בית המשפט המחוזי בבאר שבע גזר היום את דינם של שני תושבי רהט, שחטפו את בת משפחתם והסגירו אותה לידי אחיה שמואשם כי רצח אותה. השניים, עמר וסלמאן חמאיסה, ירצו תקופה של שבע שנים במאסר, זאת לפי עסקת טיעון. גזר דינו של אחיה, ג'יאד חמאיסה, שמואשם בביצוע הרצח, טרם ניתן.

סלמאן חמאיסה ובן דודו, עמר חמאיסה, חטפו את פריאל חמאיסה (אחותו של סלמאן), צעירה בת 31, תושבת רהט. פריאל לנה בביתם של ידידים באשקלון, ומשנודע הדבר לבני משפחתה נשלחו סלמאן ועמר להביא אותה. הם לקחו אותה בכוח תוך שהיא נאבקת ובוכה, וכעבור שעות מעטות – היא נרצחה. בתחילה יוחסה לשניים עבירת הרצח, אך בהמשך שונה כתב האישום והם נאשמו רק בעבירות לקשירת קשר וחטיפה שבגינן נגזר דינם.

על פי כתב האישום "המנוחה היתה אשה צעירה, אם לילדים, שמשפחתה סברה שאיננה מתנהגת באופן ראוי. לכן, היא הוצאה באישון לילה מהמקום שבו הסתתרה, תוך שהיא נאבקת, בועטת ובוכה, וכל הנוכחים שהיו במקום לא עזרו לה. כעבור שעות מועטות נרצחה".

מכתב האישום וגזר הדין, הכתובים בלשון משפטית יבשה, עולים פרטים מזעזעים. לאחר שהוכתה קשות, התחננה על חייה ושוחחה אפילו שיחה אחרונה בטלפון עם אמה, נלקחה בסופו של דבר לשדה ושם אחיה ג'יאד רצח אותה.

"באותו לילה, הועברה לידי הנאשם 1 (ג'יאד, א"מ), אשר הוביל אותה לשדה חרוש קרוב לקיבוץ משמר הנגב, כשבחזקתו סכין גדולה לשחיטת כבשים. שם קשר שרוך סביב צווארה וחנק אותה. המנוחה נאבקה בו, הוא שלף את הסכין ואיים שידקור אותה. או אז לקח חבל, כרך אותו סביב צווארה וחנק אותה. את ידיה קשר מאחורי גבה, וגם את רגליה קשר. לאחר מכן, השליך אותה לבור כשהיא מוטלת על גבה, והחל לכסות את גופה ברגבי עפר בעודה חיה. בהמשך, כשהיא מתפללת בקול, דקר אותה נאשם 1 עם הסכין שתי דקירות בבית החזה בצד שמאל, המשיך לכסותה ברגבי עפר, והיא מתה".

 על אף התוצאה הקטלנית של החטיפה, משפטם של השניים הסתיים בעסקת טיעון. הנאשמים טענו כי לא ידעו כי החטיפה תסתיים ברצח, ורק התכוונו להשיב את הנרצחת אל בית המשפחה. התובעת (המדינה) טענה כי הגיעה להסדר טיעון בשל "קושי ראייתי  מסוים להוכיח מה קרה בתוך הדירה, לפני הוצאתה של המנוחה משם", וכי בתיק היה קושי להוכיח כי הנאשמים ידעו שהמנוחה תיפגע כתוצאה ממעשיהם.

היום פסקו השופטים, סגנית נשיא בית המשפט, רויטל יפה-כץ, אריאל ואגו ויורם צלקובניק כי "לאור הסדר הטיעון אנו דנים את הנאשמים לשבע שנות מאסר". השופטים הוסיפו על כך  מאסר של שנה על-תנאי, שאותו ירצו הנאשמים רק אם יחזרו על פשע דומה.

תחילת הפרשה

פריאל נולדה ב-11 באוקטובר 1980. היא גדלה בבית הוריה ברהט. נישאה, ילדה שלושה ילדים, התגרשה ונישאה בשנית. בתקופה האחרונה חיה בבית הוריה. חודש אחרי יום הולדתה ה-31, היא עזבה את ביתה. במשך כמה חודשים היא הצליחה לחמוק מפני בני משפחתה. אבל אז הגיע לביתו של שריף אלקרנאוי באשקלון, שם היא התגוררה, אמין אלקרנאוי, קרוב משפחתו.

אמין לן שם בלילה ופגש בפריאל, ובכך נחרץ דינה. הוא הזדרז וסיפר על מקום הימצאה של הנמלטת  לפאטמה אבו-גזלה, חברתה של פריאל. אבו-גזלה הזדרזה והעבירה את המידע לגבר שאיתו יצאה, זהאר אבו-ברי וזה התקשר מיד לעמר חמאיסה, בן דודה של פריאל, העביר לידיו את המידע ונתן לו לתחקר באותה שיחת טלפון את אבו-גזלה. עמר יצר מיד קשר עם ג'יאד וסלמאן חמאיסה,  והשלושה נועדו והחליטו לשים קץ לסיפור.

חטיפה אכזרית

עוד באותו לילה שלאחר השיחה, יצאה החבורה לאשקלון. בראש נהג זהאר, במכוניתו מסוג BMW, לצידו ישבה פאטמה אבו-גזלה, חברתה של פריאל. אחריו במכונית מאזדה, נסעו אחיה ושני בני דודה. כל החבורה הגיעה לכתובת הדירה באשקלון. פאטמה הובילה אותם עד לבניין והצביעה על מרפסת דירה בבניין, שם נמצאה פריאל.

שני הגברים, האח ובעלה עלו לדירה, והקישו על הדלת עד ששריף התעורר ופתח אותה בפניהם. "אני אחיה של פריאל" אמר סלמאן לשריף, "וזה בעלה" והצביע על עמר. שריף וקרוב משפחתו שהזדרז להודיע למשפחה על הימצאה, אפילו לא ניסו להתנגד. השניים נכנסו לחדרה בו ישנה פריאל וגררו אותה לסלון. היא הבינה כי גורלה נחרץ. היא התנגדה, ניסתה בכוחותיה הדלים להתנגד לשני הגברים. אלו לא חיכו והטיחו את ראשה במשקוף הדלת והיא נפצעה בראשה. היא צרחה ובכתה. "שריף, אמין" צעקה, "תעזרו לי". אבל השניים פשוט סירבו. "אנחנו לא קשורים למה שקורה", הם ענו לה, "זו המשפחה שלך ואין לנו מה לעשות". 

"תוך כדי השומר בבניין המגורים, אלכסנדר שטיינגרד שמע את צעקותיה ואת בכייה מתוך הדירה, הוא ניגש לדירה ודפק בדלת. צעקות המנוחה פסקו", מתארים השופטים, מתברר כי בינתיים ניסתה פריאל להציל את חייה והתחננה לשוחח בטלפון אם אמה. היא חשבה שהאם תבוא לעזרתה. השנים התרצו ונתנו לה לשוחח עם האם. היא טעתה. אמה לא רצתה לעזור. השניים משכו אותה אל מחוץ לדירה והיא המשיכה להתנגד. 

הרצח

הרעש החזק, הבכי וקולות המאבק גרמו לשומר לחזור לדירה. הוא דפק על הדלת ולא הפסיק עד ששריף פתח בפניו את הדלת.  "מה זה הרעש הזה?" הוא שאל את שריף וזה ענה לו "היא מסטולה, וקצת עושה בעיות, יהיה בסדר". פריאל הבינה שזו ההזדמנות לחמוק. היא צרחה בהיסטריה וניסתה להגיע אל השומר. אחיה ובעלה אחזו אותה בחוזקה מכל צד וסלמן אמר לשומר: "זו האחות שלי. זה הבעל שלה. אנו משפחה והיא עושה בעיות". השומר, הבין שאינו יכול להתמודד לבד. הוא הלך להזעיק את המשטרה.

שני הגברים הבינו שהמשטרה תגיע במהרה. הם הכו באלימות את פריאל  וגררו אותה החוצה, אל רכב האח. פריאל נאבקה, התנגדה, צעקה, ואיש בשכונה ובבנין המגורים, לא התערב. כך כשהיא נגררת בכוח היא הוכנסה למושב האחורי של המאזדה. על פי כתב האישום היא הובלה לבית ההורים ברהט – בית המשפחה שבו אביה ואמה חיים עם אחיה.

ג'יאד, אחיה, קשר אותה היטב בידיה ורגליה שלא תוכל להתנגד, ככל הנראה חסם גם את פיה, והובילה לשדה חקלאי השייך לקיבוץ משמר הנגב, שם ככל הנראה, כשהיא מוטלת לפניו עקודה ופיה חסום, טבח בה באמצעות סכין מטבח. משטרת מרחב נגב שהגיעה לבית המשפחה עצרה באותו לילה את האב ואת אחיה. במהלך החקירות נשבר הרוצח והוביל את המשטרה למקום קבורתה. משפטו טרם הסתיים.

עסקאות הטיעון

"במסגרת עסקת טיעון שנערך בין הצדדים" פתחה אם בית הדין, סגנית הנשיא, יפה-כ"ץ את דבריה, "הם הודו בכתב אישום מתוקן". "מתוקן" פירושו הוא שהפרקליטות ביטלה את סעיף האישום ברצח והשאירה על כנו את סעיף החטיפה האלימה וקשירת קשר לביצוע פשע. ואכן השופטת הוסיפה והבהירה מיד כי "הסדר הטיעון כלל גם הסכמה של הצדדים, ולפיה המאשימה תעתור לעונש מאסר בפועל של שבע וחצי שנות מאסר וכן מאסר מותנה".

בהמשך הוסיפה יפה-כ"ץ כי "התובעת הוסיפה וציינה, כי המנוחה היתה אישה צעירה, אם לילדים, שמשפחתה סברה שאיננה מתנהגת באופן ראוי. לכן, היא הוצאה באישון לילה מהמקום שבו הסתתרה, תוך שהיא נאבקת, בועטת ובוכה, וכל הנוכחים שהיו במקום לא עזרו לה. כעבור שעות מועטות נרצחה".

אלא שהתביעה נוכחה שכדאי לה להגיע "להסדר טיעון, בין היתר, נוכח קושי ראייתי מסוים להוכיח מה קרה בתוך הדירה, לפני הוצאתה של המנוחה משם". העונש על כך הוא עשר שנות מאסר, אבל התובעת ביקשה להתחשב בנאשמים שהודו במעשה ובכך נגרם "חיסכון בזמן השיפוטי ולקיחת אחריות". על כך הסכימה התביעה להפחית שנתיים וחצי.

24 נרצחות השנה

24 נשים נרצחו בשנת 2011, בהן תשע נשים ערביות, שש יהודיות, שתי מהגרות מאריתיריאה, תיירת אחת ועוד שבע נשים שטרם זוהו. ואלו שמותיהן של הנרצחות: תמר לב, לודמילה אזרוב, שרית זיקרי בנית, הלן טלכה, עוולה אבו סיאם, אלא דאהר, מירי קליין, ענבל סורקין, יאסממין אבו סאלוק, שפא מארעי, פריאל חמאיסה, אנסאר עלי נאסר, מיה פארס, ג'וזפין אנטוני, אולגה סורינובה, אתל רוסנברג, טילאהון וורנקנש.

סמאח סלאימה אגבאריה, מנהלת נע"ם – נשים ערביות במרכז, הגיבה לגזר הדין: "עסקת הטיעון ממעיטה מחומרת מעשיהם של שני הנאשמים. הטענה שאין קשר בין החטיפה לרצח היא מגוחכת. עבריין אלים יחד עם בן משפחה אחר חטפו אישה, פצעו אותה וגררו אותה לאוטו וציפו שהיא תהיה בסדר?

"ההיתממות של עורכי הדין והתובעים, והטענה שהם לא ידעו אינה משכנעת. הנאשמים הלכו לשם כדי לעשות את חלקם בפשע המתוכנן מראש. הם היו חייבים להביא אותה לבית, וידעו שתירצח. גם בדיעבד הם ידעו איפה הגופה, ואמרו זאת למשטרה. אם הם לא ידעו שהיא תירצח, למה לא הודיעו למשטרה או לחברי משפחה אחרת? בטיעונים לעונש נטען כי אחד הנאשמים הוא אב לילדים. גם הנרצחת היתה אם לילדים והם יתומים עכשיו.

"משפט המפתח בפסק הדין לטעמי הוא כי 'הנאשמים נטלו חרות לעצמם עת החליטו לקבוע מה על המנוחה לעשות וכיצד עליה לחיות'. זה מה שהניע אותם, וזה מה שחרץ את גורלה של המנוחה. האמונה שהגברים יכולים לקבוע לאישה מה טוב לה ומה לא מחרידה אותי כאישה, והאמונה שהדבר הזה מקל על פושעים שעושים פשע נגד נשים ערביות מחרידה אף יותר . לא ציפיתי שבית המשפט ייתן לכך יד".

 [related-posts]