הראש בעננים, הרגליים על האדמה

ליאת דרור וניר בן גל מאמינים שהריקוד הוא התרופה הטובה ביותר לתחלואי העולם הזה. "אנחנו מלמדים לחיות בלי משברים", הם אומרים למלכה שחם דוראון, שהרחיקה עד מצפה רמון כדי לצפות ב"שדה תעופה", המופע החדש של להקת "אדמה", שאותה הקימו שם כדי להגשים חלום

הראש בעננים, הרגליים על האדמה

ליאת דרור וניר בן גל מאמינים שהריקוד הוא התרופה הטובה ביותר לתחלואי העולם הזה. "אנחנו מלמדים לחיות בלי משברים", הם אומרים למלכה שחם דוראון, שהרחיקה עד מצפה רמון כדי לצפות ב"שדה תעופה", המופע החדש של להקת "אדמה", שאותה הקימו שם כדי להגשים חלום

בבית של להקת "אדמה" במצפה רמון לא רק רוקדים את "שדה תעופה", המופע החדש שלהם, אלא גם מרפאים. מי שיכול לעזוב את ה"אטרף", הקצב המהיר והסטרס של החיים ולרקוד, נכנס לתהליך פנימי שהמציאה ליאת דרור, הכוריאוגראפית וה"אימא" של המופע.  בהנגאר של ליאת דרור וניר בן גל  מתרחש תהליך שנקרא: "ריקוד וגם ריפוי".

למצוא את האיזון הנכון. "שדה תעופה". צילום: נעמה מור נדה ואודי הימלמן
למצוא את האיזון הנכון. "שדה תעופה". צילום: נעמה מור נדה ואודי הימלמן

ליאת וניר עוסקים כבר כמה שנים בבניית דרך חדשה בריפוי תחלואי המאה העשרים ואחת. תשאלו איך זה קורה? כן, על ידי ריקוד. לא רק תנועות הגוף, הזזת רגליים ידיים וקפיצות אלא מודעות והבנה פנימית, של מה שקורה לבן אדם. כל אחד באופן מאד אישי ופרטני, איך שפת הגוף שלו עובדת בשבילו. ליאת וניר עושים בית ספר לריקוד של החיים. הוא פועל לכל הגילאים. לא רק לאנשים רזים ויפים. והוא משרת אוכלוסיה מכל רחבי הארץ וגם מחו"ל.

כל ילד במצפה רמון יודע, שכאן, בקצה הישוב, באזור התעשיה, במקום שהיה הכי מוזנח, קיים ההנגאר של "אדמה". ליאת וניר מצאו שם את נקודת ההתחלה שלהם לבית קבוע. זה היה לפני כ-13 שנים, אחרי נסיעות רבות להופעות בחו"ל, הורות לשני ילדים ולילות ארוכים בבתי מלון.

ליאת וניר מרוצים שהם בחרו את המקום הזה דווקא ללהקה שלהם, וזאת מתוך מספר אפשרויות בגליל או בחו"ל. עכשיו הם נוגעים במדבר. צמודים לנחל חווה. חיים ויוצרים את עולם הריקוד כפי שהם מבינים אותו. ליאת אומרת שזה הגשמת חלום וזו ממש רק ההתחלה: "התהליך עוד ארוך. כרגע אני נמצאת בחיבור בין שני עולמות, שאחד מהם הוא מחול מקצועי כמו בתחילת הקריירה שלי בתל אביב, שהכיוון היה רק קדימה. כי אני אוהבת את הבמה. הכיוון השני זה מודעות. התבוננות וריפוי. זוהי הסתכלות פנימה".

וגם הולכים על הקירות. צילום: נעמה מור נדה ואודי הימלמן

זה קרה לה דווקא פה במצפה רמון: "הבנתי מה זה בית. יש פה משהו שהוא לא של אף בן אדם. הכי הרבה אלוהים והוא לא דתי. אני אוהבת את המקום הזה בגלל משהו בצורה שלו. יש משמעות למכתש, לבור. כן, יש פה בור שצריך לפענח. אנחנו מטיילים שם בבור ומנסים. לגבי המקום, אין לי בכלל שאלה. לתל אביב הייתי חייבת להגיע בשנות התשעים כדי להתחיל את העבודה. אבל פה זה ההמשך. המקום הפנימי שאני רוצה להיות בו".

"המקום הפנימי הזה מחבר בין אמנות הריקוד לבין יכולת ריפוי פנימית. אנשים באים לכאן למקום בו אפשר להתרפא. ללמוד וללמד. למה אנשים הולכים לבית חולים רק כשהם חולים? או רק כשמצבם מגיע להקצנה? אנחנו לומדים ומלמדים לחיות בלי משברים. בלי לפגוע בעצמך, או במישהו אחר."

את ההנגאר הם צבעו מבפנים בצבעים ורודים, שקטים. גם הקהל (400 אנשים) מקבל התייחסות אחרת כי הוא יכול לבחור איך לשבת. על כסאות, כורסאות, ספות, או להשתרע על מזרונים. התנוחה הנוחה מרגיעה גם את הקהל. עד שהרקדנים עולים לבמה ויוצרים דיאלוג.

עכשיו, בשנת בר המצווה, הם מעלים את "שדה תעופה", מופע שמראה מה עושים כדי ללכת. וזה לא פשוט בכלל. ומהו האיזון הנכון כשיש לך רגליים על האדמה וראש בעננים. או כשההליכה היא על קירות והראש שלך ממריא. ב"שדה תעופה" הרקדנים מנסים לבדוק את הקשר בין השמיים לארץ. בין הארצי לרוחני. ואיך חיים עם זה בתקופה מלאת לחצים בימינו. כל אחד והצרות שבראש שלו  כאן ועכשיו.

למשל, כאשר מיכל ארזי מתעופפת באוויר כמו בקרקס, ניתן לשמוע קולות התפעלות מהקהל. כך קורה גם כאשר אביטל איפרגן, אלירן סילבר ושירי בר און הולכים על הקיר.

 מיכל אומרת שהיא לא פוחדת להתעופף שם למעלה כשהקהל פוער את פיו: "לפעמים אנשים פוחדים להיות דווקא למטה בחיים, יותר מאשר לחיות למעלה בשיא". בילדותה מיכל בכלל לא רצתה להיות רקדנית. היא תכננה להיות וטרינרית ולטפל בבעלי חיים: "אבל קרה לי דבר נהדר לפני שמונה שנים. תהליך פנימי של שינוי. באתי למצפה רמון מתל אביב. הייתי די הוללת כי לא ישנתי בלילות, ביליתי, הייתי במסיבות. כעת אם אני רוקדת באוויר".

"יש פה בור שצריך לפענח". דרור. צילום: אלכס דוראון

אלירן סילבר עם ראש עטור ראסטות וחיוך ענק, בא לכאן כי חברה שלו זרקה אותו מהבית. הוא החליט לנסוע ולגור בתל קציר. בדרך עצר במצפה רמון ונכנס להנגאר. הייתה שם מסיבת ריקודים. ניר בן גל ישב על ספסל ואלירן שאל אותו אם הוא צריך תאורן: "התחלתי לעבוד כתאורן ואחר כך ללמוד פה בבית הספר לריקוד. אני מאד אוהב במה. קיבלתי פה הזדמנות שלא הייתי מקבל בתל אביב. הגישה הפתוחה כאן פותחת אותי. ראיתי המון רקדנים בחיי וחשבתי תמיד שזה עם נוראי. הייתי מעדיף לחיות באוויר, כי אני נווד ואין לי ערך לכסף. אני מבזבז כל מה שיש לי. אבל תכלס אני אוהב להיות בבית".

ניר בן גל חלם לפני עשרים וחמש שנים לכבוש את עולם המחול: "אכן כבשתי. אבל מבחינת הצד הפנימי שלי, היה לי מאד דחוף להראות שיש אופציה אחרת כדי לרקוד. עולם הבלט נראה לי שטחי, מטומטם, קצת כמו אילוף סוסים. צריך שהם ירימו רגל גבוה גבוה, צריך להיות יפים, רזים ממש שלדים ובעיקר לסתום את הפה".

מבחינתו של ניר, סטודיו עם מראות וריצפת לינוליאום, לא בא בחשבון: "חיפשנו דרך חדשה עם תנועה אחרת, עם ניהול לגמרי אחר, שבו רקדנים מנהלים יחד עם הכוריאוגראפים. לגבי 'שדה תעופה' למשל זה כוריאוגרפיה של ליאת בלבד. למזלי היא לא הקשיבה לאף הערה שלי.

"יש לנו מאגר מידע שאיננו נפוץ. והרצון שלי לעתיד לעוד עשרים שנה, הוא להפיץ אותו. יש דרך לחיות באושר ברוגע. וגם בהצלחה. אני לא אמן עני או מסכן. יש לנו בית שמלמד איך לרקוד ואיך לחיות. איך לא לפחד מהצלחה".

בסוף המופע, הרקדנים זרקו לקהל עפיפונים עשויים נייר. הקהל זרק אותם בחזרה לבמה. היו שם הרבה חיוכים. כמה ימים אחרי, באתי להנגאר. עליתי לבמה. גם אני רקדתי קצת בשקט, בלי שאף אחד יראה. אחר כך שכבתי על הרצפה והרגשתי מאד שמחה. על ריצפת העץ הייתי חרשת אילמת. דבר נדיר בשבילי.

 באוויר היה ריח של צמחי תבלינים מרחף ברוח המדבר. הריח הזה של לימונית ונענע כנראה הגיע מהגינה של אביטל הגנן והרקדן. כי הגינה שלו צמודה להנגאר. ורק כלב אחד וחתול ג'ינג'י היו הקהל המנומנם מולי. בשדה התעופה של החיים אנחנו ממריאים ונוחתים.

בבית של להקת "אדמה" במצפה רמון לא רק רוקדים את "שדה תעופה", המופע החדש שלהם, אלא גם מרפאים. מי שיכול לעזוב את ה"אטרף", הקצב המהיר והסטרס של החיים ולרקוד, נכנס לתהליך פנימי שהמציאה ליאת דרור, הכוריאוגראפית וה"אימא" של המופע.  בהנגאר של ליאת דרור וניר בן גל  מתרחש תהליך שנקרא: "ריקוד וגם ריפוי".

למצוא את האיזון הנכון. "שדה תעופה". צילום: נעמה מור נדה ואודי הימלמן
למצוא את האיזון הנכון. "שדה תעופה". צילום: נעמה מור נדה ואודי הימלמן

ליאת וניר עוסקים כבר כמה שנים בבניית דרך חדשה בריפוי תחלואי המאה העשרים ואחת. תשאלו איך זה קורה? כן, על ידי ריקוד. לא רק תנועות הגוף, הזזת רגליים ידיים וקפיצות אלא מודעות והבנה פנימית, של מה שקורה לבן אדם. כל אחד באופן מאד אישי ופרטני, איך שפת הגוף שלו עובדת בשבילו. ליאת וניר עושים בית ספר לריקוד של החיים. הוא פועל לכל הגילאים. לא רק לאנשים רזים ויפים. והוא משרת אוכלוסיה מכל רחבי הארץ וגם מחו"ל.

כל ילד במצפה רמון יודע, שכאן, בקצה הישוב, באזור התעשיה, במקום שהיה הכי מוזנח, קיים ההנגאר של "אדמה". ליאת וניר מצאו שם את נקודת ההתחלה שלהם לבית קבוע. זה היה לפני כ-13 שנים, אחרי נסיעות רבות להופעות בחו"ל, הורות לשני ילדים ולילות ארוכים בבתי מלון.

ליאת וניר מרוצים שהם בחרו את המקום הזה דווקא ללהקה שלהם, וזאת מתוך מספר אפשרויות בגליל או בחו"ל. עכשיו הם נוגעים במדבר. צמודים לנחל חווה. חיים ויוצרים את עולם הריקוד כפי שהם מבינים אותו. ליאת אומרת שזה הגשמת חלום וזו ממש רק ההתחלה: "התהליך עוד ארוך. כרגע אני נמצאת בחיבור בין שני עולמות, שאחד מהם הוא מחול מקצועי כמו בתחילת הקריירה שלי בתל אביב, שהכיוון היה רק קדימה. כי אני אוהבת את הבמה. הכיוון השני זה מודעות. התבוננות וריפוי. זוהי הסתכלות פנימה".

וגם הולכים על הקירות. צילום: נעמה מור נדה ואודי הימלמן

זה קרה לה דווקא פה במצפה רמון: "הבנתי מה זה בית. יש פה משהו שהוא לא של אף בן אדם. הכי הרבה אלוהים והוא לא דתי. אני אוהבת את המקום הזה בגלל משהו בצורה שלו. יש משמעות למכתש, לבור. כן, יש פה בור שצריך לפענח. אנחנו מטיילים שם בבור ומנסים. לגבי המקום, אין לי בכלל שאלה. לתל אביב הייתי חייבת להגיע בשנות התשעים כדי להתחיל את העבודה. אבל פה זה ההמשך. המקום הפנימי שאני רוצה להיות בו".

"המקום הפנימי הזה מחבר בין אמנות הריקוד לבין יכולת ריפוי פנימית. אנשים באים לכאן למקום בו אפשר להתרפא. ללמוד וללמד. למה אנשים הולכים לבית חולים רק כשהם חולים? או רק כשמצבם מגיע להקצנה? אנחנו לומדים ומלמדים לחיות בלי משברים. בלי לפגוע בעצמך, או במישהו אחר."

את ההנגאר הם צבעו מבפנים בצבעים ורודים, שקטים. גם הקהל (400 אנשים) מקבל התייחסות אחרת כי הוא יכול לבחור איך לשבת. על כסאות, כורסאות, ספות, או להשתרע על מזרונים. התנוחה הנוחה מרגיעה גם את הקהל. עד שהרקדנים עולים לבמה ויוצרים דיאלוג.

עכשיו, בשנת בר המצווה, הם מעלים את "שדה תעופה", מופע שמראה מה עושים כדי ללכת. וזה לא פשוט בכלל. ומהו האיזון הנכון כשיש לך רגליים על האדמה וראש בעננים. או כשההליכה היא על קירות והראש שלך ממריא. ב"שדה תעופה" הרקדנים מנסים לבדוק את הקשר בין השמיים לארץ. בין הארצי לרוחני. ואיך חיים עם זה בתקופה מלאת לחצים בימינו. כל אחד והצרות שבראש שלו  כאן ועכשיו.

למשל, כאשר מיכל ארזי מתעופפת באוויר כמו בקרקס, ניתן לשמוע קולות התפעלות מהקהל. כך קורה גם כאשר אביטל איפרגן, אלירן סילבר ושירי בר און הולכים על הקיר.

 מיכל אומרת שהיא לא פוחדת להתעופף שם למעלה כשהקהל פוער את פיו: "לפעמים אנשים פוחדים להיות דווקא למטה בחיים, יותר מאשר לחיות למעלה בשיא". בילדותה מיכל בכלל לא רצתה להיות רקדנית. היא תכננה להיות וטרינרית ולטפל בבעלי חיים: "אבל קרה לי דבר נהדר לפני שמונה שנים. תהליך פנימי של שינוי. באתי למצפה רמון מתל אביב. הייתי די הוללת כי לא ישנתי בלילות, ביליתי, הייתי במסיבות. כעת אם אני רוקדת באוויר".

"יש פה בור שצריך לפענח". דרור. צילום: אלכס דוראון

אלירן סילבר עם ראש עטור ראסטות וחיוך ענק, בא לכאן כי חברה שלו זרקה אותו מהבית. הוא החליט לנסוע ולגור בתל קציר. בדרך עצר במצפה רמון ונכנס להנגאר. הייתה שם מסיבת ריקודים. ניר בן גל ישב על ספסל ואלירן שאל אותו אם הוא צריך תאורן: "התחלתי לעבוד כתאורן ואחר כך ללמוד פה בבית הספר לריקוד. אני מאד אוהב במה. קיבלתי פה הזדמנות שלא הייתי מקבל בתל אביב. הגישה הפתוחה כאן פותחת אותי. ראיתי המון רקדנים בחיי וחשבתי תמיד שזה עם נוראי. הייתי מעדיף לחיות באוויר, כי אני נווד ואין לי ערך לכסף. אני מבזבז כל מה שיש לי. אבל תכלס אני אוהב להיות בבית".

ניר בן גל חלם לפני עשרים וחמש שנים לכבוש את עולם המחול: "אכן כבשתי. אבל מבחינת הצד הפנימי שלי, היה לי מאד דחוף להראות שיש אופציה אחרת כדי לרקוד. עולם הבלט נראה לי שטחי, מטומטם, קצת כמו אילוף סוסים. צריך שהם ירימו רגל גבוה גבוה, צריך להיות יפים, רזים ממש שלדים ובעיקר לסתום את הפה".

מבחינתו של ניר, סטודיו עם מראות וריצפת לינוליאום, לא בא בחשבון: "חיפשנו דרך חדשה עם תנועה אחרת, עם ניהול לגמרי אחר, שבו רקדנים מנהלים יחד עם הכוריאוגראפים. לגבי 'שדה תעופה' למשל זה כוריאוגרפיה של ליאת בלבד. למזלי היא לא הקשיבה לאף הערה שלי.

"יש לנו מאגר מידע שאיננו נפוץ. והרצון שלי לעתיד לעוד עשרים שנה, הוא להפיץ אותו. יש דרך לחיות באושר ברוגע. וגם בהצלחה. אני לא אמן עני או מסכן. יש לנו בית שמלמד איך לרקוד ואיך לחיות. איך לא לפחד מהצלחה".

בסוף המופע, הרקדנים זרקו לקהל עפיפונים עשויים נייר. הקהל זרק אותם בחזרה לבמה. היו שם הרבה חיוכים. כמה ימים אחרי, באתי להנגאר. עליתי לבמה. גם אני רקדתי קצת בשקט, בלי שאף אחד יראה. אחר כך שכבתי על הרצפה והרגשתי מאד שמחה. על ריצפת העץ הייתי חרשת אילמת. דבר נדיר בשבילי.

 באוויר היה ריח של צמחי תבלינים מרחף ברוח המדבר. הריח הזה של לימונית ונענע כנראה הגיע מהגינה של אביטל הגנן והרקדן. כי הגינה שלו צמודה להנגאר. ורק כלב אחד וחתול ג'ינג'י היו הקהל המנומנם מולי. בשדה התעופה של החיים אנחנו ממריאים ונוחתים.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן