חברים, אני לא בארץ, אבל אומרים לי שהרשת מלאה גירסאות על סיום הרומן שלי עם מעריב, אז ברשותכם נעשה סדר. אגב, חתיכת רומן זה היה. 27 שנה. אני לא זוכר את עצמי לפני מעריב. אני לא זוכר את עצמי בלי מעריב. מעולם לא עזבתי את מעריב (למרות שהיו לי המון הזדמנויות והרבה רגעים קשים). ופתאום, לא עוד. בחלק מהמקומות נכתב שאני "עוזב" את מעריב. בחלק אחר נכתב שפוטרתי ממעריב. מי צודק? כולם. הנה הסיפור כולו:

ביום בו החליטה השופטת ורדה אלשייך לחרוץ את גורלו של מעריב לשבט (לדעתי) ולתת אותו לשלמה בן-צבי, כתבתי בעמודי הדעות של העיתון מאמר שקורא לה לא לעשות את זה. חתמתי בשמי. אמרו לי שאני מתאבד שיעי. שאני מטורף. יכול להיות. מצד שני, כל חיי אני כותב מה שאני חושב ואני משתדל לכתוב אמת. זו היתה האמת. זו עדיין האמת. לצערי, תרשמו לפניכם, עיסקת בן-צבי, שהיא לדעתי עיסקה הנגועה בניגוד עניינים עמוק, תקבור את מעריב קבורת חמור. הלוואי ואתבדה. בעיסקה הזו חיבר ה"נאמן" שתי הצעות כדי לגבור על הצעה אחת, טובה בהרבה משתיהן לעתידו של העיתון. בעשותו כן, אילץ את מעריב לאבד את בית הדפוס שלו, דבר שקרה לשלושה עיתונים לפניו. שלושתם נסגרו זמן קצר אחר-כך. בעשותו כך, הביא למעריב מו"ל עם אג'נדה פוליטית. בלי גב כלכלי. עם ניסיון פורה בסגירת עיתונים, ולא בהצלתם. לכן חשבתי שאני צריך לכתוב את דעתי. היא היתה ונשארה דעתי, גם היום, ובכוונתי עוד לעסוק בעניין הזה. חינכו אותי להגיד את האמת ולהלחם. זה מה שאני עושה כל החיים, וזה מה שאמשיך לעשות.

הלאה: בן צבי זכה בעיתון. הוא הרים לי טלפון. אתה הראשון מהמערכת שאני מתקשר אליו, אמר, בוא נשב. קבענו ליום ראשון. לפני שבועיים. איש חביב וחייכן. בתחילת השיחה אמרתי לו שכתבתי את המאמר שכתבתי כי זו דעתי ואני גאה לכתוב את דעתי בכל מצב, גם אם זה יכול להצמיח לי צרות. הוא אמר שאין לו בעיה עם זה. אמרתי לו שאני אשמח להתבדות. יש לו, כך אמר, שתי בעיות עיקריות איתי. הראשונה, העלות. מה לעשות, משלמים לי משכורת יפה במעריב (רוב שנותי בעיתון קיבלתי שכר רעב). השניה היא העובדה שאני, לדבריו, הסמל הגדול של מעריב, המטען הגנטי, הדנ"א של העיתון. ומכיוון שהוא רוצה לבצע ניתוח עמוק ושינוי יסודי בעיתון, הרי שהמעשה המתבקש הוא להפרד ממני.

אמרתי לו שאני מוכן לעזוב בחפץ לב. שכבר ניסיתי, בשנה האחרונה, להתפטר פעמיים אבל נוחי דנקנר השאיר אותי בשיניים. אמרתי לו שלא תהיה לי בעיית פרנסה, להיפך, אולי אתן קצת מנוחה לנשמה. מצד שני, אמרתי לו, כדאי שיבדוק אם עזיבתי תגרום נזק לעיתון מבחינת קוראים ומנויים. אם כן, אמרתי, אני מוכן לפרידה מדורגת. להפסיק את יחסי העובד-מעביד לאלתר, לרדת לשני טורים בחודש, אחר-כך אחד, אחר-כך לא עוד. הוא אמר שיחשוב על העניין ויגיש לי הצעה מסודרת. אמר שזה יקרה תוך יום, מקסימום יומיים.

עברו כמעט שבועיים. לא שמעתי ממנו מאז, למעט כמה הדלפות לאתרי ברנז'ה. ביקשתי ממנו, במסרון, להפסיק לדבר איתי דרך אתרי ברנז'ה. אני דיברתי איתו בקולי, וכשכתבתי מאמר נגדו עשיתי את זה בחתימתי. אני ראוי, לדעתי, ליחס דומה.

הבוקר, בעודי באוויר בדרך לפריז, שוגר מכתב הפיטורים שלי. כשנחתתי קיבלתי עליו הודעה טלפונית מיואב ריבק, ראש מחלקת החדשות (המתפטר בעצמו). אף מילה מבן צבי. איש לא שאל, אולי אני רוצה לכתוב טור פרידה מעשרות אלפי המנויים ומאות אלפי הקוראים שלי. אחרי 27 שנה, כך נפרד ממני מעריב. בשיחת טלפון, שבאה אחרי גל של שמועות.

לא, ממש אין צורך לרחם עלי. להיפך. עזיבת מעריב תעשה לי רק טוב. אל דאגה, אמשיך לכתוב. אני מתלבט עכשיו בין שתי הצעות מרתקות. אני חש, סוף סוף, שהנטל העצום הוסר מעלי. החרדה הקיומית איננה עוד. הדרך העלובה בה בחר בן צבי להפטר ממני אומרת עליו, יותר מאשר עלי. אני עוזב את מעריב בראש זקוף, הגשמתי במקום האהוב הזה את כל משאלותי, נהניתי מכל רגע, אני חב לו חוב עצום על שהיה לי בית ומשפחה שנות דור. עוד אמצא דרך להפרד כמו שצריך ממה שהיה פעם מעריב.

אבל חשוב שתדעו. חשוב שהקוראים של מעריב יידעו: אני לא כותב יותר במעריב, כי שלמה בן צבי לא רוצה שאכתוב יותר במעריב. כי הוא, או מישהו אחר, רוצה להשתיק את הקול שלי. לא כי "עזבתי". בן צבי עשה לי טובה גדולה עם המהלך הזה, הנטל הלך וכבד בשנים האחרונות וגבה ממני מחיר יקר. יש לי, כפי שכבר אמרתי, לאן ללכת. יהיה לי נעים יותר, מלחיץ פחות, ומשתלם לא פחות. אבל לעולם, לעולם לא אשכח את הבית הנפלא שהיה לי מעריב ואת כל האנשים המופלאים שהכרתי בין כתליו המתפוררים. הלוואי שאתבדה, אבל מעריב הולך למות ולהקבר קבורת חמור. מגיע למעריב משהו טוב בהרבה משלמה בן-צבי. מגיע למעריב להמשיך לחיות כעיתון עצמאי ובועט. מגיע לישראל שמעריב ימשיך לחיות כעיתון עצמאי ובועט. הלוואי שמעריב ימשיך לחיות כעיתון עצמאי ובועט.