איתי,  והתנחמתי בדוכן של סטודנטים יהודים ופלסטינים, חברי אגודת עץ-הזית, שמנסה לעורר דיאלוג בין ישראלים לפלסטינים. חברי הקבוצה חזרו לא מכבר מסיור באזורנו.

עשרות הדוכנים בכניסה לקמפוס של אוניברסיטת ברקלי מעידים אף הם על אמריקה – ארץ שבה שהחופש בכלל וחופש הביטוי בפרט הם ערך עליון, הכולל בין היתר את החופש להכפיש את הזולת (אין כמעט תביעות על לשון הרע) החופש להחזיק כלי נשק, החופש למות ממחלה (לחסרי ביטוח בריאות) והחופש לישון על ספסל ברחוב כשהבנק מנכס לעצמו את הבית הממושכן.

[related-posts title="עוד רשמי ביקור מארצות הברית"]