יש שתי דרכים לגמוא את המרחקים העצומים של ארצות הברית, ושתיהן מייגעות למדי. אפשר כמובן להשתמש בשירותי התעופה היקרים, לשלם עבור כל מזוודה, לא לקבל בזמן הטיסה אפילו כריך ולעבור בדיקות בטחוניות מביכות המחייבות את הנוסע לחלוץ נעליים, להתפשט ולבצע תרגילי התעמלות מוזרים מול עינם הפקוחה של הפקחים האדיבים. האפשרות השנייה היא לנהוג מאות ואלפי קילומטרים בכבישים המהירים הפרושים לאורכה ולרוחבה של הארץ הגדולה הזו. אין פלא שהאמריקני המצוי שמתגורר מחוץ לערים הגדולות רוכש ואן או ג'יפ גדול – הוא הרי נאלץ לבלות במכונית חלק נכבד מחייו.

דרך שלישית – זולה, מהירה וידידותית יותר לסביבה – חסרה כאן היא רכבת. אין כמעט רכבות מחוץ לאזורי המטרופולין הגדולים, והמעטות שפועלות, כמו זו שנוסעת פעמיים ביום בין שיקגו לדטרויט, זוחלות בערך כמו הרכבת הישנה לירושלים. רשת רכבות מהירות יכולה הייתה להקל על התחבורה, אבל תשתיות רכבת דורשות השקעה ציבורית גבוהה והרפובליקנים מתנגדים להתערבות הממשלה במשק. לדברי רומני, המגזר הפרטי יודע לנהל הכול יותר טוב. כך נאלצים האמריקנים לבלות על הכבישים ימים שלמים, או להגיע לנמל התעופה שעתיים לפני הטיסה כדי לעבור את בדיקות הביטחון המעיקות לפני העלייה למטוס.

בקיצור, לאחר שתי טיסות מייגעות החלטנו, בן זוגי ואני, לחזור למכונית. ומה עושים כדי לא להירדם בנהיגה הארוכה הזו? פותחים רדיו. בערוצי הרדיו המקומיים אפשר לשמוע מוזיקת קאנטרי או מגוון רחב של שדרנים ומטיפים, המשמיצים את הנשיא אובמה וטופלים עליו פשעים ועבירות לא קלות, לפחות בעיני הבוחר האמריקני.  מאשימים אותו שהוא בעצם מוסלמי התומך באסלאם הקיצוני, שאינו מכבד את הפרוטסטנטים שבנו את אמריקה וחיברו את החוקה, שביקש מחבריו בהוליווד לא להפיק עוד סרטים המלגלגים על האסלם ועל הנביא מוחמד, שהוא בעצם סוכן קומוניסטי, שהוא אשם בכל חוליי הכלכלה, שאם ייבחר שנית, יחדיר סוציאליזם, רחמנא ליצלן, לכלכלה האמריקנית. וזה עוד לא הכול. מתברר גם שהמשפחה הנשיאותית מושחתת. הידעתם שמשפחת אובמה קנתה מכונית פורד חדשה? ובכלל, ההוצאות של המשפחה הנשיאותית מעולם לא היו גבוהות יותר, ובבית הלבן מתרוצצים יותר מדי יועצים. כל הדברים האלה נאמרים ברצינות גמורה, מבלי להציג מקור כלשהו לידיעות או לבסס אותן במספרים.

אמריקה היא ארץ חופשית, ולכל אחד מותר לפרסם כל סיפור על כל אדם, כולל על הנשיא. בניגוד לחוקי לשון הרע במדינות אירופה ובישראל, המספקים הגנה נגד פרסום שקרים, התיקון הראשון לחוקה מבטיח לאמריקנים חופש ביטוי כמעט מוחלט. חבריי המקומיים הדגישו תמיד שלמרות זאת, העיתונות  האמריקנית נוהגת באיפוק ואינה משתלחת בפוליטיקאים. אבל במערכת הבחירות הנוכחית ובעצם, מאז נכנס אובמה לבית הלבן, השתנה סגנון הדיווח, והעיתונות הימנית תוקפת אותו על כל צעד שהוא עושה ומדביקה לו שמות תואר כמו מוסלמי, אוהב מוסלמים, סוציאליסט, חדל-אישים ולא-פטריוט.

רשתות החדשות הארציות, CNN  ו-FOX, עוסקות כמעט אך רק בבחירות. גם כשהדיון נסב על נושאים אחרים כמו הגרעון בתקציב, ביטוח בריאות ממלכתי והיחסים עם סין –מתייחסים הפרשנים לעמדה של כל אחד מהמועמדים לסוגיה ואיך ישפיעו החדשות האחרונות בנושא על עמדות הבוחרים. בפרסומת של המפלגה הרפובליקאית ב-CNN נשמע קולו של רומני קורא:

"תרמו לי כדי להציל את ארצנו מעוד ארבע שנים של סוציאליזם. התקשרו עכשיו למספר X או היכנסו לאתר ותרמו."

בדיינרס (מסעדות עממיות ופונדקים) במדינות המערב – נוואדה, יוטה, מונטנה, איידהו, וויומינג – מרקע הטלוויזיה הדלוקה תמיד מקרינה משדרי ספורט, רשת פוקס או c-span. תוך כדי ארוחת צהריים בדיינר טיפוסי צפיתי בראיון עם סקוט פרויט, התובע הכללי של אוקלהומה, שהגיש לבית המשפט העליון תביעה בטענה שהממשל הפדרלי אינו רשאי לכפות על המדינות השונות להפעיל ביטוח בריאות ממלכתי. זאת, למרות שאותו בית משפט אישרר את החוק לפני חודשים אחדים. פרויט הודה שהוצאות הבריאות אכן עולות, שהמובטלים והקשישים אינם מסוגלים לרכוש שירותי בריאות ושיש לעשות משהו לתיקון המצב, אבל טען כי הוא מתנגד לחוק מסיבות אידיאולוגיות וכי החוק החדש מנוגד לחוקה. עד כדי כך חזק הלובי של איגודי הרופאים, חברות הביטוח ויצרני התרופות המפרסמים את מוצריהם בכל ערוצי התקשורת, תוך שהם דוחקים במטופלים לבקש מהרופאים מרשם לתרופה זו או אחרת. הלובי החזק הזה לא יסלח לאובמה שהצליח, בפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקנית, לאתגר אותם ולזכות באישור החוק החשוב הזה הנקרא בפי כל ObamaCare.

אגב, אוקלהומה אינה נמנית עם המדינות העשירות בארה"ב. היא מדורגת במקום ה-47 (מבין 50 המדינות) בתוחלת החיים ובמקום ה-46 במדד השגשוג המודד את  רמת החיים. רבים מתושבי אוקלהומה נמנים עם אותם 47%  ה"לא מוצלחים", כפי שהוגדרו על ידי מיט רומני, אלה שזקוקים לחוק החדש, אבל לתובע הכללי שלהם יש אידיאולוגיה ולעזאזל העניים. כל אזרח באמריקה חופשי להיות חולה ולמות מבלי שיפריעו לו.

אין פלא שתוחלת החיים כאן נמוכה יחסית למדינות אחרות בעלות אותו תל"ג לנפש. כדאי לקורא הישראלי לעצור רגע כדי להעריך את ביטוח הבריאות שלנו, שגם אם אינו מושלם, לא מפקיר את החולים לחסדי שמיים.

___________________________________________________________________________

מיכל פנט-פלג היא כותבת ועורכת. בקריירה הראשונה שלה עסקה במחשבים וסטטיסטיקה וניהלה את מאגר הנתונים למדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים.

[related-posts title="עוד כתבות מסע באמריקה"]