מי באמת אוהב להיות חולה?

אני! תנו לי שפעת ואני פורח, תרתי משמע! כפולני גאה שבבעלותו נטיות חרדתיות מתקדמות למחות (ע"ע אמא פולניה) והיפוכונדרייה קלה, הרי שכל צינון ונזלת קלה הם ברכה נפלאה. קופסאות של טישו, המון טיפות אף אוטרויוין מנטול, תה חם, אמא שרצה לפנק (ע"ע כנ"ל). קצת במיטה, טלויזיה במשך היום, שמיכות ומזגן יחד, שיעולים להגברת הויזואליות והאודיו הסביבתיים של "השפעת הקשה", חופש מהעבודה בתירוצים טובים במיוחד בלי מיילים וטלפונים כי אני חולה, וזה מונע ממני לתקתק במרץ במקלדת. כמו שנאמר, הסורים לא על הגדרות, ולא יקרה כלום במשרד ליומיים-שלושה. ככה כיף לי בשפעת. ככה היה לי כיף בשפעת.

הכל התהפך כשהגיעו הילדים. שבע פעמים 180 מעלות התהפכויות רצופות במהירות כזו, שעד היום אני לא מתאושש מזה. פתאום העולם שאני כל כך מכיר ואוהב פעם בשנה נעלם לו לעולמי עד במהירות מסחררת ובלי להשאיר פתק קטן עם תקווה שהוא עוד יחזור. כל הצומי עבר לילדים. הסבתות, הדודות, האחת, ואפילו אבא שלי (!), כולם דואגים לילדים שהם חולים. אמא שלי אפילו מתקשרת לשאול אם הם בסדר ולא נדבקו ממני כשאני חולה! ומה כבר יש להם? קצת חום? שנוזלים כאלו? איזו הקאה פעם ביום? מזה נתרגש?

הלו! יש כאן גבר למעלה מארבעים (וחצי) חולה! עם גב תפוס! ולא רק הגב, גם שאר העצמות כואבות, ויש בחילות, ומיגרנות, וכואב לי הראש עם סחרחורות של גברים, לא של תירוצי נשים להתחמק מסקס. האחת אפילו לא טורחת להתעניין לעומקו של מה שלומי, כי אני רק "גבר חולה", וזה מושג בפני עצמו שנשים המציאו לעצמן ואין קשר בינו לבין המציאות. גברים חולים. כן, אנחנו חולים, וזה לא מצחיק. אנחנו לא נתלונן סתם על מחלה. חולים, והקרעכצן של העצמות רק מתגבר משנה לשנה. זו שפעת של גברים.

או, הנה שיחת בדיקת הנוכחות שלי. היום כשאני עונה לשאלה "איך אתה מרגיש?", אני כבר יודע שזו שאלת הכנה לה, לבדוק את יכולתי לתפקד בבית. שיחת הנוכחות שמא אני חולה במיטה או בטעות זזתי ממנה לספה. ואם עניתי ספה, אז אני כבר בריא לחלוטין, לפי ההיגיון המנצח שאם יש לי כוח לקום מהמיטה לספה, אז יש לי כוח לעשות דברים אחרים, משמע אני לא ממש חולה, סתם "שפעת של גברים". יותר טוב אני עונה, עזרו לי הכדורים בבוקר, וגם אכלתי משהו (טעות! הייתי במטבח על הרגליים), אבל, כחואואחואהוו כחוהווו ההאאחואוחו, השיעולים לא עוזבים אותי ואני חוזר למיטה.

"אמרת 'יותר טוב', אז המיטה יכולה לחכות. תוריד את הזבל ותסדר את המטבח, כי חסר לך שיהיה את הבלגן הרגיל שלך כשאני חוזרת. זה המינימום שאתה יכול לעשות כשאתה נשאר בבית", היא יורה חזרה.

אבל אני חולה, לא שמעת את הכחחככחחח? אפילו איבדתי את הקול ואני ממש מתאאפפאאפפ פפפפ מתאמץ לענות לך. נראה לי שיש לי קוצר נשימה. את יודעת איפה המשאף שלי?

"מעניין שרק בבוקר אתה חולה, ישן עד עשר"

"מעניין שאתמול בערב עם איבוד הקול שלך, והקוצר נשימה, ושאתה מזיע כי חם לך, אפילו אחרי המקלחת, יופי הראית לי שאתה מוכן להשתולל במיטה. היית עירני במיוחד וטרחת לתת לי להרגיש כמה קשה לך. מעניין שרק בבוקר אתה חולה, ישן עד עשר, ואני מוציאה את הילדים לבד מהבית. רחמנות. אז אם אתה רוצה קושי וערנות גם בחודש הקרוב, כדאי לך שיהיה מסודר".

היא עוד מעט בדרך להיות השנייה ולא האחת. חצופה. אני חולה. יש מחקרים בינלאומיים רבים שמוכיחים כי סקס זו תרופה מעולה נגד צינון וכל הדיוט (גבר) יודע ששפעת מתחילה בצינון וצריך לטפל בשורש המחלה. חבל שאת לא טורחת לקרוא את כל הלינקים שאני שולח לך, כולל ההוא שמוכיח כי אין בזה קלוריות.

מה כבר ביקשתי? קצת פינוק? תשומת לב? לא מגיע לי פעם בשנה לנצל את חופשת המחלה בשביל להיות חולה דה-לוקס מול הטלויזיה לאיזה שבוע מקוצר, ולא בשביל לשמור על הילדים או ללכת איתך לקניות באיקאה? אני רוצה לנפץ את המיתוס הנשי האומלל והמגונה על גברים חולים. יש כזה דבר. זה אמיתי, זה כואב לנו, האפצ'י מגיע מעומק הנשמה ומתפוצץ בראש דרך הסינוסיטיס. הגרון באמת כואב, אז אני לא מתחמק מלנשק אותך, וזה לא אומר שאני כבר לא מראה לך חום ואהבה. נהפוך הוא, חבל שתידבקי. יש לנו חום, וכן כל מספר מעל 37.5 זה חום, וגם קר לנו בחום הזה. יש לנו שפעת, ואנחנו לא מתלוננים כל כך הרבה כמו שאתן שומעות ומדמיינות את התלונות שלנו במגבר עוצמתי חד כיווני. אנחנו חולים, ותתייחסו לזה בהתאם. קצת צומי – וזה ייקצר את זמן המחלה. אהה, וסקס זה חובה כשחולים. שפעת ורביצה מול הטלוויזיה כל היום עושה אותנו חרמנים. זה חלק מהפינוק.

זוכרת? אין בזה קלוריות.