באחד הדיונים הראשונים בכנס אילת לעיתונות השתקפה במלוא חריפותה התמונה הקודרת: יחצ"נים שמנתבים את השיח, התאיידות של חופש העיתונות בעידן שבו העיתונאים צריכים להתאים את עצמם לציפיות. כך למשל, יהודה שרוני, העורך הכלכלי הבכיר של מעריב, לא יודע אם ביום רביעי הקרוב תהיה לו עבודה, וכך גם חן קוטס בר, שמצהירה כי "העיתונות פחות איכותית" וממתינה להכרעת הבעלים החדש של העיתון שלמה בן צבי לגבי עתידה. מנחה הפאנל, משה שלונסקי, מכיר בכוחות העולים ואומר כי  "מדורת שבט היא בפייסבוק" ומוטי מורל, יועצם של פוליטיקאים בכירים בערבי בחירות, מאשים בקריסת העיתונות "לא רק את האינטרנט, אלא גם את העיתון 'ישראל היום' ואת המהפכה החברתית". ד"ר איציק ספורטא מסכם: "דכאון קיומי בתוך המערכת הזו".

זה היה קצת פאתטי כשאחד ממשתתפי הפאנל, איציק אלרוב, מייסד תנועת הצרכנים בישראל, התקומם נגד ההשוואה של עיתונאים עם עובדי פניציה או פרי גליל כי "הם לא אחראים על שום חשיפה תקשורתית". בניגוד לעיתונאים? מזל שד"ר ספורטא היה שם כדי להציב מראה לא מלבבת בפני העיתונות הנאבקת על המשך קיומה: "חולי נפש זרוקים במעונות, דורכים עליהם, לא נותנים להם אוכל – ואני לא קורא על זה כל כך הרבה בעיתונים. הייתי רוצה לראות בעמודים הראשונים לא רכילות פוליטית, לא רכילות כלכלית. חשבתי אולי לא כדאי לשמור על העיתונות הקיימת, כי היא לא עושה את העבודה שלה".

גם לדעת מוטי מורל, העיתונות חוטאת לתפקידה- אבל דווקא בגלל שהיא תומכת, למשל, במחאה החברתית. אם במקרה מישהו לא הבין את ההיגיון, אז ככה: תמיכת התקשורת במחאה החברתית ובתביעה כי הטייקונים יורידו מחירים לא לגיטימית משום שהיא פוגעת בעיתונות ומענישה אותה במניעת פרסומות. בשפה אחרת, מורל קורא לתקשורת להתנהל לפי תכתיבי בעלי ההון שמפרנסים אותם. וזה בכלל לא נראה לו מוזר להעלות את הטיעונים האלה בפני עשרות עיתונאים הנוכחים בפאנל, בהנחיית משה שלונסקי, בכנס עיתונות. ואיש מהם אינו משיב לו מלבד ספורטא: "מה שמורל אמר זו בדיוק הבעיה: זה ממחיש את הבעייתיות של התקשורת המסחרית כי מפרסם זה ואחר יפגע בה".

ספורטא אף סיפר, כי השתתף בעבר בתכנית בערוץ 2 ומהר מאוד הבין את רוח המפקד: "התחלתי להבין את הרוח הנושבת מלמעלה. את מי מזמינים ולמי נותנים לדבר. כך זה גם בעיתונות שמטפחת את תרבות הכוכבים שמקבלים משכורות ענקיות והשאר מקבלים משכורות רעב". ספורטא תהה בקשר לעיתונות הדיגיטלית ושלונסקי אמר: "המודלים הדיגיטליים לא כלכליים".

עמיתו של מורל לענף יחסי הציבור והיעוץ האסטרטגי, רוני רימון, שקבע כי "העיתונות הכתובה פשטה את הרגל, כלכלית", דווקא הציע שהממשלה תתמוך בעיתונות ואפילו בנה הצעה דומה להפליא למודל הצרפתי, לפיה תלמידים וחיילים יזכו לקבל עיתון חינם במימון ממשלתי.

המודל של רימון, כמו הטענות של מורל, מצביעים שניהם על מגמה אחידה: להפקיד בידי ההון-שלטון את השליטה בענף העיתונות. שלונסקי תהה בעצם מדוע לא כדאי שהממשלה תסבסד את העיתונות בדומה לסיבסוד שהיא מעניקה למוסדות תרבות ויהודה שרוני ממעריב הזכיר לכולם עקרון קטן, לפיו "העיתונות צריכה להיות בלתי תלויה", מה שגם אלרוב טען: "תמיכה ממשלתית תהפוך את התקשורת לפודל מחמד של השלטון."

ובתוך המהומה יש גם סיפורים אישיים של עיתונאים שעתידם כרוך ישירות בגורל העיתונות הכתובה.  יהודה שרוני: "אני מועסק בחוזה אישי ואני מכבד את ההישג להגיע להסכמים קיבוציים במעריב, אבל אני חושב שעיתונאי צריך להיות נשפט כל יום על עבודתו, ואני בהחלט מביא בחשבון שביום רביעי לא אמשיך להיות בעיתון". חן קוטס בר: "ביום שלישי אמורים העיתונאים לקבל את מכתבי הפיטורים ואז נדע מי ממשיך ומי לא. יישארו מעט מאוד מהעיתונאים הוותיקים. אנשים לא יודעים איך להתמודד עם שעות של חוסר ודאות, כולל אני".

[related-posts]