אוניברסיטת חיפה געשה בימים האחרונים. אנחנו מחוץ לטווח האש, אבל במקום בו לומדים יהודים וערבים זה לצד זה, ימים כאלה לא יכולים לעבור בשקט. בימים האלה הדבר שהפחיד אותי יותר מהכול הוא השיח, השיח שלא מתקיים בין יהודים וערבים, והשיח המאוד אלים שראיתי מצידם של סטודנטים יהודים, אלו שאמורים להיות בצד שלי ולייצג אותי, כביכול.

ההתרחשות התחילה ביום חמישי, 15.11,  כאשר סטודנטים ערבים עמדו לדקת דומיה בדשא (מרכז ההתרחשות הקטנטן של ההפסקות באוניברסיטה). מכל מידע שאני וממכריי שאני סומך עליהם הצלחנו לדלות – הסטודנטים הערבים עמדו להזדהות עם תושבי עזה המותקפים, לא לזכרו של ג’עברי.

תגובת סטודנטים יהודים שהזדעזעו מהמחווה ופירשו כנראה את העמידה כעמידה לזכרו של ג’עברי הייתה לקום בצעקות “הוא מת, הוא מת”, “אנו מאמינים בני מאמינים” ושירת התקווה בסגנון מגרשי כדורגל, תוך כדי שהם משתדלים לפרק את המעגל הערבי ומאשימים את הסטודנטים הערבים בבגידה.

הסטודנטים הערבים נמנעו מלהגיב והתפזרו בשקט. אחר כך הופצה השמועה שהסטודנטים הערבים עמדו לזכרו של ג’עברי, שמועה שזלגה גם לכלי התקשורת.

מזועזעת מהמקרה ומהדיווחים הכוזבים עליו, חברה מהאוניברסיטה פרסמה פוסט המתאר את המקרה כפי שראתה אותו ומותח ביקורת את התנהגות היהודים בסיטואציה. לצד לייקים, שיתופים וביקורות לגיטימיות, אותה חברה זכתה גם לשלל כינויים, איומים ברצח ואיחולים שתיאנס ע”י ערבים. כשפגשתי אותה ביום ראשון בכניסה לאוניברסיטה, היא אמרה בכנות שהיא מפחדת בכלל להיכנס לשיעורים. במה היא אשמה שהיא זוכה לאיומים האלה? בזה שהביעה דעה?

אך לצד הסלידה מההתנהגות היהודית, עלו גם הרבה יותר תחושות קשות באוניברסיטה ביחס לכך שיש סטודנטים רבים, ברובם המוחלט ערבים, שעל פניו נראה שהם מזדהים יותר עם תושבי עזה מאשר עם תושבי הדרום. אגודת הסטודנטים ארגנה ביום ראשון הפגנת תמיכה במדינת ישראל ובצה”ל. בשעה 12:00 הוצף הדשא בדגלי ישראל, נוגנו טרנסים, הונף דגל ליכוד ונראו חולצות רבות של אגודת הסטודנטים עם הכיתוב “מדינה אחת, משפחה אחת”, מספר חולצות של "אם תרצו" ומספר חולצות של תא "אופק" (התא של מפלגת העבודה). העצרת/הפגנה לא התאפיינה באמירה מיוחדת, בעיקר בהנפת דגלי ישראל ואמירות שונות ביחס לכך שאנחנו תומכים במדינת ישראל. היו גם דוכנים במקום, כאלו שמזמינים אנשים להצטרף למערך ההסברה של מדינת ישראל (שמפגין כישורים טובים מבעבר), או לארח משפחות מהדרום, אבל זה היה הרבה פחות מושך ממסיבת התמיכה שהתרחשה ליד.

והיו גם סטודנטים ערבים שעמדו ליד עם כאפיות עם רקמה שחורה, סמל להזדהות עם הפלסטינים. בשלב זה עוד לא הייתה תקשורת בין הקבוצות. אבל אחרי שנכנסתי לשיעור ויצאתי שוב אל ההתרחשות בדשא, המחזה היה שונה קצת: נוצרה חלוקה בין סטודנטים יהודים מתלהמים, יורים צעקות שלא הצלחתי לפרש אותן לאמירה ברורה, לעבר סטודנטים ערבים שנראו קצת כאילו הם לא יודעים מה לעשות עם עצמם, ובאמצע – מאבטחים של האוניברסיטה. לצד זה הספקתי לקבל דיווחים שעוד כמה סטודנטיות שאני מכיר זכו לכינוי "בוגדות" לאחר שהביעו ביקורת על המבצע, ושברוך מרזל, איתמר בן גביר ומיכאל בן ארי הגיעו להצטלם.

תמיכה כזו סופה לאפשר ולעודד כוחות אלימים וקיצוניים

כשיצאתי מהאוניברסיטה, ההפגנה הפכה כבר לחלוטין למסיבת תמיכה במדינת ישראל ובצה”ל, ללא שום זכר לאמירה כלשהי. וכאן אני מגיע לפחד ולחשש הגדולים שלי: התמיכה שהובעה אתמול במדינת ישראל הייתה ריקה. אמירת “אנחנו אוהבים את המדינה”, שכנראה רבים יכולים להצטרף אליה, לא משנה לאן הם רוצים לקחת אותה, ולצד זה אמירת “אנחנו תומכים במדינה לא משנה מה”, שהיא כבר מסוכנת ומאפיינת משטרים טוטליטרים, כמו זה של החמאס, לדוגמה. אני אוהב את המדינה, על כל תחלואיה, ותומך בה עקרונית – אבל לא בכל מחיר. גם המדינה האהובה שלי עושה דברים שהם לא בסדר.

גרתי באשקלון, סבלתי מהגראדים, התעוררתי בלילה ולפנות בוקר לצלילי אזעקות, ראיתי את כיפת ברזל בפעולה, ואני כבר יודע לזהות לפי הצליל אם הייתה נפילה או שהיה יירוט. אם הייתי שומע שעשו לכבודי מסיבת תמיכה, זה לא היה הופך את חיי שם לטובים יותר. אני בספק גדול גם אם זה עוזר איכשהו לחבריי שבמילואים עכשיו, או למחשבות שלי על המילואים שמתוכננים לי כבר לעוד שבועיים.

התמיכה הריקה הזו באה בתוך תקופה של ייאוש גדול, בתוך תקופה של חוסר אמונה והתגדרות. תמיכה כזו סופה לאפשר ולעודד כוחות אלימים וקיצוניים. גם אם אלו שרקדו על הדשא עם דגל ישראל, ואלו שצעקו "בוגדות" ואיחלו לסטודנטיות אונס, לא היו אותם אנשים, גם אם הם לא מכירים זה את זה – הם מתקשרים באופן סמוי. התמיכה העיוורת, זו שיודעת לגנות ביקורת טוב משהיא יודעת לגנות אלימות, מעודדת את אלו שאמירתם היא פשוטה, את אלו שאומרים "אנחנו צודקים, וכל אחד אחר טועה, וזהו, סוף פסוק", ומאפשרת להם להמשיך ולהקצין את המפה הפוליטית.

באוניברסיטה יש ניסיון מתמשך להשתיק את השיח הפוליטי, מין דרך כזו לשמור על סטטוס קוו. גם כשדיברתי עם חברים ערבים לספסל הלימודים, ואמרתי שאולי צריך לעודד שיח, כזה שקורה באופן שקול יותר, ולא בצעקות, התשובה שקיבלתי היתה שעדיף שלא. כי כשיש שיח הוא אכן תמיד נראה ככה – אלים וכועס. אבל זה לא שבהיעדר שיח הפחד מהאחר, והתסכול מהמציאות נעלמים, נכון?

בימים האחרונים מצאתי את עצמי מפחד מאוד, וחושש לעתידנו, אך החשש לחבריי שכבר גויסו, והחשש מהמשך הלחימה, התגמדו אל מול החשש מהשנאה והאטימות של הסטודנטים היהודים, אלו שאמורים להיות בצד שלי.

המציאות באוניברסיטת חיפה מייצגת בעיניי היטב את המציאות הישראלית. יהודים וערבים, שמאל וימין, חיים זה לצד זה, בלי לתקשר. חוסר התקשורת הגדול, ההתבוננות מהצד, מגבירים את הפחד והניכור. וכשהאחר הוא זר כל כך, קל יותר לשנוא אותו. קל יותר לפתור את המציאות הפוליטית בכך שהערבים הם “חיות” ו”בהמות”, ולכן אין סיכוי לפתרון, מאשר ליצור הידברות  ולחפש דרכים לגשר על הפער, ואולי גם למחול על כבודך ועל צדקת דרכך. אבל בשתיקה הגדולה הזו, הפער והאימה גדלים – ואיתם גם האלימות.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת נוי כרמל"]