כאשר לוי אשכול היה ראש הממשלה, באו אליו עוזריו בבהלה וקראו: "לוי, יש בצורת!"
"איפה? בטקסס?" שאל אשכול בדאגה.
"לא, בארץ", השיבו.
"אם כן", הרגיע אותם אשכול, "זה לא נורא. אנחנו תמיד יכולים לקבל מן האמריקנים את כל החיטה שאנחנו צריכים".

זה היה לפני כ-50 שנה. מאז לא השתנה דבר. הבחירות בארצות הברית, שתתקיימנה בעוד עשרה ימים, חשובות לנו יותר מהבחירות שלנו בארץ, בעוד כשלושה חודשים.

שוב הייתי צריך להישאר ער עד שלוש בבוקר כדי לצפות בשידור חי בעימות הנשיאותי האחרון. חששתי שמא ארדם, אבל זה לא קרה. להפך.

כאשר שני אנשים משחקים בשחמט, יש לעיתים אדם שלישי – קוראים לו "קיביצער" – הממקם את עצמו מאחורי אחד מהשניים ונותן לו עצות שאיש לא ביקש ממנו. בעימותים הנשיאותיים, אני עושה את אותו הדבר. אני כאילו עומד מאחורי ברק אובמה וחושב על התשובה הנכונה ליריבו, לפני שאובמה עצמו מספיק לפתוח את פיו.

אני מודה שבכמה הזדמנויות היו התשובות שלו הרבה יותר טובות מהתשובות שלי. למשל, לא הייתה לי תשובה חותכת לטענת מיט רומני, שיש כיום לחיל-הים האמריקני פחות אוניות מכפי שהיו לו לפני מאה שנים. תשובתו היבשה של אובמה – שלצבא ארצות-הברית יש כיום גם פחות סוסים – הייתה גאונית. מה גם שלא היה יכול להכין אותה מראש. מי יכול היה לצפות לטענה כל-כך מטומטמת?

כך גם כאשר תקף רומני את אובמה על כך שפסח על ישראל במסעו הנשיאותי הראשון באזור שלנו. איך להשיב על טענה נכונה זו, בייחוד כאשר אלפי גימלאים יהודים בפלורידה מקשיבים בדריכות לכל מילה?

אובמה מצא את הנימה הנכונה. הוא העיר שבניגוד לרומני, שביקר בארץ עם פמליה גדולה של תורמים יהודיים (הוא לא הזכיר את שמם של שלדון אדלסון ודומיו), הוא, אובמה, הגיע לארץ כמועמד, כדי לבקר ב"יד ושם" ולראות במו עיניו את זוועות השואה.

בפעמים אחרות נדמה היה לי שהתשובה שלי טובה יותר. למשל, כאשר ניסה רומני להסביר את אמירתו שרוסיה היא "האויב הגיאו-פוליטי" מספר 1 של ארצות הברית. הייתי מגיב: "סלח לי על בורותי, אדוני המושל, אבל מה זה גיאו-פוליטי?" זאת הייתה סתם אמירה מליצית מנופחת.

("גיאו-פוליטיקה" אינה סתם חיבור של גיאוגרפיה ופוליטיקה. זוהי השקפת עולם שהופצה על-ידי הפרופסור הגרמני הנס האוסהופר ושאומצה על-ידי היטלר כצידוק לתוכניתו ליצור "מרחב מחייה" לעם הגרמני על-ידי גירוש והשמדת האוכלוסייה במזרח אירופה.)

אילו הייתי אובמה, הייתי מדבר הרבה יותר על המלחמות. ויאטנאם של ניקסון, עיראק של שני הבושים, אפגניסטן של הבוש השני. שמתי לב לעובדה שאובמה לא הזכיר שהוא התנגד למלחמת-עיראק מלכתחילה. יעצו לו, מן הסתם, שזה לא כדאי.

רומני לא הציג אף רעיון מקורי חדש אחד משלו

לא היה צורך להיות מומחה כדי להיווכח שרומני לא הציג אף רעיון מקורי חדש אחד משלו. הוא חזר כתוכי על העמדות של אובמה, תוך שינוי מילה אחת או שתיים פה ושם.

בשלב קודם של המערכה, בימי הפריימריז, הוא לא נראה כך. אז התחנף רומני למצביעי הימין הקיצוני ודרש להפציץ את איראן, להתעמת עם סין, להילחם באסלאמיסטים מכל הסוגים והגוונים, ואולי אף להחזיר לחיים את אוסמה בן-לאדן כדי להרוג אותו שנית. הפעם לא השמיע רומני שום דבר מכל אלה. רק "אני מסכים עם הנשיא".

למה? אמרו לו שהעם האמריקני עייף מהמלחמות של בוש. הוא לא רוצה עוד. לא באפגניסטן, ובוודאי לא באיראן. מלחמה עולה כסף, הרבה כסף. ולפעמים גם נהרגים בה בני אדם.

כל התפישה של עימות נשיאותי על ענייני חוץ היא, כמובן, שטותית.
ענייני העולם מסובכים, והגוונים הרבה יותר מדי עדינים. זה כמו לבצע ניתוח לב בגרזן

ייתכן שרומני החליט מראש שדי לו בכך, כדי שלא ייראה כבור ועם-הארץ בענייני חוץ. שדה-הקרב העיקרי שלו הוא בתחום הכלכלה. שם הוא מקווה לשכנע יותר מאשר אובמה. לכן הלך על בטוח. "אני מסכים עם הנשיא…"

כל התפישה של עימות נשיאותי על ענייני חוץ היא, כמובן, שטותית. ענייני העולם מסובכים הרבה יותר מדי, והגוונים הרבה יותר מדי עדינים, מכדי לטפל בהם בצורה כל-כך גסה. זה כמו לבצע ניתוח לב בגרזן.

ניתן היה לקבל בנקל את הרושם שהעולם הוא בסך-הכול מגרש-גולף אמריקני, שבו יכולה ארצות הברית לדחוף את העמים כמו כדורים אנה ואנה, והשאלה היא רק מי מהשחקנים מוכשר יותר, ומי בוחר במקלות הטובים יותר. רצונם של העמים עצמם אינו חשוב. למי איכפת מה מרגישים הסינים, הפקיסטנים, המצרים?

אינני בטוח שרוב האמריקנים יכולים למצוא את תוניסיה על המפה. לכן אין הרבה טעם להתווכח על הכוחות הפועלים שם, להבדיל בין סלפים ואחים-מוסלמים, להעדיף את אלה או את אלה – וכל זה בארבע דקות.

שנאת האסלאם היא עכשיו באופנה, ורומני רוכב עליה

נראה שבעיני רומני, כל המוסלמים אותו הדבר. שנאת האסלאם היא עכשיו באופנה, ורומני רוכב עליה. האסלאמופוביה אינה אלא מהדורה חדשה של האנטישמיות הישנה-נושנה. היא יונקת מאותם הביבים של תת-ההכרה הקיבוצית ומנצלת את אותן הדעות הקדומות. היא פשוט מכוונת נגד המוסלמים את אותה השנאה שכוונה בעבר נגד היהודים.

הרבה יהודים, ובייחוד הקשישים בבתי האבות בפלורידה החמה, שמחים שהגויים בוחרים להם קורבנות אחרים. ומכיוון שהקורבנות החדשים הם במקרה גם אויבי מדינת-ישראל האהובה – מה טוב. רומני החליט, כנראה, שהדרך הקלה ביותר לרכוש את קולות היהודים היא לשפוך את חמתו על ה"אסלאמיסטים".

בניסיונו להיראות קשוח יותר מאובמה, העלה רומני בכל זאת רעיון מקורי: לספק "נשק כבד" למורדים בסוריה. מה למשל? תותחים? מזל"טים? טילים? בסדר, אבל למי? לבחורים הטובים, כמובן, ולדאוג שהתותחים לא יפלו בידי הבחורים הרעים.

איזה רעיון מבריק! אבל, בבקשה, מי הם הבחורים הטובים ומי הרעים? נראה שאיש אינו יודע. לא הסי-איי-אי וגם לא המוסד. יש עשרות סיעות סוריות המבוססות על שותפות אזורית, דתית או אידיאולוגית. כולם רוצים להרוג את אסד. אז מי יקבל את התותחים?

כל זה מנע ויכוח רציני על המזרח התיכון, שכעת רותח וגועש מאינספור מגמות וגוונים שונים. אובמה, הבקי בנושא זה הרבה יותר מיריבו, חשב שכדאי לו להתחזות לאדם פשטני ולהוציא מפיו רק מליצות ריקות מתוכן. כל דבר אחר – כמו, למשל, תוכנית לשלום ישראלי-פלסטיני, חס וחלילה – יכול היה לפגוע בתושבי בית-אבות חביב אחד העלול להכריע את המאבק בפלורידה.

כל ישראלי רציני וגם כל ערבי רציני צריך היה להיעלב מהצורה שבה טיפלו בנו שני האנשים, שאחד מהם יהיה בקרוב אדוננו.

מדינת-ישראל הוזכרה בוויכוח 34 פעמים – 33 פעמים יותר מאירופה, 30 פעמים יותר מאמריקה הלטינית, חמש פעמים יותר מאפגניסטן, ארבע פעמים יותר מסין. רק איראן הוזכרה יותר –  45 פעמים בדיוק – אבל תמיד בהקשר לסכנה שהיא מהווה לישראל.

לדברי שני המועמדים, "ישראל היא בעלת-בריתנו החשובה ביותר באזור (או בעולם?). אנחנו נגן עליה בכל מחיר. נספק לה את כל הנשק שהיא צריכה (וגם נשק שהיא לא צריכה)".

נהדר. ממש נהדר. אך על איזה ישראל מדובר? ישראל של הכיבוש האינסופי? של התרחבות ההתנחלויות ללא גבול? של השלילה המוחלטת של זכויות הפלסטינים? של מטר החוקים האנטי-דמוקרטיים?

או אולי ישראל אחרת, ליברלית ודמוקרטית, שבה יש שוויון לכל האזרחים, מדינת ישראל רודפת שלום המכירה בעצמאות הפלסטינים?

לא מלחמה באיראן, אלא אחרי בוא המשיח

לא רק מה שנאמר מעניין, אלא גם מה שלא נאמר. לא גיבוי אוטומטי להתקפה ישראלית על איראן. ובכלל לא מלחמה באיראן, אלא אחרי בוא המשיח. שום חזרה על הבטחתו הקודמת של רומני להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים. וגם לא חנינה לג'ונתן פולארד.

ולא דובר כלל על השימוש בכוח האדיר של ארצות הברית ואירופה כדי לכפות את הפיתרון של "שתי מדינות לשני עמים", ועל-ידי כך להשיג שלום וביטחון, אף שהכול מסכימים שזהו הפיתרון המעשי היחיד. שום איזכור ליוזמת-השלום הערבית, המוצעת עדיין על-ידי 23 מדינות ערביות, כולל ה"אסלאמיסטיות".

סין, המעצמה העולמית העולה, הוזכרה כמעט בבוז. יש לומר לה איך להתנהג. עליה לעשות כך וכך, להפסיק את המניפולציה במטבע שלה, להחזיר את מקומות-העבודה לאמריקה.

למה שהסינים ינהגו כך? הם הרי שולטים בחוב הלאומי האדיר של ארצות-הברית. לא חשוב. הם צריכים לעשות מה שאמריקה אומרת להם. (כמו שהקתולים נהגו לומר: "רומא דיברה, העניין סגור.")

העימות לא היה רציני, אבל הוא חשף בעיה רצינית מאוד.

הצרפתים נהגו לומר: "המלחמה היא עניין יותר מדי חשוב מכדי להשאירו לגנרלים". הפוליטיקה העולמית היא בוודאי יותר מדי חשובה מכדי להשאירה לפוליטיקאים. הפוליטיקאים נבחרים על-ידי הציבור – ולציבור אין מושג.

שני המועמדים נזהרו מאוד שלא להיכנס לפרטים שהיו דורשים מהצופים ידע מינימלי. 1.5 מיליארד מוסלמים נחלקים – לדעת המועמדים – לשני סוגים בלבד: "מתונים" ו"אסלאמיסטים". ישראל היא גוש מונוליתי, אין בה הבדלים. מה יודעים הצופים על 3,000 שנות התרבות הפרסית? נכון, רומני ידע – די להפתעתי – מה זה ואיפה זה מאלי. רוב הצופים לא יודעים.

אך צופים אלה הם שיחליטו בסופו של דבר מי יהיה מנהיג המעצמה הצבאית הגדולה ביותר בתבל, מעצמה שיש לה השפעה אדירה על כל שאר העולם.

איך אמר וינסטון צ'רצ'יל? "הדמוקרטיה היא צורת-הממשל הגרועה ביותר, חוץ מכל שאר צורות  הממשל שנוסו מזמן לזמן".

העימות הזה מוכיח.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]