"לא כל יום פורים" כתב ושר לפני שנים רבות בקולו הרך הזמר בני ברמן, ולא כל יום זוכה זמר נשכח, שהיה מוכר ואהוב, שייגאל מכבלי השכחה בהפקה עכשווית. זה מה שקורה לברמן במחזמר הכיס "קברניט עם רגל מעץ", שיעלה מהערב בתיאטרון גבעתיים עם אריק סיני, חברו של ברמן, כאמן אורח.

"אני חסיד מושבע של קלאסיקות זמר ישראליות", אומר מחבר ובמאי ההצגה, דודו באוכנר. "כשנסעתי באוטו לפני כמה חודשים, שמעתי ברדיו את השיר 'בפונדק קטן' עם הסיפור על קברניט עם רגל מעץ. השיר המאוד ציורי טלטל אותי. השנה מציינים עשור למותו של בני ברמן. קומם אותי שלא היה שום אזכור לכך והחלטתי לעשות משהו בכיוון.

"ככל שהעמקתי בחומר, התרשמתי מכך שסיפור החיים הלא שגרתי של בני יכול להוות בסיס למחזמר. וזה הרי סיפור דרמטי לא קל. האיש חזר ארצה לאחר שנים רבות בחוץ, לא הצליח לחדש את הקריירה ועבר לצילום כתבות לטלוויזיה".

בני היה איש עם לא מעט הומור.

"וזה עובר להצגה, שהיא די קלילה וקומית, ומחזירה שירים ברוח ארץ ישראל היפה של פעם".

בעוד באוכנר מספר לי על ברמן, אולי הזמר הראשון ששר כאן את השירים שכתב, אני שולף ראיון שערכתי איתו לפני 40 שנה ובו פרש את סיפורו האישי. ברמן, שחלם להיות שחקן וניגן במספר כלי-נגינה, פיתח במקביל אהבה לים. הוא עשה את לימודיו התיכוניים בבית הספר לדיג במכמורת, לא הרחק מהעיר נתניה, שבה גדל.

אירוע מאותה תקופה התווה לו את דרכו בחיים. "בגיל 16 חליתי באנגינה ואושפזתי בבית-חולים", סיפר. "חזרתי משם עם קול צרוד, בניגוד לטנור היפה שהיה לי במקהלת בית הספר. השינוי בקול הפך אותי לזמר עם צבע מסוים – מתוך רצון להוכיח שלמרות הקול אני מסוגל לשיר".

הוא גויס ללהקת פיקוד צפון כאקורדיוניסט. ההבטחה שיקודם לשחקן לא מולאה. בנסיעות עם חברי הלהקה כתב את שיריו הראשונים, בהם "שיר הליצן", עם מילים של מפקד הלהקה, מוטקה לבנון. שבועיים לפני שחרורו ביקר במועדון התיאטרון בתל-אביב של אז. בעליו, יצחק קדישזון, התפעל משירתו המיוחדת והפך אותו לאמן הבית. ברמן שר במרתף ולמעלה שרו אריק לביא ורביעיית מועדון התיאטרון.

ההצלחה של ברמן הצעיר, עם השירים "בפונדק קטן", "חיי אדם", "פרידת המלח"  ו"שני קבצנים" (בין הכותבים היו  דן אלמגור, דידי מנוסי ואהרן שבתאי) הייתה מהירה וקצרת טווח. ב-63' יצא לארצות הברית עם אשתו הראשונה, איילין, מתנדבת אמריקנית, ציירת שהייתה למאלפת אריות, וכשחזר תוך שנה ההצלחה כבר לא חייכה אליו. הקהל הסתייג משירים סאטיריים-פוליטיים ששר.

הוא הסתבך בעסקים, כשל בנישואיו, ובנסיעתו הבאה לניו-יורק הכיר במועדון ששמו היה "רגל מעץ" את רעייתו השנייה, לינדה ארפ, שחקנית שהייתה מיס ברודוויי. לאחר ניסיון נוסף להתניע את הקריירה בארץ, ללא הצלחה, שב עם לינדה לארצות הברית וחזר סופית רק כעבור 17 שנה. הרחק מהארץ הוא פתח בית-ספר לשיט ועם היאכטה שלו ערך קרוזים לעשירים בים הקאריבי, ולהנאתו התנייד במטוס ססנה קטן שהטיס.

כשנפרד מלינדה, אם בנו היחיד רן, שעמו כמעט לא היה בקשר, בא לחדש את הקריירה וגילה שלמעשה איש לא ציפה לו. ואז, בעצם, המציא את עצמו מחדש. צילומים שצילם במצלמת וידאו במלחמת המפרץ הראשונה פילסו לו את הדרך לקריירה השנייה שלו, כשעם מצלמה על הכתף צילם כתבות ברחבי הארץ. אם היה לו חלום לשוב אל המיקרופון, המחלה קטעה אותו.

"מבחינות מסוימות בני ברמן היה חלוץ בפולקלור בארץ ולדעתי חשוב להחזיר אותו למודעות האנשים כאן", מצהיר באוכנר, 31, שגם מפזז על הבמה עם חבריו להצגה – ניר ברק, יעל יקל, ליאור מיכאלי וליאור שיקווה. הוא בוגר הסטודיו של יורם לוינשטיין, שיחק במסגרות שונות ולהפקה הנוכחית הגיע לאחר הצגת "חנוך לוין בצבעים", שיצר וביים.