Skip to content

על גברים, על הטרדה מינית ועל נקמה שהתאחרה

הסיבה היחידה שאינה מקובלת היא סיבת הנקמה. להבדיל מענישה. ענישה היא המטרה שאליה צריך לשאוף, אבל לא נקמה מקוממת שאין בינה לבין צדק דבר וחצי דבר. לאף אחת אין זכות להיות להיות השופטת, התובעת והמוציאה להורג במשפט שדה פומבי מאוחר עד מאוד, ובוודאי כשזה לגמרי לא מידתי לחומרת הפשע עצמו
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

כשעזר ויצמן מת, אמרתי לעיתונאית אחת שקשה לי ממש להעריך אותו לנוכח יחסו לנשים ומה שמספרים עליו, אז היא אמרה שלאור תרומתו לשלום ופעילותו המדינית זה בטל בשישים, או משהו דומה. המסר היה ברור: יש גברים שיכולים להתחמק ממתן דין וחשבון על מעשיהם אם התרומה שלהם לחברה תצדיק את זה.

מנסה להתגונן אחרי שנות דור. שגיא (צילום: ציפי מנשה)

מהי תרומתו של אורי שגיא למדינה, בהיותו "רכש ביטחוני"? לא ידוע ולעולם לא נדע. נכון שיש כאלה הקושרים רמה מוסרית ואישית עם רמת תפקוד ביטחונית ומדינית נאותה ומעלה, אולם הבעיה נעוצה בכך שכל זה נשקל כאן או בדיעבד או שלעתיד. כמעט לעולם לא בעיתוי הנכון, "על חם". אין כמעט ספק שאם שגיא פרש ומלמל משהו תחת שפמו, הרי שהוא כנראה לא נקי, אבל שאלת העיתוי חיונית כאן. אנחנו לא אלוהים, ואני מתקשה להבין מהיכן היומרה שלנו לנקום על שילשים ועל ריבעים.

פעם כתבתי שלקח לי 30 שנים לדבר על כך שנפלתי קרבן לכמה וכמה נערים וגברים שנגעו בי, במה שאפשר כבר לכנות תקיפה מינית. חילצתי את עצמי במהירות וגם ללא צלקות ניכרות, מלבד החרון העמוק שלי על גברים שנדמה להם שמותר להם. אני יודעת ששתקתי כי לא נהוג היה לדבר על כך. לא ידעתי שאפשר בכלל. אבל אני כן זוכרת שמוקדם יותר, בהיותי בכיתה א' בתחילת שנות השבעים, אמי התלוננה בביה"ס היסודי שלי על ילדים שנגעו בי והפשילו את תחתוניי. היא העזה וקיבלה מה שדרשה. כלומר, אפשר כך ואפשר אחרת. אני בחרתי לשתוק ולנפנף את זה מעליי. הרוב בחרו כמוני, לצערי, מכל מיני סיבות.

הסיבה היחידה שאינה מקובלת עלי היא סיבת הנקמה, להבדיל מענישה. ענישה היא המטרה שאליה צריך לשאוף, אבל לא נקמה מקוממת שאין בינה לבין צדק דבר וחצי דבר. וכך זה נראה בסיפור זה ובסיפור אורי בר לב, לפחות לפי מה שפורסם ולא הוכחש. אם אורלי אינס היתה שותקת, האם היינו מתחרטים על מינוי אורי בר לב למפכ"ל, אם היינו שומעים את הסיפור שלה רק בעוד כמה שנים, בדרכו להיות השר לביטחון הפנים או ראש המוסד? האם נכון לשפוט בצורה כזאת קצין ולחבר בין תפקידו לבין מיניותו בכלל? האם לבר לב ולאחרים כמוהו ניתנה ההזדמנות למשפט הוגן, שבו יכול היה להציג את גרסתו ולטעון אחרת מאינס? הרי יכולתי לטעון שאני מפקפקת בשיקול דעתה של אורלי אינס לעמוד בראש התכנית "עיר ללא אלימות", אם היא לא התלוננה בזמן ונתנה דוגמה רעה לנשים אחרות, וכן הלאה.

אני לא מטילה על אף אחד את האשמה מלבד על הזכר המנסה לכפות את עצמו, ואני חושבת שכל גבר אמיתי יבוז לו בעמקי לבו, לא משנה כמה ברזל צבר על כתפיו. אבל לא נראה לי שיש לי הזכות להיות השופטת, התובעת והמוציאה להורג במשפט שדה פומבי מאוחר עד מאוד כמו בכיכר הגיליוטינה בפריז, כך שזה לגמרי לא מידתי לחומרת הפשע עצמו. הבדואים טוענים שנקמה מוגשת הכי טוב כשהיא קרה. זהו בדיוק צדק הרחוב הפרימיטיבי שאסור לנו להידרדר אליו, אלא להתעשת בזמן ולהעניש כמו שצריך. גם בחינוך של ילדים אנחנו נדרשים שלא להרחיק את העונש מהמעשה שעליו נענש הילד כדי לא לחטוא בשרירותיות.

גם היום מהלכים בינינו לא מעט קצינים ובעלי תפקידים בזויים כאלה שאנחנו יודעים עליהם רק אם אנחנו מסתובבים בחוגי נשים וגברים יודעי ח"ן, ואותם חוגים ממשיכים לשתוק. למה? שאלת השתיקה כאן קריטית, משום שבדיוק כמו במקרה אורלי אינס היא מחשידה את המתלוננות בסגירת חשבונות שאינה הולמת בצורה מידתית את מה שקרה באמת. אם האיש אינו ראוי להיות שר ביטחון, הוא לא היה ראוי להיות גם אלוף, וגם אחרי כן, כשקיבל תפקידים לא מעטים. החוכמה היא לעצור אותו בזמן הטיפוס ולא כשהגיע לפסגה. או במילים אחרות ובוטות יותר, הוא הגיע לפסגה משום שאתן שתקתן ולא יכולנו לעצור אותו. בדיוק בשל כך זאת גם אבן הנגף, משום שאם לא רציתן לדבר – הייתן שותקות גם היום. אם כבר העזתן לספר סוף סוף את מעשה הנבלה שנעשה לכן, למה רק עכשיו ובעת כזאת?

משום כך אני חושבת שמותר לנו לפקפק במניעים ובאותנטיות של הזעם הקדוש על שגיא ודומיו ועוד גברים הנחשדים בעבירות מין. הם גם יישארו לנצח חשודים, וגם להם שמורה חזקת החפות או הספק או הזכות לשלם את חובם לחברה ולהמשיך הלאה בחייהם. זהו לא צדק לטעמי לנקר כל החיים בבני מעיהם רק משום שהם גברים.

אל תהיי רק צודקת וכועסת על ההשפלה שנגרמה לך, אלא תעשי את זה בחוכמה, כדי שגברים כאלה יידעו שיסגרו אתם חשבון בזמן ובמקום הנכונים מידתית. אחרת, אל תלינו על כך שלא רוצים יותר לשמוע על מה שנעשה לכם וכמה הוא נבל ואפס מאופס. דוגמה נהדרת היא דוגמה שנתנה דווקא שלי יחימוביץ' עצמה, כשמנעה בזמן ובמקום הנכונים את התמודדותו של ישראל לאו לתפקיד הרב הראשי לישראל, כשהיא מזכירה לו תלונות על מעשים דומים בעברו. זאת בדיוק מכת המנע הנכונה והחכמה בעיתוי הצודק.

אתן אולי צודקות, אבל הגעתן מאוחר מדי. כולי תקווה שנשים וגברים אחרים יפעלו כבר היום למיגור התופעה ולהורדת זכרים כאלה מסולם הטיפוס בדרגה בכל מגזר שהוא. לא הייתי רוצה שנגיע עד תפקיד ראש הממשלה ממש כדי לעצור חשוד בעבירת מין רק אחרי שטיפס עד קצה הסולם.

3 Comments

  1. אקסל
    14 בנובמבר 2012 @ 9:51

    מאוד מאוד לא מסכימה….ראייה מאוד שטחית….
    מה ההבדל בין "צדק" לבין "נקמה"? אם תחשבי לעומק, סביר שתגלי שזה בדיוק אותו הדבר, אבל מנקודת מבט אחרת.
    ה"צדק" – הוא חברתי, ומתקיים במרחב הציבורי. "הנקמה"- היא אישית ומתקיימת במרחב הפרטי.
    והאם לא צודק, לדרוש את העונש באותו המרחב שבו הוא הפשע התבצע? האם זו לא צביעות לקבוע, שאישה שדורשת את הצדק שלה, יכולה להשיג אותו רק אם תערטל את עצמה שוב, ותעבור את החוויה הנוראית שוב – הפעם בפומבי!
    אני יכולה לתת לך המון דוגמאות בהיסטוריה, של מנהיגים ומצביאים שהיו חלאות המין האנושי, אבל בחלק מהפעולות שביצעו – הם תרמו לסביבה שלהם, האם זו אמת המוסר היחידה? האם רק על "תרומה לחברה", תקבעי האם האדם ראוי או לא?

    לטעמי, הסיפור הזה מאוד מטריד, ומסיבה אחרת לחלוטין.
    ולמען הגילוי הנאות – אני חברת מפלגת העבודה, ותכננתי לתמוך באישיות האמורה. והתאכזבתי מאוד מהסיפור.

    • אילת מריה מיטש
      14 בנובמבר 2012 @ 15:14

      כשאונסים אותי, האם הצדק והנקמה חד המה?
      כלומר, לשיטתך עליי לדאוג לאינוס האנס, ואז אקבל גם צדק של ענישה וגם נקמה.
      כשאדם רוצח, האם לרצוח אותו בתגובה, גם כצדק וגם כנקמה?

  2. ליאור גל-כהן
    14 בנובמבר 2012 @ 9:08

    נגיד ש…
    יש לי שכן הנוהג ללכלך סביבתו ולהשליך אשפתו שלא במקום הרלוונטי. האם אתלונן עליו לרשויות? סביר להניח שלא (כי מה כבר יעשו לו? אם בכלל יתייחסו). אבל אם יום אחד יתברר לי כי אותו שכן הולך להתמנות לשר לאיכות הסביבה, האם גם אז אשתוק?
    איפה עובר הגבול שעד אליו אשתוק וממנו אדבר?
    ניראה לי כי הגבול הוא דינאמי ותלוי גם בהתיחסות האישית והחברתית ל'הטרדה מינית'. כלומר כולנו, החברה, משפיעה על גבולות אלו ולא דרך שיפוטיות כלפי המוטרדות השותקות אלא דווקא אי-קבלה של התנהגויות מטרידות (שפעם היו שייכות לנורמות המקובלות והיום כבר לא).
    השתנו הזמנים וכדאי לכולנו לדעת וליידע כאלה שעדיין לא שמו לב לכך.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן