התפקיד הכי נחשק והכי בודד בעולם

להיות עורך ראשי זו זכות גדולה, אבל גם מטלה כפויית טובה. יצירתיות, חדווה, גאווה – אבל בעיקר אחריות. העורך הראשי חתום על מוצר שנוצר בידי עשרות ומאות אנשים. מוצר חי ודינמי. מוצר שנוצר בידי בני אדם ונועד לבני אדם. ובגלל זה עורך ראשי צריך להיות קודם כל בנאדם. פשוט בנאדם

התפקיד הכי נחשק והכי בודד בעולם

להיות עורך ראשי זו זכות גדולה, אבל גם מטלה כפויית טובה. יצירתיות, חדווה, גאווה – אבל בעיקר אחריות. העורך הראשי חתום על מוצר שנוצר בידי עשרות ומאות אנשים. מוצר חי ודינמי. מוצר שנוצר בידי בני אדם ונועד לבני אדם. ובגלל זה עורך ראשי צריך להיות קודם כל בנאדם. פשוט בנאדם

המאמר שלהלן נוגע במקצוע. בתפקיד. בפוזיציה. המאמר הזה מנסה להגיד משהו על בני אדם ששולטים בבני אדם. המאמר הזה ינסה להגיד משהו על בני אדם שמקבלים אחריות וסמכות ושליטה על איש וגם על אישיו, על עובדים ומילים, על השקפת עולם והשקפה בכלל, על אנשים ועל אנושיות.

ובעצם, המאמר הזה ינסה להגיד משהו על אובדן האנושיות. על ציניות, על רוע, על ניתוק, על בושה שאבדה. על רשעות ואדישות.

בית מעריב צילום: שרית פרקול

עורך ראשי. אומרים שיש טירונים שביום גיוסם חולמים להיות רמטכ"ל; אמרים שיש טירונים שמגיעים לבקו"ם עם הדרגות טמונות בתחתית התרמיל. עד שיבוא היום שבו יעדכנו אותן. כך גם יש פרחי עיתונות שבתרמילם מוסתר היטב שרביט הרמטכ"ל. סליחה, העורך הראשי. להיות עורך ראשי זו שאיפה, משאת נפש, שיא מקצועי בעיסוק החמקמק הזה ששמו עיתונות. להיות עורך ראשי זו פסגה, אבל גם משא בלתי אפשרי, כאב ראש אימננטי, אחריות אינסופית. לקחת על עצמך תפקיד כזה משול לקפיצת ראש לבריכה ריקה. זה לא משנה אם אתה יודע או לא יודע לשחות – את הראש תשבור בכל מקרה.

עורך ראשי הוא גם עיתונאי. הוא חייב להיות קודם כל עיתונאי. לחשוב כעיתונאי. לשקול שיקולים כעיתונאי. הוא לא חייב צריך להיות התחקירן הכי נחוש, המראיין הכי נוקב, כותב הצבע הכי מבריק, איש החדשות הכי מחודד, הפרשן הכי מקושר, עורך הטקסט הכי יצירתי, הכותרן הכי מקורי, המעצב הכי מוקפד וגם לא מבין גדול בטכנולוגיה. הוא גם לא יכול להיות הכי טוב בכל אלה. אבל איש לא יכול שיהיה עורך ראשי אם לא נגע לאורך הדרך בכל מקצועות העיתונות שבה הוא עוסק. בעיתון, ברדיו, בטלוויזיה, ברשת.  מוכשר ביותר,  לחשוב קודם כל על  הקורא, המאזין, הצופה; להתעקש על האמת. לשמור על אמות מידה ענייניות, על הוגנות. לדעת לפרגן לכותבים, להעריך את העורכים, לדאוג לצלמים, לכוון את המעצבים. עורך בכלל ועורך ראשי בעיקר, צריך לנווט בין הררי האגו, הרגישות, הכבוד, העלבון, הגאווה. ובעיקר הפחד.

מותר לו לעורך הראשי שתהיה לו השקפת עולם. מותר וגם רצוי שהעובדים איתו והקוראים שלו יידעו מה היא השקפת עולמו. מותר לו גם לקדם את השקפת עולמו: החברתית, הפוליטית, המדינית, הכלכלית. אבל במקביל, אסור לו לחסום השקפות אחרות. אסור לו לצנזר דעות שאינן דעותיו. הוא ראשון – אבל ראשון בין שווים. את דעתו הפרטית יביע במאמר אישי חתום; כמו גם את דעותיהם של עמיתיו ואורחיו. כי זו היא מהותו של עיתון. כן, מותר שתהיה לעיתון ולעורכו אג'נדה – אבל שתהיה גלויה לעין כל. לעיני שותפיו לדרך, לעיני המו"ל, ובעיקר – לעיני הקוראים. ובכלל: קו חד צדדי קיצוני רק מזיק לאג'נדה: במקום שמדברים בו בשפה אחת בלבד, המסר מתעמעם. הכל צפוי. כותב שרוצה לבלוט, מומלץ לו להיות במקום שבו יהיה שונה מהאחרים.

כי אין לו לאדם, גם לאדם העיתונאי, הכותב, הצלם, אין לו לאדם הזה יותר משמו הטוב. הקרדיט הוא לא רק שם שמודפס או פנים על המסך. הקרדיט הוא האדם. מי שהוא, מה שהוא. ועם זה אסור לשחק.

בניין הארץ     צילום: דן בר דוב


מדובר במשרת אמון; אמון בין הממונה לאלה שהוא מחויב להם

ועורך ראשי הוא גם מנהל. הוא צריך להחליט, לפעמים לבדו, עם מי מתאים לו לעבוד. מי מתאים שיעבוד איתו. על מי הוא סומך. כמה הוא שווה. כמה היא שווה. כן, גם בכסף. במעמד. בתנאים. עורך ראשי צריך להיות אבא, לפעמים גם אימא, אבל הרבה פעמים גם הגזבר השנוא, זה שצריך לנופף בשוט.

עורך ראשי צריך להיות עיתונאי, מנהל, פסיכולוג. אבל גם מורה, מדריך, חונך. עורך ראשי צריך לדעת לנווט בין האור לצל, בין העצמאות לשיתוף, לתת לדחוף וגם לדעת לתת גיבוי.

תפקיד העורך הראשי הוא כפוי טובה. מצד אחד הוא ממונה על-ידי בעל הבית, בעל המאה שהוא גם בעל הדעה. זה תפקיד אמון. מינוי אישי. בעל-בית שלא מאמין שהעורך שמינה יעשה כדברו, לא ימנה אותו. ובדיוק בגלל זה, עורך ראשי מצוי תמיד בין הפטיש לסדן. הוא יודע למי הוא חייב את מינויו – אבל אסור לו לשכוח לרגע את תפקידו. כן, גם במחיר של עימות מול בעל הבית. גם אל מול הסיכון שבעל הבית יזרוק אותו לכל הרוחות. זה הסיכוי, זה הסיכון. החוזה היחיד המחייב של העורך הראשי, הוא החוזה הבלתי כתוב בינו לבין קוראיו ובינו לבין כותביו ועובדיו.

מרגע שהתמנה, העורך הראשי מופקע מרשות עצמו ובעיקר מבעלות בעל הבית שמינה אותו. כי אחרת הוא לא ראוי לתוארו ולתפקידו. מהרגע שהתמנה, העורך הראשי חייב את האמת לקוראיו – ואת הנאמנות לשותפיו: הכותבים, הצלמים, העיתונאים. העובדים. הוא המפקד, הם צריכים ללכת אחריו. ובלי אמון – יגיד לכם כל טירון וכל מ"כ – מפקד יצעק "אחרי" אבל יגלה שהוא מסתער לבדו.

עורך ראשי הוא הבמאי. לפעמים יופיע, לפעמים יבלוט – אבל הבמה היא לא שלו. הוא הבמאי – שותפיו הכותבים והצלמים ושאר העוסקים הם השחקנים. הם אלה שעומדים בחזית. על הישבן שלהם הוא חייב לשמור. להגן.

להיות עורך ראשי זו זכות גדולה. אדירה. זו מטלה כפוית טובה. מעייפת ומתסכלת. מי שלוקח אותה על עצמו, מקבל התחייבות כבדה. מעיקה. יש בה גאווה, יש בה חדווה, יש בה יצירתיות, יש בה אחריות. העורך הראשי חתום על מוצר שנוצר בו זמנית בידי עשרות ומאות ולפעמים אלפי אנשים שונים. מוצר שמתהווה ומשתנה, מתעוות ומתיישר.

ויותר מכל דבר: עורך ראשי צריך להיות בנאדם. כן, ככה בפשטות: בנאדם.

משרתם של כל האדונים. לא כולל אלה שחשובים באמת

וזו הסיבה שעורך ראשי לא יכול להיות אדם נרגן, גס רוח, מתעמר, מזלזל, מנותק. אדם שלא סופר את אלה שעובדים איתו, לא יכול להיות המנהל שלכם. העורך שלהם. אם הוא לא הדוגמה שלהם, הם לא יילכו אחריו. אם הוא לא ישמור עליהם – הם לא יספרו אותו.

זו הסיבה שעורך ראשי לא יכול להיות אדם שיום אחד הוא משרתו של טייקון תקשורת אחד, למחרת יועץ סתרים של טייקון פוליטי אחר, אחרי יומיים משרתו של טייקון פיננסים רב-זרועות, ואחרי שבוע הוא כבר עורך ראשי. ואחרי שהשאיר אחריו אדמה חרוכה, מוצר עיתונאי שנזרק לכלבים ומאות ואולי אלפי אנשים שנושלו מפרנסתם ושאריות כבודם – הוא מוחזר אחר כבוד, כך בקלות, אל המקום שממנו הגיע.

למי נתונה נאמנותו של עורך ראשי כזה? לטייקון הראשון? למדינאי השני? לאיש העסקים השלישי? ומה עם הקוראים? ומה עם העובדים? ואיפה השותפות לדרך? והגיבוי? ומה על ההוגנות הבסיסית? האנושיות? המקצועיות? היושרה?

יש כאלה שנולדים בלי עור; ויש אחרים שהם רק עור.

[related-posts title="מאמרי תקשורת נוספים מאת טובי פולק"]

1 Comment

  1. פנינה כץ
    2 בנובמבר 2012 @ 20:04

    אתה יודע טוב מכולם מה משמעות תפקיד העורך ומה עבודתו כוללת.
    העורך האחרון של מעריב שאני " הכרתי" אף אחד לא הכיר באמת, כי הוא תפקד בעצם כדיקטטור ו/או משרתם של אדונים מנחית מלמעלה- מנותק מהעובדים כליל. אך כשאדם נבחר מלכתחילה מתוך חטא, שאר העוולות מגיעות בעיסקת חבילה.טובי, אי אפשר לכתוב דברים כנים מבלי להיות כן ואי אפשר לכתוב בכנות מבלי לדעת מתי תקבל מכתב מעורך דין על הוצאת דיבה, נכון? אבל לפחות לגבי בחירה אחת של עורכת מגזין לא היה שום שיקול מקצועי [כי נסיונה הדל מהעבר לא הוכיח שום יכולת ופיטוריה כתוצאה מכשלונה בעיתון אחר גם לא הוסיף לה נקודות ] אלא כנראה קשר רומנטי שהוא ניהל או מנהל איתה. כל המערכת ידעה על כך ו רחשה ובחשה, אך הקולות היו נמוכים כולם דיברו מאחורי גבו בחרדה בגלל הכוחנות באישיותו והמסוגלות שלו לפטר עובדים בלי שום התייחסות ליכולותיהם. הוא פיטר את העורכת הותיקה והעניק לעורכת הכושלת את אחד המגזינים שנודעו בטיבם והצלחתם. כשהיא התקשתה לערוך את המגזין הגיע במיוחד "עוזר עורך" שעשה עבורה את עבודת העריכה. נשמע הגיוני? כך בערך מתנהל ידיעון באחת מהעיירות ההזויות של אפריים קישון. חומר לטלנובלה? אני לא בטוחה שזה לא נמוך מדי אפילו לרומן משרתות.

המאמר שלהלן נוגע במקצוע. בתפקיד. בפוזיציה. המאמר הזה מנסה להגיד משהו על בני אדם ששולטים בבני אדם. המאמר הזה ינסה להגיד משהו על בני אדם שמקבלים אחריות וסמכות ושליטה על איש וגם על אישיו, על עובדים ומילים, על השקפת עולם והשקפה בכלל, על אנשים ועל אנושיות.

ובעצם, המאמר הזה ינסה להגיד משהו על אובדן האנושיות. על ציניות, על רוע, על ניתוק, על בושה שאבדה. על רשעות ואדישות.

בית מעריב צילום: שרית פרקול

עורך ראשי. אומרים שיש טירונים שביום גיוסם חולמים להיות רמטכ"ל; אמרים שיש טירונים שמגיעים לבקו"ם עם הדרגות טמונות בתחתית התרמיל. עד שיבוא היום שבו יעדכנו אותן. כך גם יש פרחי עיתונות שבתרמילם מוסתר היטב שרביט הרמטכ"ל. סליחה, העורך הראשי. להיות עורך ראשי זו שאיפה, משאת נפש, שיא מקצועי בעיסוק החמקמק הזה ששמו עיתונות. להיות עורך ראשי זו פסגה, אבל גם משא בלתי אפשרי, כאב ראש אימננטי, אחריות אינסופית. לקחת על עצמך תפקיד כזה משול לקפיצת ראש לבריכה ריקה. זה לא משנה אם אתה יודע או לא יודע לשחות – את הראש תשבור בכל מקרה.

עורך ראשי הוא גם עיתונאי. הוא חייב להיות קודם כל עיתונאי. לחשוב כעיתונאי. לשקול שיקולים כעיתונאי. הוא לא חייב צריך להיות התחקירן הכי נחוש, המראיין הכי נוקב, כותב הצבע הכי מבריק, איש החדשות הכי מחודד, הפרשן הכי מקושר, עורך הטקסט הכי יצירתי, הכותרן הכי מקורי, המעצב הכי מוקפד וגם לא מבין גדול בטכנולוגיה. הוא גם לא יכול להיות הכי טוב בכל אלה. אבל איש לא יכול שיהיה עורך ראשי אם לא נגע לאורך הדרך בכל מקצועות העיתונות שבה הוא עוסק. בעיתון, ברדיו, בטלוויזיה, ברשת.  מוכשר ביותר,  לחשוב קודם כל על  הקורא, המאזין, הצופה; להתעקש על האמת. לשמור על אמות מידה ענייניות, על הוגנות. לדעת לפרגן לכותבים, להעריך את העורכים, לדאוג לצלמים, לכוון את המעצבים. עורך בכלל ועורך ראשי בעיקר, צריך לנווט בין הררי האגו, הרגישות, הכבוד, העלבון, הגאווה. ובעיקר הפחד.

מותר לו לעורך הראשי שתהיה לו השקפת עולם. מותר וגם רצוי שהעובדים איתו והקוראים שלו יידעו מה היא השקפת עולמו. מותר לו גם לקדם את השקפת עולמו: החברתית, הפוליטית, המדינית, הכלכלית. אבל במקביל, אסור לו לחסום השקפות אחרות. אסור לו לצנזר דעות שאינן דעותיו. הוא ראשון – אבל ראשון בין שווים. את דעתו הפרטית יביע במאמר אישי חתום; כמו גם את דעותיהם של עמיתיו ואורחיו. כי זו היא מהותו של עיתון. כן, מותר שתהיה לעיתון ולעורכו אג'נדה – אבל שתהיה גלויה לעין כל. לעיני שותפיו לדרך, לעיני המו"ל, ובעיקר – לעיני הקוראים. ובכלל: קו חד צדדי קיצוני רק מזיק לאג'נדה: במקום שמדברים בו בשפה אחת בלבד, המסר מתעמעם. הכל צפוי. כותב שרוצה לבלוט, מומלץ לו להיות במקום שבו יהיה שונה מהאחרים.

כי אין לו לאדם, גם לאדם העיתונאי, הכותב, הצלם, אין לו לאדם הזה יותר משמו הטוב. הקרדיט הוא לא רק שם שמודפס או פנים על המסך. הקרדיט הוא האדם. מי שהוא, מה שהוא. ועם זה אסור לשחק.

בניין הארץ     צילום: דן בר דוב


מדובר במשרת אמון; אמון בין הממונה לאלה שהוא מחויב להם

ועורך ראשי הוא גם מנהל. הוא צריך להחליט, לפעמים לבדו, עם מי מתאים לו לעבוד. מי מתאים שיעבוד איתו. על מי הוא סומך. כמה הוא שווה. כמה היא שווה. כן, גם בכסף. במעמד. בתנאים. עורך ראשי צריך להיות אבא, לפעמים גם אימא, אבל הרבה פעמים גם הגזבר השנוא, זה שצריך לנופף בשוט.

עורך ראשי צריך להיות עיתונאי, מנהל, פסיכולוג. אבל גם מורה, מדריך, חונך. עורך ראשי צריך לדעת לנווט בין האור לצל, בין העצמאות לשיתוף, לתת לדחוף וגם לדעת לתת גיבוי.

תפקיד העורך הראשי הוא כפוי טובה. מצד אחד הוא ממונה על-ידי בעל הבית, בעל המאה שהוא גם בעל הדעה. זה תפקיד אמון. מינוי אישי. בעל-בית שלא מאמין שהעורך שמינה יעשה כדברו, לא ימנה אותו. ובדיוק בגלל זה, עורך ראשי מצוי תמיד בין הפטיש לסדן. הוא יודע למי הוא חייב את מינויו – אבל אסור לו לשכוח לרגע את תפקידו. כן, גם במחיר של עימות מול בעל הבית. גם אל מול הסיכון שבעל הבית יזרוק אותו לכל הרוחות. זה הסיכוי, זה הסיכון. החוזה היחיד המחייב של העורך הראשי, הוא החוזה הבלתי כתוב בינו לבין קוראיו ובינו לבין כותביו ועובדיו.

מרגע שהתמנה, העורך הראשי מופקע מרשות עצמו ובעיקר מבעלות בעל הבית שמינה אותו. כי אחרת הוא לא ראוי לתוארו ולתפקידו. מהרגע שהתמנה, העורך הראשי חייב את האמת לקוראיו – ואת הנאמנות לשותפיו: הכותבים, הצלמים, העיתונאים. העובדים. הוא המפקד, הם צריכים ללכת אחריו. ובלי אמון – יגיד לכם כל טירון וכל מ"כ – מפקד יצעק "אחרי" אבל יגלה שהוא מסתער לבדו.

עורך ראשי הוא הבמאי. לפעמים יופיע, לפעמים יבלוט – אבל הבמה היא לא שלו. הוא הבמאי – שותפיו הכותבים והצלמים ושאר העוסקים הם השחקנים. הם אלה שעומדים בחזית. על הישבן שלהם הוא חייב לשמור. להגן.

להיות עורך ראשי זו זכות גדולה. אדירה. זו מטלה כפוית טובה. מעייפת ומתסכלת. מי שלוקח אותה על עצמו, מקבל התחייבות כבדה. מעיקה. יש בה גאווה, יש בה חדווה, יש בה יצירתיות, יש בה אחריות. העורך הראשי חתום על מוצר שנוצר בו זמנית בידי עשרות ומאות ולפעמים אלפי אנשים שונים. מוצר שמתהווה ומשתנה, מתעוות ומתיישר.

ויותר מכל דבר: עורך ראשי צריך להיות בנאדם. כן, ככה בפשטות: בנאדם.

משרתם של כל האדונים. לא כולל אלה שחשובים באמת

וזו הסיבה שעורך ראשי לא יכול להיות אדם נרגן, גס רוח, מתעמר, מזלזל, מנותק. אדם שלא סופר את אלה שעובדים איתו, לא יכול להיות המנהל שלכם. העורך שלהם. אם הוא לא הדוגמה שלהם, הם לא יילכו אחריו. אם הוא לא ישמור עליהם – הם לא יספרו אותו.

זו הסיבה שעורך ראשי לא יכול להיות אדם שיום אחד הוא משרתו של טייקון תקשורת אחד, למחרת יועץ סתרים של טייקון פוליטי אחר, אחרי יומיים משרתו של טייקון פיננסים רב-זרועות, ואחרי שבוע הוא כבר עורך ראשי. ואחרי שהשאיר אחריו אדמה חרוכה, מוצר עיתונאי שנזרק לכלבים ומאות ואולי אלפי אנשים שנושלו מפרנסתם ושאריות כבודם – הוא מוחזר אחר כבוד, כך בקלות, אל המקום שממנו הגיע.

למי נתונה נאמנותו של עורך ראשי כזה? לטייקון הראשון? למדינאי השני? לאיש העסקים השלישי? ומה עם הקוראים? ומה עם העובדים? ואיפה השותפות לדרך? והגיבוי? ומה על ההוגנות הבסיסית? האנושיות? המקצועיות? היושרה?

יש כאלה שנולדים בלי עור; ויש אחרים שהם רק עור.

[related-posts title="מאמרי תקשורת נוספים מאת טובי פולק"]

1 Comment

  1. פנינה כץ
    2 בנובמבר 2012 @ 20:04

    אתה יודע טוב מכולם מה משמעות תפקיד העורך ומה עבודתו כוללת.
    העורך האחרון של מעריב שאני " הכרתי" אף אחד לא הכיר באמת, כי הוא תפקד בעצם כדיקטטור ו/או משרתם של אדונים מנחית מלמעלה- מנותק מהעובדים כליל. אך כשאדם נבחר מלכתחילה מתוך חטא, שאר העוולות מגיעות בעיסקת חבילה.טובי, אי אפשר לכתוב דברים כנים מבלי להיות כן ואי אפשר לכתוב בכנות מבלי לדעת מתי תקבל מכתב מעורך דין על הוצאת דיבה, נכון? אבל לפחות לגבי בחירה אחת של עורכת מגזין לא היה שום שיקול מקצועי [כי נסיונה הדל מהעבר לא הוכיח שום יכולת ופיטוריה כתוצאה מכשלונה בעיתון אחר גם לא הוסיף לה נקודות ] אלא כנראה קשר רומנטי שהוא ניהל או מנהל איתה. כל המערכת ידעה על כך ו רחשה ובחשה, אך הקולות היו נמוכים כולם דיברו מאחורי גבו בחרדה בגלל הכוחנות באישיותו והמסוגלות שלו לפטר עובדים בלי שום התייחסות ליכולותיהם. הוא פיטר את העורכת הותיקה והעניק לעורכת הכושלת את אחד המגזינים שנודעו בטיבם והצלחתם. כשהיא התקשתה לערוך את המגזין הגיע במיוחד "עוזר עורך" שעשה עבורה את עבודת העריכה. נשמע הגיוני? כך בערך מתנהל ידיעון באחת מהעיירות ההזויות של אפריים קישון. חומר לטלנובלה? אני לא בטוחה שזה לא נמוך מדי אפילו לרומן משרתות.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן