מי שיחטט בארכיוני הפוליטיקה הישראלית, לא ימצא את שמה של המפלגה הזאת בשום מקום. הוא לא ימצא את שמה גם אם יהפוך כל אבן, יסרוק את כל המסמכים בגנזך המדינה ויאזין/יצפה בכל קלטות הווידיאו והאודיו של תחנות הרדיו וערוצי הטלוויזיה הישראליים. גם אצל רשם המפלגות, המפלגה הזאת לא נרשמה מעולם. ובכל זאת, השפעתה על הפוליטיקה הישראלית הייתה הרסנית – אולי יותר מכל מפלגה אחרת. היו מערכות בחירות שאחריהן המפלגה הזאת השאירה גם אדמה חרוכה, לא פחות.

למפלגה הזאת קוראים מפלגת ה"פיינשמעקערים", "יפי הבלורית והנפש". הצדיקים הגמורים האלה הם ידידיו הטובים ביותר של כל שלטון שרוצה להישאר על כנו, בכל מערכת בחירות דמוקרטית. שיהיה ברור, מפלגת ה"פיינשמעקרים" האלה היא לא, בהכרח, על טהרת השמאל. בבחירות 1992 הם העלו את רבין לשלטון, אחרי שבחרו ברסיסי מפלגות ימין ובזבזו את קולותיהם לטובת השמאל. הפעם הם עשויים, או עלולים – הכל לפי הנטייה הפוליטית – להיות תעודת הביטוח של  נתניהו וליברמן בשלטון.

למפלגת הצדיקים הגמורים האלה, שלא תלכלך חלילה את ידיה בפוליטיקה מפלגתית, יש אגב הסכם עודפים עם מפלגת ה"לא בזין שלי להצביע" – שמחזיקה באידיאולוגיה הפוכה, מובהקת. חברי מפלגה זו יעדיפו ביום הבחירות ללכת לים / לעשות שופינג בקניון / להעלות עשן של מנגל / לעשות סיבוב באיקאה – ורק לא להצביע בקלפי. אלו הם האדישים, שלא מעניין אותם שום דבר, אבל שום דבר!

נגד אלה, האדישים, אין לי טענות. איני מצפה מחסר דעה שיצמיח לו פתאום תודעה פוליטית וחברתית ויצעד קוממיות לקלפי. מה שיוכל להזיז אותו לקלפי זה חוק שיקנוס בסכום משמעותי את אלה שאינם ממלאים חובתם האזרחית. חוקים מסוג זה מקובלים גם במדינות דמוקרטיות למהדרין, אבל לא בטוח שיש טעם רב בהולכה כפויה של עדר חסר דעה לקלפי.

אבל נגד "יפי הנפש" והצדיקים למיניהם, שיודעים בדיוק מה עומד על הכף, יש לי טענות – ועוד איך. לרוב מדובר באנשים הרואים את עצמם כ"שמנה וסלתה" של החברה הישראלית. אבל ממרומי מעמדם האינטלקטואלי / חברתי הם מעקמים את אפם ומזלזלים בפוליטיקה עד כדי כך – שהם מוכנים להקריב את מדינת ישראל ולמסור אותה לידי יריבם האידיאולוגי.

הפעם מדובר בכאלה שאינם יכולים לסבול, עוד דקה אחת, את שלטונו של נתניהו – אבל מפלגת העבודה של שלי יחימוביץ' ואפילו מרצ של זהבה גלאון אינם די טובים עבורם. במקרה הטוב ימשיכו אותם אנשים לבזבז את קולותיהם על מפלגות דוגמת "עלה ירוק", מפלגת הגימלאים, גזר כתום או חציל סגול – שבינן לבין ההכרעה הפוליטית האמיתית אין ולא כלום. הם יודעים היטב, ללא כל ספק, שהם שלשלו את מעטפת הבחירות שלהם – לא לקלפי, אלא לחור שחור שאין ממנו חזרה. אבל לא זה מה שיזיז אותם מעקרונותיהם.

גרועים אפילו מהם אלו כל אותם אנשים שבכלל לא יבואו להצביע – לא בגלל "סטלנות", אלא בגלל פרינציפ. ויש אפילו כאלה שיטריחו את עצמם עד הקלפי כדי לשלשל לתוכו פתק לבן. אלו שייכים למפלגת ה"פול גז ניוטרל". שיהיה להם לבריאות.

כאשר הודיעה סתיו שפיר על כוונתה להתמודד בבחירות הפנימיות של מפלגת העבודה, התגוללו עליה כמה מטהרני השמאל בכל עוצמת כתיבתם בפייסבוק ובטוקבקים למיניהם. מה לא כתבו עליה? היו כאלה שכינו אותה "גידול שפיר במפלגת העבודה" ו"סתיו ממאיר" והיו אחרים שנכנסו בה – משמאל, לא מימין – בכל עוצמת השנאה שרק אפשר להפגין.

"אז מה? כל הרעש והצפצופים שהיא עשתה במחאה החברתית, היו אך ורק בשביל לקדם את עצמה??", נכתב באחת התגובות. "לפי מה שהבנתי, שלי יחימוביץ' מאפשרת לה להתמודד על מקום ריאלי ברשימת 'העבודה' מבלי שלבחורה יש איזשהו ניסיון"…

"מה חשבתם שמעניין את הגברת אם לא כיבודים?", כתב אחר. "איזו מחאה הייתה, מחאת האמנים שהעניקו בידור זול להמונים, אילו כיכרות כבשה הגב' סתיו? האם גרמה לשינוי שיטת הממשל? האם המחירים ירדו לאור אותה 'מחאה'? נהפוך הוא, הם רק עלו ועלו".

וזה עוד כלום, לעומת מה שכתב עליה קורא אחר. "לצערי האמנתי לה", כתב. "בטחתי בה. הגנתי עליה בחירוף-נפש נגד כל מתנגדיה. מסתבר, שכל הזמן הזה, בלבה, כבר הייתה סתיו אחת מהם. מיוצרי מצבנו הנוכחי. מן המושחתים". את תגובתו הארוכה סיים אותו קורא במילים: "זאת בגידה. סתיו שפיר – מבחינתי, את מחוקה".

בניגוד לכל הכתבנים בגרוש האלה, דפני ליף היא מנהיגה. יש לה את זה. היא הוכיחה את זה בקיץ שעבר, כשהוליכה אחריה מחאה ללא תקדים בתולדות המדינה. אבל כאשר שניים מחבריה – איציק שמולי וסתיו שפיר – הודיעו שהם מצטרפים למפלגת העבודה, דחתה ליף את האפשרות שתלך בדרכם ותצטרף למערכת הפוליטית. "מקווה רק שלא אצטרך להיאבק בהם בעוד כמה שנים", הבהירה.

לא די בכך שליף נשארת על הגדר בשעת ההכרעה הגורלית. לאחרונה היא גם הודיעה על הקמת תנועה בלתי מפלגתית, חשובה אולי כשלעצמה – אבל בלתי רלוונטית לתקופת מערכת הבחירות. היום העלתה ליף לדף הפייסבוק שלה את הפוסט הבא: "אני חייבת להודות שקשה לי עם הקמפיין של מפלגת העבודה". כתבה ולא יספה.

קשה לך, דפני ליף? גם לנו קשה עם כל מיני דברים. אז מה? את מי זה מעניין כשעל כף המאזניים נמצאות ההכרעות הכי גורליות בתולדות המדינה? בעת הזאת צריך להיות ממוקדים בהכרעה הפוליטית הממשית בין האלטרנטיבות האמיתיות. אחר כך יהיה זמן, די והותר, לתלונות בנוסח "קשה לי", "אכלו לי" ו"שתו לי". מי שבורח היום מההכרעה הפוליטית הממשית הוא משתמט. לא פחות מאלו שמתחמקים משירות בצבא, משירות אזרחי או מתשלום מסים.