בסוף השבוע התפרסם ב"הארץ" ריאיון ארוך עם פול תומס אנדרסון, יוצר הסרט "המאסטר," וכולו עוסק ביחסם של הסרט והבמאי לכת הסיינטולוגיה ולמייסדה ל. רון הבארד, לרבות התייחסות בלתי נמנעת לטום קרוז, "כוכב" הכת בן זמננו.

לדעתי, מי שרואה את הסרט הנפלא מזווית ראייה זאת מחמיץ את עיקר ההישג.

אז מה היה לנו? חייל משוחרר סובל מתסמונת פוסט-טראומטית קשה, במשחקו המדהים של חואקין פניקס, פרדי קוויל, שנכנס אל הדמות בנפש ובגוף ממש, נפגש עם גורו בראשית דרכו, שרלטן כוחני, לנקסטר דוד, בגילומו חסר הפשרות של פיליפ סימור הופמן.

מכאן מתפתחת בין השניים מערכת יחסי שנאה-אהבה, אב-בן, ברגמנית בעליל, ובלתי מובנת לכאורה. מה לאדם המתורבת, החלקלק, הסובב בחוגי החברה הגבוהה, ולפרא אדם מעוות גופנית, מעין ריצ'רד השלישי, חסר מעצורים מיניים ואלים באורח בלתי נתפס לנוכח גופו הצנום.

שוב לכאורה, פרדי אכן משמש כזרועו האלימה של דוד, שובר את עצמות כל מי שמעז לפקפק במאסטר ובתורתו, שאותה הוא אינו מהסס לשנות כדי להתאימה לדרישות הקהל. אבל יותר מכך, פרדי לדעתי הוא האיד הפרוידיאני, של דוד, המרכיב הראשוני, חסר המעצורים שלו, שהצצה אליו מזומנת לנו בסצנה שבה הוא שר ורוקד כסטיר, בפנטזיה של פרדי דווקא, וכל הנשים בקהלו עירומות כביום היוולדן בלא שהן מודעות לכך. סצנה שמתכתבת עם סצנת האורגיה ב"עיניים עצומות לרווחה".

אגב, סצנות העירום והמין בסרט, מוציאות אותו מכלל מה שמקובל לראות כקולנוע "אמריקני".

אם נרחיק לכת עוד צעד אחד, הרי שלפנינו דמות אחת, שני צדדים של אותה מטבע, שאינם מסוגלים להינתק זה מזה. והביטוי המוחשי ביותר לכך ניתן בסצנת בית המעצר, שבו מתקוטטים שני צידי המטבע משני עברי הסורגים. זאת גדולת הסרט שכולו מתרחש למעשה בנפשו של אדם אחד, כל אדם, אם נרצה.

ובאשר לסיינטולוגיה, היא ממש לא משנה, המשל הזה מתאים לכל כת המבטיחה למאמיניה גאולה מכל סוג. האסוציאציה שעלתה במוחי, בפרט לנוכח הסצנה המתוארת קודם, היא דווקא ליעקב פרנק, ה"משיח" היהודי בפולין של המאה ה-18, שגרר את מאמיניו אל תחתיות החטא כדי להיגאל משם. "מצווה הבאה בעבירה," כפי שתיאר זאת גרשום שלום.