בבחירות הראשונות שלי, קצת אחרי הבגרויות, הייתי "מערכניק". איך לא. שמאלן, "אוהב ערבים", ובמיוחד את האמא הערבייה של שמעון פרס. היינו קבוצה של חבר'ה מראשון-לציון, והלכנו בכל הארץ עם משרוקיות להפגין נגד הרב כהנא. רוב האנשים שפגשנו, וכן, היו גם מכות, באמת חשבו שאמא של פרס ערבייה.

1984. לא ג'ורג' אורוול. רק שמעון פרס מול יצחק שמיר. אינפלציה מטורפת, מלחמת לבנון, קריסת הבורסה, המחתרת היהודית, ומפלגה חדשה שקמה: ש"ס…

רוב הדברים שהלהיטו אותנו אז, נותרו כאן סביב: הגזענות, האלימות, החזירות הכלכלית, הקיצוניות הדתית, הכיבוש, וגם שמעון פרס.

אני חושב שהבחירות ההן היו קו פרשת המים שלי. ממשלת הרוטציה פרס-שמיר, האינתיפאדה, חוסר התקווה…

בבחירות שלאחר מכן, כבר לא הייתי מערכניק. המשפחה נחלקה. ערב-ערב ישבנו מול התשדירים בטלוויזיה. כל המדינה צפתה באדיקות. סבא ואני אהבנו את יוסי שריד. ישר למצלמה, נטו, בלי גימיקים, ופשוט מדבר. חזק וברור. ההורים העדיפו את דורון נשר המקסים, מסתובב בשבילי קיבוץ מזרע. בסוף, סבא המפ"מניק שכנע אותי "שהפעם – מפ"ם". דווקא ההורים הצביעו "רץ".

בבחירות הבאות, 1992, כבר לא התלבטנו. לא היה צריך. היתה מרצ.

אם מישהו היה אומר לי אז, שאני, הנער השמאלן מההפגנות, החייל, הסטודנט, העורך הזוטר במערכת הלילה של העיתון, אהיה שם, לצדם של "הגדולים", אייצג את מרצ בכנסת – לא הייתי יכול להאמין. לא שלא רציתי. חלמתי על זה. בכל מאודי רציתי בזה. החיידק הפוליטי הדביק אותי מהיום שעמדתי על דעתי. אבל זה היה כל כך רחוק, כל כך דמיוני.

והנה, אני כבר ילד גדול. ואני שם, בכנסת. אני זה "האיש מהטלוויזיה". ובהפגנות שלנו, אני מסתכל על התיכוניסטים ועל צעירי מרצ, עם האש בעיניים, ורואה את עצמי. אחד לאחד. ואני יודע שגם כמה מהם יגיעו יום אחד לכנסת, אולי מהר ממה שהם חושבים, למרות שזה בטח נראה להם דמיוני לחלוטין.

ועכשיו, עוד צומת. עוד בחירות, ועוד הכרעה גורלית וגם אישית מאוד. הצעד הראשון: הרכבת הנבחרת. היא תיבחר מחרתיים על-ידי חברי ועידת מרצ, אך המבחן האמיתי הוא מבחן הציבור בקלפי בעוד חודשיים. מרצ מתייצבת לבחירות באופטימיות גדולה, אבל זה יהיה מאבק קשה בזירה תחרותית מאין כמוה. אין לנו פה מרווח לתמרונים וטעויות. אנחנו נאבקים על כל דקת שידור ועל כל תמונה בעיתון. על כל שורה בפייסבוק, ועל כל שלט ברחוב. לכן זו צריכה להיות הנבחרת הבולטת, ההישגית, והאלקטורלית ביותר. אני מאמין שהבחירה בי תחזק את מרצ, תגדיל את הרשימה ותאפשר להכניס חברי כנסת נוספים.

אנחנו חייבים מרצ גדולה. יש לנו מועמדות ומועמדים מעולים. אנחנו רוצים שכמה שיותר מהם יגיעו לכנסת. אני משוכנע שאני יכול לתרום לכך. השקעתי מאמץ גדול בארבע השנים האחרונות, ואני חושב שהוכחתי את יכולתי ואת המחוייבות שלי.

אל תדאג, מרגיעים כולם. יהיה בסדר, מקומך מובטח. הנה, אפילו בעיתון זה היה כתוב… אז אני רוצה להגיד לכם ככה חברות וחברים שלי: אלה בחירות, ושום דבר לא מובטח. תשאלו את שמעון פרס.

רוצים שאמשיך להיות בשלישייה המובילה של מרצ? עכשיו זה בידכם.

[related-posts title="עוד תעמולת בחירות 2013"]