מרב מיכאלי, עפר שלח ומיקי רוזנטל הם רק האחרונים ברשימה המתארכת של עיתונאים מובילים שמצטרפים לפוליטיקה. חנוך דאום, גדעון לוי, מרב בטיטו, הם רק האחרונים ברשימה המתארכת של עיתונאים בולטים שהשתתפו בתכנית ריאליטי בטלוויזיה.

לרגעים נדמה שאפשר היה להחליף את השמות ואת הפעולות. עיתונאים בכירים חשים יותר מתמיד כי העיסוק העיתונאי הגיע למבוי סתום. מחפשים דרכים חדשות להשפיע, להעביר את המסר, לבלוט, לקדם את הקריירה.

לא מדובר בעיתונאים שנפלטים ממקום העבודה, במפוטרים, במקוצצים, במוחלשים, אלא דווקא בכוחות המובילים. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו האחרים? האם יש עתיד לעיתונות חוקרת, בועטת, נושכת, או שכדאי לחפש דרכי מילוט?

במבט ראשון אפשר היה לברך על הכוחות החדשים והרעננים שמצטרפים לפעילות ציבורית. הרי שנים אנו טוענים שהטובים לא הולכים לפוליטיקה, וצריך להפסיק לקטר ולהתחיל לעשות. אבל האמת עגומה הרבה יותר. כמעט ולא ניתן למצוא כוחות איכותיים שמצטרפים לפוליטיקה מזירות מצליחות ומשגשגות, כמו ניהול בכיר, עסקים, היי-טק. לא שמענו על רופאים בכירים, אנשי מדע או עורכי דין מצליחים שעוזבים את הכל ופונים לפריימריז. אנשי צבא ובכירי מערכת הביטחון ממשיכים לשעוט לפוליטיקה, אך הם עושים זאת רק אחרי שסיימו את הקריירה שלהם. לא שמענו על איש צבא מצטיין שיעזוב קריירה מבטיחה ויצטרף למפלגה. רק אחרי הפנסיה הם מחפשים את הטרמפ. רובם לא משאירים חותם, ודאי לא כפרלמנטרים. הם הרי באים כדי להמשיך לשרת את המדינה בעשייה, כלומר להיות שרים בממשלה. הכנסת היא רק תחנת מעבר.

להבדיל מאנשי צבא, שלא תמיד מבינים את מהותה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו, דווקא העיתונאים יכולים להיות חברי כנסת מעולים, ורבים מהם מסתמנים די מהר ככאלה. הם מבינים איך לתפוס כותרת, לבלוט, יודעים לנסח, לדבר, וגם קשובים לציבור שלהם.

מספר עיתונאים אכן עשויים להעשיר את החיים הפוליטיים ולתרום לאיכותו של השיח הציבורי בכנסת, אולם נראה שכרגע מדובר בשיטפון. לא מדובר רק בבחירה של אדם זה או אחר בשינוי קריירה, קפיצה למים עמוקים, ויתור על מעמד, כוח וכסף למען עשייה ציבורית, אלא להפך, נטישה של ספינה טובעת למען הצלת הקריירה האישית. העיתונאים ואנשי התקשורת מזהים נכונה את החולשה המדהימה של העיתונות הלוחמת והחוקרת, ואת חוסר יכולתה להשפיע ולעצב את דמותה של החברה הישראלית. רבים מאנשי התקשורת בחרו בקריירה תקשורתית בדיוק מהסיבה הזו, הם רצו להשפיע, להישמע, להיות שותפים לעיצובה של החברה והתרבות הישראלית. המעבר שלהם למפלגות, לכנסת, לפעילות פוליטית, מבטא באופן הכואב ביותר את החולשה של כלב השמירה של הדמוקרטיה. הכלב הפך לחתלתול, ומי שרוצה להמשיך לנבוח צריך לחפש לעצמו מלונה חדשה. בכנסת.

מדובר בדרך-כלל באנשים מצוינים, טובי העיתונאים, הכותבים, הלוחמים, עורכים, מגישים בכירים, פרשנים מובילים, ועיתונאים חוקרים. המעבר של רבים מהם לפוליטיקה, גם אם הוא מובן ואפילו מבורך ברמה האישית, תורם להחלשה נוספת של העיתונות. אין מדובר בניגוד עניינים, או בבעיה אתית. אין פגם במעבר מסודר, שקוף, הוגן, לזירה המפלגתית. אבל המסר שלהם הוא מטריד. הם בעצם אומרים לנו שבעיתונות אין עוד אפשרות להשפעה של ממש, לעשייה.

המודל הדמוקרטי שלנו כולל בתוכו תפקיד חשוב מאין כמותו לרשות הרביעית, הממלכה השביעית, העיתונות. במיוחד לזו החוקרת והביקורתית. בלעדיה אין חופש ביטוי, אין מימוש של זכות הציבור לדעת, ואין ביקורת של ממש על השלטון. לא נכון לומר שהעיתונאים עוברים מדיבורים לעשייה. לעיתונות חופשית וחזקה יש תפקיד שהוא לא פחות חשוב מתפקידם של הרשויות האחרות. אצל חלקם ברור שכוחם רב יותר בעשייה תקשורתית, ויש חשש שדווקא בכנסת יאבדו את ייחודם ואת קולם.

אין ספק שההצלחה של שלי יחימוביץ', שהפכה משדרנית למועמדת לראשות ממשלה, והדוגמה של יאיר לפיד שצפוי להיות שר בכיר בממשלה הבאה, מהווים פיתוי של ממש לעיתונאים רבים. אם הם יכולים, מדוע לא אנחנו? אבל הפיתוי הזה יכול להיות חרב פיפיות, הציבור שנותן אמון מוגבל בעיתונאים, יכול להתהפך, להפנות עורף למועמדים החדשים. עדיין לא ברור האם קלה הדרך חזרה. האם הציבור יקבל את אותם עיתונאים חזרה אל חיקה של התקשורת, אחרי הרומן שלהם עם הפוליטיקאים. ניתן רק לקוות שיישארו מספיק כוחות טובים כדי לשמור על תקשורת חזקה שתמשיך לנבוח.

[related-posts title="עוד בנושא עיתונות ועיתונאים"]